הקדמה - הרבנית אביטל שלום ילדים! אנחנו בתפילה מזכירים את הקדוש ברוך הוא כ"מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל". הקדוש ברוך הוא אוסף גם את האנשים הנמצאים במקומות הרחוקים והנידחים, ואנחנו נשמע פה עכשיו סיפור על מסע של משפחה ושל קהילה שהיתה במקום נידח, מסע שנמשך במשך שש שנים כדי לזכות ולהגיע לארץ המובטחת, אל ארץ ישראל. הסרטון: שלום ילדים, מה שלומכם? אני רוצה לשתף אתכם שאנחנו לקראת חג הסיגד. חג הסיגד הוא חג גם של יהודי אתיופיה שהם רצו לארץ ישראל.
חג שמטרתו היתה באתיופיה ככה לדאוג מבחינה רוחנית מבחינה גשמית לכל הקהילה היהודית. אני רוצה לספר לכם על אבא שלי. אבא שלי – דסטאו ביסט, מיהודי אתיופיה, יהודי יקר מאוד, יהודי שממש תמך בכל הקהילה שלו בכפר בצפון אתיופיה כל התקופה שהם חיו. היה יהודי שממש אפשר לסמוך עליו, איש אמיץ, איש נעים, איש שלום. ובזכותו גם היהודים האחרים ממש ככה, היה להם ביטחון ונשמרו. ב-1984, כמו כל יהודי אתיופיה, גם ההורים שלי החליטו שיוצאים למסע לארץ ישראל.
המסע ארך לא רק כמה שבועות אלא שש שנים, אבל בתקופה הזאת הם עברו מכפר לכפר. באחד הכפרים שהם הגיעו אליו הם נחו, ממש ככה עצירה בשביל לאגור כוחות, בשביל להכין מחדש את הצידה לדרך שלהם, אבל תוך כדי העצירה או תוך כדי ההכנה יהודים אחרים שבאו וחזרו מסודן ואמרו להם שהדרך היא סגורה, ואין באפשרותם כרגע לצאת. אז כל הקהילה אמרה: אוקיי, נחכה חודש- חודשיים, מתי שהדרך תפתח אנחנו נצא למסע, אנחנו לא נוותר. אנחנו עזבנו את הכפר שלנו בשביל לעלות לירושלים, אז אין מצב שאנחנו נשארים פה.
אבל אבא שלי אמר להם: "חבר'ה אנחנו לא יודעים מתי, מתי הדרך תפתח. תפרקו מזוודות, תכינו דברים, תחרשו אדמות, תזרעו תבואה, כי אנחנו חיים ממעשי ידינו, אנחנו לא קונים כל הזמן מהגויים. אנחנו אלה שמכינים בעצמנו, לכן חייבים לרוקן את המזוודות, להתחיל לחיות. מתי שהקדוש ברוך הוא יחליט שאנחנו צריכים להגיע – אנחנו נגיע לירושלים, אנחנו לא נישאר פה. אבל כרגע אנחנו צריכים לשמור על עצמנו גם מבחינה כלכלית גם מבחינה כל הרוחנית, אבל אם אנחנו נהיה במצב "על הדרך", ואנחנו כל הזמן רק ב"היכון" אז לא נצליח לבסס את עצמנו גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה גשמית.
אבל רוב הקהילה לא כל כך הסכימה אתו כי אמרה: מה, אנחנו עזבנו כפר, הלכנו מסע של כמה שבועות בשביל להמשיך להגיע לירושלים, לא בשביל לעבור לכפר אחר ולהתחיל לפרוק מזוודות ולהתחיל לבנות מחדש את החיים שלנו. אבל אבא שלי אמר לעצמו: אין מצב. ואז מה שהוא עשה, הוא פרק מזוודות, הוא קנה שוורים, הוא התחיל לחרוש את האדמות. אדמות שהיו של יהודים שכבר יצאו לתוך סודן, חלקם הגיעו לארץ ישראל וחלקם בדרך לצערנו נפטרו, וחלקם בכפרים אחרים שנשארו ולא חזרו לכפר שלהם.
אז הוא אמר: נכון שזה של יהודים אחרים, זה לא שלנו, אבל אנחנו נחרוש אותן. אם אותם יהודים יחזרו אלינו – אנחנו ניתן להם, נחזיר להם, והם יתנו לנו את שכר הטרחה. וגם להם יהיה מה לאכול וגם לנו יהיה מה לאכול. והוא חרש את האדמה וזרע תבואה. ממש שיהיה בשביל אותם אנשים שיבואו והקהילה שלו ולעצמו, למשפחה הגרעינית שלו. לאחר כמה חודשים אותם אנשים שממש ישבו עם המזוודות ולא התחילו להתארגן כמו שצריך, הכסף שהביאו איתם מהכפרים שלהם נגמר להם, ולא היה להם מספיק אוכל, והם היו במצוקה כלכלית, ומה שאבא שלי עשה מעשה חסד מעשה טוב שהוא עשה, שאני זוכרת אותו בתור ילדה קטנה, זה שלקח את השור שלו, הוא מכר את השור, לקח לאותם אנשים, חילק את הכסף כדי שילכו לשוק לקנות אוכל לילדים שלהם.
הוא היה ממש – הראיה לאחר. היה לו חשוב שאותם אנשים, אנשים עם מעמד סוציו-אקונומי טוב ויכלו להישאר שם ולהתחיל, אבל בגלל חלום לירושלים, שחס וחלילה שלא ישארו בדרך בגלל מצוקה כלכלית, או בגלל חס ושלום שמישהו ימות מרעב. אז הוא אמר: אני רוצה שכל היהודים כמו שהם יצאו מהבית שלהם כך יחזרו לירושלים בשלום. ולכן היה חשוב לו ממש להסתכל על האחר, ונתן את הכסף בשביל שהאנשים האלה חלילה לא ימותו מרעב. ואחרי כמה חודשים שוב כל התבואה שהוא זרע, קצר, וערך והכל עשה, וגם שוב חילק להם.
ואחר כך באמת עם השנים, אחרי שש שנים בשנת 1991 אנחנו גם הגענו לירושלים בריאים ושלמים, גם אותם אנשים שהיו איתו. כי היה באמת, הוא היה שם בשבילם בעת מצוקה, והיה חשוב לו שנגיע כולנו בריאים ושלמים לירושלים. וגם בארץ היה איש שלום, איש של חסד, איש מכניס אורחים. ואני רוצה לספר לכם שאותו אדם ממש בעל חסד וגם נרצח לפני כמה חודשים במבצע "שומר החומות", ממש ליוה את האורחים שלו והיה לו הכנסת אורחים. אורחים שהיו בבית שלו – הוא יצא ללוות אותם, לעשות מצווה, לעשות איתם חסד שיגיעו הביתה בבטחה.
אבל הוא נרצח על ידי נערים ערבים, בתחנה שהוא עמד עם אותם אנשים. אז הוא היה האיש שממש רואה את האחר, שעושה רק מעשים טובים, רק לעשות חסד לאחרים. אז אני ממש ממש מבקשת ממכם, וגם מבקשת מכל מי שרואה, שכל אחד שייקח אתו איזה מעשה טוב שיכול לעשות לאחר.