שלום לכם ילדים יקרים. השנה היא 1982, תשמ"ב. גדוד 'שִרְיוֹן' של לוחמים צעירים, תלמידים מישיבות ההסדר, שיריונאים, יוצאים צפונה ל"מלחמת שלום הגליל" - מה שנקרא אחר כך "מלחמת לבנון הראשונה". ובאנשי הצוות, חיילי ישיבות הסדר, שיוצאים להילחם בגזרה המזרחית מול הצבא הסורי, צבא עקשן, צבא מקצועי, צבא אכזרי. אנחנו נערכים לקראת הכניסה אל הקרב בצפון הארץ, בדרום לבנון. לאחר ימים של מתח, חרדה וחששות, כי זו פעם ראשונה שאנחנו נכנסים אל הקרב, הנה מגיעה השעה שעוד מעט נכנסים לטנקים ויוצאים להילחם.
אנחנו, ברבע שעה שלפני תחילת הקרב, מתכנסים כולם, כל החברים בגדוד, כל אנשי הצוות: דתיים וחילונים, וכולנו בדקות הללו שלפני כניסה לקרב או למגע אש, עושים פעולה אחת פשוטה שבאה מעומק הלב - מתפללים. אוחזים ידיים חזק, יוצרים מעגל גדול ומתפללים. מחזקים האחד את השני ומתחזקים האחד מהשני. כך, תוך דיבוק חברים, ותפילה גדולה, תפילת מנחה פשוטה. ותמיד אני חושב לעצמי שהלוואי, ובתפילת "נְעִילָה" הייתי מגיע לאותן פסגות רוחניות שהגעתי אז בתפילת מנחה בלבנון.
הקרב היה קשה, עם מחיר קשה של הרבה קורבנות ופצועים, והרוגים ושבויים. אחרי שלושה ימים, כשיצאנו מהקרב, אפופים בלהבות, ובפיח, ובעשן ובכאב לב גדול על חברים שנפלו, התכנסנו כולנו, זה היה ערב שבת, כל מי שיצא ושרד את הקרב הזה, ועשינו פעולה כמו הפעולה הראשונה - אחזנו ידיים, ערב שבת, והתפללנו. התפללנו על שזכינו לצאת בשלום, התפללנו בכאב על החברים שאינם איתנו, התפללנו שנזכה לעשות כל אחד את השליחות שלנו בעולם. זה קרב קשה שהתחיל בריקוד ובתפילה, הסתיים בתפילה ובריקוד, ובאמצע כל הזמן, תוך כדי הלחימה, הפה מתפלל והלב מבקש, מתוך הידיעה העמוקה ש"אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" ומתוך תקווה ארוכה שיהיו נא אמרנו ותפילותינו לרצון.
העובדה שאנחנו כאן, חיים, ממשיכים ומספרים את הסיפור, היא כנראה הראייה שאכן התקבלו אז תפילותינו. ומאז אנחנו מתפללים שימשיכו להתקבל תפילותינו בעדנו, בעדכם, ילדי ישראל, ובעד כלל ישראל. כל טוב.