שלום ילדים מתוקים. חז"ל מלמדים אותנו שכשאדם מסיים את חייו, שואלים אותו בעולם של מעלה כל מיני שאלות. אחת השאלות ששואלים אותו: "האם ציפית לישועה? האם ציפית למשיח? האם ציפית שיהיה יותר טוב?" ולכאורה אנחנו יכולים לומר 'בוודאי', כל אחד מצפה שיהיה יותר טוב. כל אחד מצפה להצליח יותר, להיות יותר במקום כזה או אחר. אז איזו מין שאלה זאת? כולנו מצפים להיות בשמחה, בעולם יותר טוב. אלא בעצם מה שחז"ל באים ושמים כמראה לנגד עינינו: האם אתה מצפה כמו בדמיונות שלך, בחלומות שלך, או כמו שהתורה מספרת שיהיה?
כמו שחכמים מספרים? אחד מהמבחנים הגדולים שלנו זה בציפיה לגאולה. הציפיה כמו שאנחנו מתפללים עליה: "אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ וְקַרְנוֹ תָּרוּם בִּישׁוּעָתֶךָ, כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ (וציפינו) כָּל־הַיּוֹם". אבל איך אנחנו מצפים? האם אנחנו מדמיינים שיבוא איזה קוסם וישנה את המציאות?! או כמו שהנביאים הסבירו לנו, שזה שלב אחרי שלב, קמעא קמעא? שזה דורש מאיתנו להתאמץ ולעשות, זה לא איזה נס שירד מן השמיים, ואת המקדש - אנחנו צריכים לבנות אותו, את מלכות דוד אנחנו צריכים לבנות.
ולכן, ילדים מתוקים, צריך לצפות לגאולה, צריך לצפות לישועה, צריך לצפות למקדש ולמלכות דוד. אבל צריך לצפות כמו שהנביאים לימדו אותנו בדברי הנביאים ומתוך זה לפעול, לעשות, וזה התפקיד שלנו ובידיים שלנו. ברוכים תהיו.