שלום לכם ילדים יקרים! היום אנחנו נמצאים ביום מיוחד, יום של צום, צום גדליה, אחד מששת הצומות שאנחנו מציינים במעגל השנה. הצום הזה נחשב אחד מהצומות הקלים, כזה שאין בו חמישה איסורים אלא שני איסורים בלבד: אכילה ושתייה, ובנוסף הוא מתחיל בבוקר ולא בערב. הסיפור של הצום הזה הוא סיפור מאוד מיוחד, והוא מחזיר אותנו לימים שקצת אחרי ימי חורבן בית המקדש הראשון, כשנבוכדנצר הרשע בא ומחריב את בית המקדש ושורף את ירושלים כולה. אז הוא ממנה את גדליה בן אחיקם להיות הנציג שלו, היהודי, שממונה על כל היהודים בירושלים.
גדליה ממש מתחנן בפני כל מי שנשאר בארץ באותה התקופה, הוא מבקש מהם שייכנעו לבבלים ולא ינסו שוב למרוד, כי ככה ה' רוצה. ואז, ממש זמן קצר אחרי החורבן, רגע לפני ראש השנה, מגיע יוחנן בן קרח שהיה אחראי על הכוחות הצבאיים של גדליה, ומזהיר אותו שישמעאל בן נתניה רוצה להתנקש בו. גדליה לא מוכן להקשיב ליוחנן בן קרח ולא מאמין לו. הוא מקבל כמה ימים אחר כך, בראש השנה ממש, את ישמעאל בן נתניה ואיתו עשרה אנשים לתוך המבצר שלו בירושלים. ישמעאל בן נתניה מנצל את התמימות הזאת של גדליה בן אחיקם, נכנס לתוך המבצר והורג אותו ואת כל מי שהיה שם, כולל את החיילים הבבלים ששמרו יחד עם גדליה באותו המבצר.
כל זה קורה ממש ביום ראש השנה, כאשר יום למחרת, ביום השני של ראש השנה, ישמעאל בן נתניה הורג עוד הרבה הרבה יהודים שמגיעים מהשומרון כדי לבכות את חורבנו של בית המקדש. בסופו של דבר, הסיפור הזה מסתיים כאשר יוחנן בן קרח מגיע עם החיילים שלו ומבריח את ישמעאל בן נתניה חזרה למלך בני עמון. אבל החלק המעניין יותר של הסיפור מתחיל רגע אחר כך, כאשר ירמיהו הנביא מגיע ליוחנן בן קרח ולכל היהודים שנשארו בארץ אחרי המקרה הנורא הזה, הוא מבקש ומתחנן מהם: ''תשארו בארץ, אל תרדו למצרים.'' ובאמת, מה כל כך היה חשוב לירמיהו שהם יישארו בארץ?
למה שהם לא יירדו למצרים? הרי באמת מרחפת מעליהם עכשיו הסכנה הבבלית. הבבלים יכולים עכשיו להתנקם בהם על זה שישמעאל בן נתניה הרג חיילים בבליים. אלא שמה שהבין ירמיהו, שההישארות בארץ של אותם יהודים, לא חשובה רק בשבילם, היא חשובה גם ובעיקר בשביל התקווה הגדולה של כל אלו שגלו לבבל, וצריכים לחזור בעוד שבעים שנה. הוא הבין שיש הבדל מאוד מאוד גדול אם בארץ תישאר קבוצה שתמשיך ותשמור על הגחלת, או שאחרון היהודים יעזוב את הארץ והארץ תיעזב לחלוטין מכל היהודים.
בעצם התפילה שלנו ביום הזה היא על האפשרות לצמוח גם אחרי חורבן קשה, וגם אחרי שנראה שכבר נגמרו כל הסיכויים לצמיחה מחודשת. וכך, בניגוד לאותם יהודים שלמעשה התייאשו מהאפשרות לצמוח מחדש אחרי שהשבר הגדול כל כך נפל עליהם, אנחנו מאמינים ומתפללים דווקא ביום הזה, ואומרים לקדוש ברוך הוא: ''אנחנו יודעים שאפשר לצמוח גם מתוך הדברים הקשים ביותר, אנחנו יודעים שאפשר לצמוח מחדש, אנחנו יודעים שאפשר להיוולד, אנחנו מאמינים בגאולה שבוא תבוא!'' בזה אנחנו מאמינים ביום הזה, ועל זה בעיקר אנחנו מתפללים ביום הזה.
"הקדוש ברוך הוא, אנחנו מבקשים ממך, תן לנו את האפשרות לצמוח גם מתוך הרגעים שנראים הכי הכי קשה שרק אפשר". ולא סתם היום הזה מצוין דווקא בין ראש השנה ליום הכיפורים, בעשרת ימי תשובה. לא רק בגלל שהיסטורית זה קרה באותו היום, אלא גם ובעיקר שזה הימים של התיקון, הימים של התשובה, הימים שבהם אנחנו מאמינים שאפשר להתחיל כל יום מחדש.