אני רוצה לשתף אתכם באחת התפילות המיוחדות שהיו לי. אני עליתי בלי ההורים שלי, ההורים שלי הגיעו שש שנים רק אחריי. עכשיו, אחרי שהם עלו הייתי בארץ, הייתי בפנימייה, ההורים שלי כמובן היו באיתיופיה, והיה ויכוח או דיאלוג אם לבוא דרך אדיס אבבה ישר, או דרך סודן. ואני התייעצתי עם סבא שהספיק להגיע מה הוא חושב, והוא אמר לי, יותר נכון הוא אמר לי: "תגיד להורים שלך שיבואו דרך סודן." לעבור דרך סודן, זו מדינה מוסלמית, זה לא היה קל וזה היה דבר מסוכן, למרות שגם אנחנו עלינו.
וזה, אני מדבר, חמש שנים אחר כך, אחרי שעליתי. ואני מתקשר, מזמין את ההורים למקום שהם יכולים לדבר איתי, ואני מוסר את ההודעה: "תבואו דרך סודן." והם מתחילים את המסע דרך סודן. אחים שלי הגדולים, שהם שמעו שאני עשיתי את המהלך הזה, הם מאוד מאוד כועסים עליי, ואומרים לי: "איך אתה מסוגל להגיד להורים.. אתה הרי עברת דרך סודן ואנחנו כולנו עברנו. הרבה אנשים מתו, איך אמרת שיבואו דרך סודן? עדיף שהם ישארו או יחכו להזדמנות שיהיה קשר דיפלומטי עם אתיופיה".
אבל אי אפשר היה להחזיר את הנעשה, הם יצאו את המסע, וקיבלתי את הרמז שאם חס וחלילה יקרה משהו, זה יהיה בגללך. עכשיו, אני הייתי תלמיד כיתה י"א, לקראת סוף חלק מהבגרויות, וההורים שלי עשו את המסע לסודן והיו שם שמונה חודשים. לא לדעת איפה ההורים נמצאים, ואם יקרה להם משהו בגללי, זה היה יותר מידי משא בשבילי. ולכן, אני התחנכתי בימין אורט. ימין אורט, אתם רואים, הוא על רכס למעלה, על הר הכרמל, ויש שם הרבה יערות. הייתי הולך ליער ופשוט הייתי מתפלל, בלילות הייתי פותח את בית הכנסת, פשוט הייתי מתפלל.
תפילה כזאת אני עדיין מקווה שתהיה לי. אבל הייתי מתפלל ואומר: "ריבונו של עולם אתה... רק שיגיעו." (לחתוך בעריכה: יכול להיות שעשיתי אבל הייתי מתפלל תפילה כזאת שהייתי אומר שאם לא יגיעו, אני אגיד ברמה של תפיסה ילדותית - הייתי אומר שאם יקרה משהו כנראה אני עלול לסיים את החיים שלי, כי אני לא מוכן לשאת שבגללי ההורים שלי או אחד מהם נשאר.) ברוך ה' בסופו של דבר, אחרי שמונה חודשים הם הגיעו לארץ והמפגש היה מרגש. בעיקר בעיקר הבנתי וידעתי שהתפילה שלי התקבלה, וכך זכיתי שההורים שלי הגיעו, וזו הייתה תקופה של תפילה מיוחדת.