"יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ" ילדים יקרים, שלום. מה שלומכם? רציתי לספר לכם על אחד מהרגעים שאני הכי זוכר בתור ילד קטן. היינו בבית הכנסת נמצאים אחרי קריאת התורה, המבוגרים היו מרשים לנו להשתחרר קצת. אז היינו יוצאים החוצה בזמן של ההפטרה, ויודעים שיש לנו איזה כמה דקות, שתיים-שלוש דקות לשחק, אולי עם איזה כדור או משהו כזה. אבל ברגע שההפטרה הייתה מסתיימת, היה יוצא משהו מהמבוגרים מבית הכנסת, במקרה שלי זה היה דוד שלי, יוצא החוצה וצועק: "ילדים, ימלוך!" מיד היינו עוזבים הכל.
יכול להיות שהכדור היה בדרך, באוויר, בדרך לשער או בדרך לסל, עוזבים הכל ורצים לבית הכנסת להגיד 'יִמְלֹךְ'. היינו יודעים ששום דבר לא יכול להתקדם הלאה, ספר התורה לא יכול לחזור חזרה לארון, ומוסף לא יכול להתחיל בלי שאנחנו הילדים נגיד את המילים: "יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ". בדרך כלל זה היה באותה מנגינה, אבל לפעמים המנגינה הייתה משתנה לפי החג שהיה מתקרב או משהו כזה. אתם יודעים, כשאני הייתי ילד לא כל כך הבנתי למה הדבר הזה כל כך מרגש אותי, למה זה משמח אותי כל כך, למה כל השבוע הייתי מחכה רק לרגע הזה.
אבל היום אולי אני יכול להבין קצת יותר. המילים האלו, "יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ" זוהי המלכה של הקדוש ברוך הוא, אנחנו מעידים שהקדוש ברוך הוא המלך שלנו. ואת מי בחרו להיות אלו שמעידים על הקדוש ברוך הוא שהוא מלך של העולם? דווקא אותנו, דווקא את הילדים הקטנים, אתכם, הילדים הקטנים, אומרים להם: "אנחנו רוצים את התפילה שלכם, אנחנו רוצים את זה שאתם תמליכו את הקדוש ברוך הוא, ותגידו לכל העולם, שלעולם הזה יש מלך שקוראים לו הקדוש ברוך הוא''.
ורק אז אפשר להמשיך בתפילה, אפשר להחזיר את הספר לתוך ארון הקודש ולהמשיך לתפילת מוסף, ורק אז אפשר לסיים את התפילה. אז אני מאחל לכם שתמשיכו להתרגש ולזכור זכרונות טובים מאוד מאוד מהילדות, כמו הזכרונות שאני זוכה להמשיך איתי, ושיהיה לכם המון המון בהצלחה והמשך שנה טובה.