שלום ילדים חמודים. היום אני רוצה לספר לכם סיפור שמופיע בספר המצויין הזה "כה עשו חכמינו", אתם בטח מכירים אותו, סיפור מקסים על מצוות פריקה וטעינה. פעם אחת, בעיר אחת, חיו שני אנשים שהיה להם תפקיד מאוד מאוד מעניין. הם היו חמרים. חמרים אלו היו אנשים שסוחבים משאות בשביל אנשים אחרים על החמור שלהם. לבחור אחד קראו ראובן והיה לו חמור, ולבחור השני קראו שמעון והיה לו גם חמור. וכל פעם אנשים היו משלמים להם כסף בשביל שייקחו סחורה, ויעבירו אותה ממקום למקום עם החמורים שלהם.
אתם יודעים שחמורים זו חיה שיכולה לסחוב משאות נורא נורא כבדים. והם היו חברים מאוד מאוד טובים, והיו הולכים ביחד בדרך, והיו מדברים ומצחקקים, עד שיום אחד הם רבו בגלל איזו מריבה שאף אחד לא ממש זוכר למה, ומאז הם נהיו ברוגז, ולא הסכימו לדבר אחד עם השני, ולא הסכימו אפילו ללכת ביחד, ממש ממש ברוגז. יום אחד הלך ראובן בדרך, היו לו שני שקים גדולים גדולים קשורים על החמור, והוא הלך בחוץ, בדרך, בחום. ופתאום מה שקרה, קרה דבר מאוד מאוד לא נעים.
השקים לא ישבו כל כך טוב על החמור, ולחמור היה קשה, ובשלב מסוים מה שקרה לחמור, הוא פשוט קרס, קרס תחתיו ולא הצליח להתרומם מרוב המשקל. לא ידע ראובן מה לעשות… זה היה בחוץ, בדרך, בלי צל אפילו, מה הוא יעשה? ופתאום, הוא רואה מרחוק איזו דמות מגיעה ומתקרבת. הוא נורא נורא שמח, סוף סוף יהיה מישהו שיכול לעזור לי. אבל מי היה הבנאדם שם? נכון, זה היה שמעון. שמעון עבר עם החמור שלו, הסתכל על החמור של ראובן, אפילו לרגע אחד הוא קצת שמח בלב בפנים, מגיע לו…
והוא עבר את החמור של ראובן, והמשיך בדרכו. אבל פתאום הוא שמע איזה קול פנימי שאומר לו: 'זה לא יפה! שמעון זה לא יפה מה שעשית, אסור לך ככה להשאיר אותו, הרי כתוב בתורה: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ" אם אתה תראה את החמור של השונא שלך רובץ תחת משאו, רובץ - הכוונה שוכב על הרצפה ולא מצליח להתרומם מרוב משקל. "וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ" - מה, לא תעזור לו?! "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" - אתה חייב לעזור לו.' ולמרות שהיה קשה מאוד מאוד לשמעון, הוא עשה אחורה פנה, הסתובב עם החמור שלו והגיע ליד ראובן והחמור שלו השני.
ובלי לדבר, הוא ירד מהחמור, היה לו קשה קשה בפנים, אבל הוא החליט שזה מה שצריך לעשות, והוא ניגש לחמור של ראובן והתחיל לעזור לראובן לפרום את המשא הכבד מהחמור, ותוך כדי עבודה הם היו צריכים להגיד אחד לשני: 'תתפוס פה', 'תחזיק מפה', 'תמשוך פה'... ואחרי עבודה קשה ומאומצת של שניהם ביחד, הם הצליחו סוף סוף להקים את החמור ולקשור את המשא. שמעון ניגב את הזיעה ממצחו, הסתכל בסיפוק על העבודה, ואמר לראובן בחצי צחוק כזה: "כל הכבוד, עבודה טובה עשינו פה".
ראובן חייך ואמר לו :"נכון". פתאום ראובן חשב לעצמו בלב: "כנראה ששמעון לא כל כך כועס עליי. הוא אפילו אדם טוב אם הוא חזר במיוחד לעזור לי למרות שאנחנו ברוגז. כנראה שאני צריך לחזור להיות חבר שלו." פנה ראובן לשמעון ואמר לו: "שמעון אני יכול להזמין אותך לפונדק?" זה כמו מסעדה כזאת, " להזמין לך ארוחה, משהו?" שמעון אמר "בשמחה". נכנסו שניהם לפונדק, ישבו ונזכרו איך הם היו פעם חברים. וכשהם יצאו מהפונדק, הם כבר חזרו להיות חברים ממש ממש טובים.
ראינו מפה כמה התורה דואגת לצער בעלי חיים, שאם החמור מתייסר - לעזור לו. כמה התורה דואגת שאנשים יעזרו אחד לשני. אם שמעון לא היה חוזר ועוזר לראובן, אני לא יודע מה היה קורה. ראובן היה יכול להישאר שם שעות רבות. כל כך צריך לראות איך לעזור ואיך לחמול, גם על בעלי החיים וגם על בני האדם. בהצלחה לכולנו.