שלום לכולם. אחרי 'ברכות התורה' אנחנו עוצרים את התפילה ורוצים ללמוד תורה, כמו שאחרי שברכנו על תפוח, אנחנו רוצים לאכול. אחרי שבירכנו "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ", אנחנו אוכלים את התפוח. אחרי שבירכנו על התורה, אנחנו רוצים לקיים את המצווה וללמוד תורה. אז ישר אומרים את הפסוקים של ברכת כהנים: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ..." לא סתם קבעו את זה. קבעו פסוקים שהם משמעותיים מאוד. יש קהילות שגם אחרי פסוקי 'ברכת כהנים' מוסיפים: "אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר: הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרְאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה.
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא..." מצוות מיוחדות שאתה נהנה מהן גם בעולם הזה, וגם יש לך זכות בעולם הבא, ואחת המצוות היא הכנסת אורחים. היום אני רוצה לספר לכם סיפור מופלא, על הכנסת אורחים במסירות נפש. זה קרה כשהתחילה השואה, כשהתחילה 'מלחמת העולם השנייה', שאנחנו קוראים לה גם ה'שואה'. הגרמנים כבשו את פולין, וחלק מהיהודים הצליחו לברוח אל רוסיה, מה שנקרא אז 'ברית המועצות', אבל 'ברית המועצות' ממש ממש לא שמחה לקבל יהודים ממדינה אחרת, ובמלחמה - רגע, הם חשודים, אולי הם אויבים שלנו!
אז הם השאירו אותם בתחנות הרכבת ב'ברית המועצות', ואמרו לכולם: 'אסור לדבר איתם, אסור להזמין אותם, אסור כלום! הם נשארים בתחנת הרכבת עד שניקח אותם אל סיביר! שם הם יחיו להם בסיביר, אבל אנחנו לא רוצים לארח אורחים מפולין.' היו שם יהודים רבים. באותה התקופה גרה ב'ברית המועצות' משפחה, פנחס ובתיה סודק, והייתה להם בת קטנה שקראו לה בת שבע, ובת שבע הייתה בדיוק בת שבע. זה היה בתחילת ימי המלחמה, והם ממש ממש רצו לעזור ליהודים האלו, שהגיעו ועוד מעט הולכים לקחת אותם לסיביר, אבל השלטונות אמרו 'מי שידבר איתם, מיד ניקח אותו לבית הסוהר!' מה עושים?
הם נתנו פתק קטן לבת שבע, ובפתק היה כתוב: 'אם אתם רוצים ארוחה חמה, תבואו אלינו, משפחת סודק, בכתובת הזאת והזאת' - והם כתבו את הכתובת שלהם. הם הכינו הרבה פתקים כאלו, וכל פעם הם היו הולכים אל תחנת הרכבת, כאלו נוסעים ברכבת, ואז הבת שלהם, ילדה קטנה, כאילו עומדת ומסתכלת על האורחים האלו ועל הילדים שם, ואז תוך כדי, הבת הזאת, בת שבע, התפקיד שלה היה לדחוף את הפתק לתוך היד של אחד היהודים שחיכו שם. וכך הרוסים לא שמו לב, זה לא נקרא שמדברים, זה ילדה שמסתכלת על ילדים.
וככה, כל פעם, הם נתנו להם פתקים, והבית שלהם, של פנחס ובתיה, התמלא. כל פעם הגיעו לארוחות, וממש ממש במסירות נפש הם ככה אירחו עשרות רבות של יהודים. זה היה ממש לעזור ליהודי שאין לו, שהם היו רעבים, ואנשים שמכרו את כל הרכוש שלהם בפולין ובאו בלי כלום. זה היה ממש ממש מצוות הכנסת אורחים באופן הכי מושלם שיכול להיות. אז גם אנחנו היום, צריכים לחשוב: נחמד מאוד לארח אורחים כשנחמד לנו, אבל גם כשלא כל כך נחמד, גם כשזה במסירות נפש, גם כשזה קשה לנו, אנחנו צריכים לדעת, גם כשזה קשה לנו, גם כשזה דורש מאיתנו השקעה, אנחנו לא כל כך אוהבים שהמשפחה הזאת עם החברים האלו באים, בכל אופן אנחנו נתגבר וניתן להם את המשחקים שלנו, ונארח אותם ונהיה נחמדים, כי זו הכנסת אורחים, ואנחנו בנים ותלמידים של אברהם ושרה, גם אנחנו רוצים להכניס אורחים. שיהיה לנו בהצלחה במצווה החשובה הזאת, להתראות.