ילדים יקרים. בימים רגילים של שגרה, של חיים בבית, של לימודים רגילים, אנחנו מתפללים שלוש תפילות ביום, אבל לא תמיד מרגישים את העומק ואת הכוח ואת העוצמה ואת הצורך שבתפילה. אבל שלושה ימים כשהיינו בתוך הטנקים במלחמת לבנון הראשונה, 1982 - תשמ"ב, בקרב הקשה ב''סולטן יעקב'', אנחנו, אנשי הצוות, הרגשנו היטב בשעות הקשות ביותר, כמה כוח נותנת לנו התפילה. אנחנו הרגשנו, למשל, איך כל אחד מאיתנו שיושב בתוך הטנק, מבקש להיות מחובר אל התפילין שלו.
זה היה מרתק לראות שגם כשאספנו פצועים בשטח שקפצו מטנקים בוערים, הם לא ויתרו ולקחו איתם את התפילין - קשורות לרגל, בתוך הכיס, בתוך חגורה, בתוך כל מיני תרמילים. מצאנו פצועים שאין איתם נשק אבל יש איתם את התפילין. ואנחנו בעצמנו, אני זוכר בטנק שלי, שאלתי את החברים לצוות, שהיו כולם בחורים בישיבת הסדר, חברים שלנו, היינו אז בני 22-23. היו לי תפילין בטנק כמו לכולנו, ושאלתי אותם... הנחתי תפילין של יד אבל לא יכולתי להניח תפילין של ראש בגלל שעל הראש הייתה קסדה שכיסתה את כל הראש, קסדת שריונאים.
זה הפריע לי מאוד, ושאלתי אותם: "האם אפשר להניח רק תפילין של יד, גם אם אין אפשרות להניח תפילין של ראש?", כי הצורך והרצון להתחבר לתפילין היה כל-כך חזק. כולם אמרו לי: "בוודאי שכן. אם אי אפשר להניח תפילין של ראש, אם אדם פצוע או יש לו משהו בראש, אז מניח לפחות תפילין של יד", והנחת התפילין בתוך הטנק, בתוך הצוות, נתנה לנו כוח גם בשעות הקשות. ופצועים שקפצו מטנק לקחו איתם את התפילין. וכשיצאנו מהטנק אחרי שלושה ימים של לחימה מכוסים באבק, בפיח, בעשן ובדם, הרגשנו כמו אדם ששהה בתוך המים הרבה זמן והוא מחפש לנשום אוויר, להתחבר לחמצן.
אני זוכר שכשפתחתי את התא של הטנק, הוצאתי ראש החוצה, לקחתי אוויר כאילו שהוציאו אותי מתוך מים עמוקים, וכמו שאדם נושם אוויר אחרי שהוא היה במקום ללא אוויר, דבר ראשון שרציתי לעשות, הראשון, אחרי שפתחתי את הטנק, היה להניח תפילין ולהתפלל. זה היה יום שישי בצהריים, התפילין היו עליי כמו על רבים מחבריי, הוצאתי את התפילין, הנחתי אותן והרגשתי כאילו שאני מתחבר לצינור חמצן, למקור החיות. הנה, אני יכול לנשום סוף סוף אוויר, שלא יהיה מצב שיעבור עליי יום אחד בלי תפילין, בלי חיבור.
מיד התקבצו סביבי וסביב אחרים חיילים נוספים, דתיים ושאינם דתיים, וכולם רק רצו לגעת או להניח תפילין ולהתחבר אל התפילה כדי להודות, כדי להבין, כדי לקבל את הכוחות שהיינו כל-כך זקוקים להם אחרי המשבר הגדול והקרב הגדול שחווינו. אכן, ביום-יום לא תמיד אנחנו מרגישים את העוצמה שבתפילה, ואת הצורך שבתפילה, ואת העניין הזה של להתחבר לקדוש ברוך הוא ולדבר אליו. אבל לפעמים, ואני לא מאחל לאף אחד שיגיע לזה, אבל אם אנחנו מגיעים לזה שאתה יושב בתוך הטנק יומיים-שלושה, ונלחם יום ולילה על חייך, כבר אתה מרגיש שאתה רוצה להתחבר אל מקור הכוח, כמו להכניס את השקע לתקע.
ומקור הכוח שחיבר את כולנו הייתה האמונה והתפילין, והתפילה והידיעה שה' לא יעזוב אותנו, "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ (וחייליו) וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב". ברוך ה' יצאנו בשלום, אנחנו והתפילין שעלינו, מתוך הידיעה הגדולה שברוך ה' שמעו, נשמעו, ובעזרת ה' ישמעו כל תפילותינו ברצון. אותם שלושה ימים של לחימה קשה בתוך הטנק, לא ישכחו מאיתנו לעולם. אבל באותה מידה גם לא ישכחו מאיתנו אותן שעות שבהם הרגשנו את הצורך הגדול להילחם עם התפילין "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל." תודה לכם על ההקשבה וכל טוב.