לחיים לחיים, ילדים יקרים! אני רוצה לספר לכם היום סיפור, סיפור שמספר אותו הרב שלמה קרליבך. הרב שלמה קרליבך זכר צדיק לברכה מספר לנו על מוישל'ה, מוישל'ה שואב המים. אתם יודעים ילדים, להיות שואב מים זה לא משהו שעושים היום. פעם היה כזה אחד שהיה מביא את המים לבית, עבודה קשה, מוישל'ה היה עובד כל כך קשה וגם לא מרוויח כל כך הרבה כסף. באמת החיים היו קשים עליו. פעם אחת בשנה הוא היה נוסע לרבי שלו לקבל ברכה, לקבל כוחות, וזה באמת היה מחיה אותו.
כל החסידים היו מגיעים לרבי בראש השנה, אבל מוישל'ה לא יכול היה להיות אצלו בראש השנה, רצה להיות עם המשפחה שלו. אז הוא נסע לרבי שלו בערב ראש השנה, לקראת ראש השנה. שנה אחת מגיע מוישל'ה לרבי שלו, נכנס לרבי, והרבי לא מסתכל עליו, מפנה לו את העורף, ואומר לו: "מוישל'ה, לך הביתה!" "מה? הרבי, ללכת הביתה?" "כן, מוישל'ה, אתה צריך ללכת הביתה". מוישל'ה היה המום! זה אף פעם לא קרה. תמיד הרבי היה יוצא אליו ומחבק אותו ורוקד איתו ושמח איתו, ופתאום הוא מגרש אותו?!
מוישל'ה יצא מהבית של הרבי והוא לא ידע מה לחשוב. הוא יצא לכיוון הבית, ובדרך כבר נהיה חשוך. הוא עוצר באיזה פונדק, כמו בית מלון של פעם, נכנס ויושב שמה בצד, והוא חושב וחושב... לפתע רעש, סוסים, עגלות, אנשים... הגיעו הרבה אנשים לפונדק, זה היה החסידים של הרבי שהיו בדרך לרבי כדי להיות איתו בראש השנה. הם יורדים מהעגלה והם נכנסים לפונדק, ופתאום אחד החסידים רואה את מוישל'ה יושב שם בצד, כולו עצוב, פנים נפולות. ניגש אליו החסיד ואומר לו: "היי, מוישל'ה, מה קרה לך?" מוישל'ה לא רצה לספר, הוא התבייש, אבל החסיד לחץ עליו, ואומר: "לא יכול להיות שאתה כל כך עצוב, צריך להיות בשמחה תמיד!" אז מוישל'ה סיפר לו על הרבי, נהיה שקט באולם, החסיד לא ידע מה לחשוב.
אחרי רגע מילא כוסית ביי"ש, ואמר לו: "תשמע מוישל'ה, אני לא מבין את הרבי, אבל אני רוצה לברך אותך ב"לחיים", אז לחיים מוישל'ה!" ואתם יודעים איך זה עם חסידים, שמישהו אומר "לחיים" – ישר באים כל החסידים, ממלאים את הכוסיות, וכולם מברכים את מוישל'ה: "לחיים מוישל'ה! לחיים מוישל'ה! לחיים מוישל'ה!" ופותחים בריקוד עליז ושמח כל החסידים, עד שהגיע הזמן להמשיך בדרך. כל החסידים ממהרים לעלות אל העגלה, רק מוישל'ה נשאר למטה, עומד ככה בצד, מסתכל עליו אותו חסיד שדיבר איתו בהתחלה ואומר לו: "היי, מוישל'ה, תצטרף אלינו!" מוישל'ה עוד לא הספיק לענות, ישר שני חסידים חזקים מושכים אותו על העגלה, והם יוצאים לדרך, מגיעים ללובלין, לרבי, הוא 'החוזה מלובלין', והרבי יצא לקראתם.
הוא מקבל את החסידים באהבה ובחיוכים ובריקודים, ואז הוא רואה את מוישל'ה, ומחייך אליו ותופס אותו ומחבק אותו, "מוישל'ה, אני כל כך שמח שבאת!" מוישל'ה לא מבין, הוא אומר: "הרבי, אני כולי מבולבל. אתמול אמרת לי ללכת הביתה, ועכשיו הרבי רוקד איתי?!" אמר לו הרבי, ולזה תקשיבו טוב, ילדים חביבים, תפתחו את הלב, אומר לו הרבי: "אתמול שבאת, היית כל כך עצוב, ראיתי עליך – אתה חייב לחזור הביתה, ואם אני לא אומר לך בצורה ברורה אולי אתה תרצה להישאר כאן ולא לחזור הביתה, אבל אז כשפגשת בחסידים שלי והם כל כך ברכו אותך ואמרו לך "לחיים!" "לחיים!" נתנו לך חיים!
עכשיו שאתה פה אתה כל כך מואר ושמח, אז נו, בוודאי שאתה יכול להיות כאן, ואני אברך אותך וכולנו נברך אותך, ואתה תביא את השמחה חזרה לבית שלך." ילדים יקרים, תראו איזה סיפור יפה. אפילו מה שהרבי לא יכול היה לעשות בשביל מוישל'ה, יכלו החברים שלו לעשות. אז אולי גם אנחנו יכולים לשמח את החברים, לברך את החברים, לעודד את החברים, לחזק את החברים, לרקוד איתם. לפעמים רואים מישהו עצוב – לא צריך להתעלם. אפשר לבוא אליו ולהציע לו לשחק, אולי לתת לו איזה משהו משמח קטן ולצאת איתו לאיזה משחק, או סתם לברך אותו ב"לחיים!" אז ילדים יקרים, אני מברך אתכם ב"לחיים", אבל יותר מזה אני מברך אתכם שאתם תזכו לברך בחיים ובשמחה ובהרבה דברים גדולים את החברים שלכם, את האחים והאחיות שלכם, את אבא ואמא, ואל תפסיקו לברך! לחיים, ילדים, לחיים!!!