שלום לכולם. אנחנו נמצאים בפרשת "פִּנְחָס". את הפרשה אנחנו קוראים בסמוך לי"ז בתמוז. כשם הפרשה, פנחס הוא נכדו של אהרון הכהן, ובפרשה הזאת הוא מקבל ברכה ייחודית מהקדוש ברוך הוא לכהונת עולם. בהמשך הפרשה כתוב: וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ". לא מתו? הרי אנחנו למדנו בפרשת "קֹרְח", שקורח וכל עדתו מתו. אלא שהפסוק הקצר הזה והמפתיע הזה מספר לנו שבניו של קורח חיים וקיימים. כזכור, לקורח וכל עדתו הייתה מחלוקת קשה מאוד כנגד משה רבנו, ומאז המאבק הזה ועד היום אנחנו חשבנו שקורח וכל הקרובים אליו מתו.
אלא שעכשיו אנחנו מגלים שבניו של קורח התחרטו ופרשו מהמאבק. רש"י מסביר: "בשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם." מה שאנחנו מבינים, שממש ברגע האחרון הם קלטו את הטעות הנוראית כל-כך שאבא שלהם, קורח, עשה. אפילו שהוא היה אבא שלהם, והם היו אמורים ללכת איתו ולהקשיב לו, הם פרשו מהמאבק, חשבו וכך ניצלו חייהם. לפעמים אנחנו נגררים אחרי אנשים, אחרי מעשים, אחרי דיבורים של לשון הרע לדוגמא. אפילו שזה נראה שהכל אבוד ושאנחנו מפסידים הכל, ואפילו שאנחנו יודעים שאנחנו עושים טעויות ומסתבכים, אנחנו צריכים לעצור רגע, לחשוב, לחשב מסלול מחדש: "האם המעשה הזה יוביל למשהו טוב?
האם הוא יוביל למעשה רע?", אנחנו צריכים לחשוב צעד אחד קדימה, אפילו שזה בניגוד לדעה של החברים, המשפחה, הסביבה שלנו או אפילו החינוך שלנו. אנחנו צריכים להיות לראש ולא לזנב, לחשוב ויהיה טוב. ועובדה שזה עבד אפילו עם בניו של קורח. האם זה יוביל אליי למשהו טוב? האם אני הייתי רוצה שיעשו לי את זה? שבת שלום ומבורך. בהצלחה לכולם.