חכמינו ז''ל אמרו שהתפילות שאנחנו מתפללים: שחרית, מנחה וערבית, הם כנגד הקורבנות. שחרית כנגד קורבן התמיד, מנחה כנגד קורבן של בין הערביים, תפילת ערבית כנגד האיברים שהקריבו אותם על גבי המזבח. צריך לדעת שקורבן התמיד זה הקורבן שבזכותו קיים עם ישראל. כתוב שהקורבן של שחר היה מכפר על העוונות של היום, קורבן אחרי הצהריים מכפר על העוונות שעם ישראל עבר עד הצהריים. הקורבנות הם היו כפרה לעם ישראל. חכמינו ז''ל מספרים שפעם אחת היה מצור על ירושלים והקורבנות חדלו.
מה עשו אנשי ירושלים? סיכמו עם האויבים שיורידו להם ארגז מלא מטבעות של זהב, וייתנו להם בשביל זה שני כבשים. אז היו מורידים להם את הזהב מהחומה, האויבים לקחו את הזהב, במקום זה שמו שני כבשים. אמר להם שם אחד מהיועצים של האוייבים: 'תדעו לכם, כל זמן שמקריבים קורבנות בבית המקדש, הם ימשיכו להחזיק מעמד. תפסיקו לתת להם!'. ובאמת חדלו לתת וירושלים נפלה. מלמד אותנו מה כוחם של הקורבנות. בשבעה עשר בתמוז כתוב שבטל קורבן התמיד, כתוצאה מזה בסוף הגיע תשעה באב, ירושלים חרבה.
בהיעדר קורבנות - ירושלים, לצערנו, נופלת בידי האויב. אנחנו בגלות ארוכה מאז, ואז החורבן זה ארבעים שנה. לכן מה אנחנו מצווים? לחזור אל הקורבנות, לחזור אל עבודת הקודש שבמקדש. רואים את הכהנים בעבודתם, רואים את הלויים בשירם ובזמרם. גם עם ישראל היה מגיע לבית המקדש, ללוות את הקרבת הקורבנות, כיוון שכולנו שותפים בהקרבת הקורבן. שנזכה לחזור אל הימים הגדולים של העלייה לרגל, והשמחה במקדש, קורבן פסח, ושירה והלל, וכך יחזור עם ישראל לגדולתו. ובית המקדש שנבנה אותו במהרה בימינו, אמן ואמן.