תלמידים יקרים, שלום לכם! אני היום רוצה לספר לכם על דוד שלי, אח צעיר של אבא שלי, שנפטר השנה. אתם יודעים בן כמה הוא היה? בן תשעים ואחת, אפילו כמה חדשים יותר. קראו לו הרב סיני. סיני. אני רוצה להראות לכם תמונה שלו, הנה, הרב סיני אדלר. הרב סיני אדלר נולד באירופה, במדינה שקוראים לה צ'כיה, עיר הבירה שלה – פראג. רבי סיני נולד בפראג בשנת 1931, הוא היה בן אחד עשרה וחצי כשהגרמנים כבשו את פראג. והוא היה עם אבא ואמא שלו, עם סבא וסבתא שלי, הרב שמעון והרבנית רייזל אדלר, והם היו תחת השלטון של הגרמנים הארורים והרשעים, והעבירו אותם לגור בגטו, ומהגטו העבירו אותם למחנה השמדה.
שם רצחו את סבא שלי ואת סבתא שלי. וסיני היה נער, כשהוא נכנס למחנה ההשמדה הוא היה בן חמש עשרה, חמש עשרה וחצי. השאירו אותו כי הוא ידע שפות. סבתי זיכרונה לברכה לימדה אותו, כבר בגיל צעיר, קצת אנגלית, הוא ידע לדבר גרמנית, כי זו הייתה השפה שדיברו בבית. הוא ידע לדבר יידיש, הוא ידע לדבר צ'כית, הוא ידע לדבר עברית כי הוא למד. סבא שלי היה רב ולימד אותו תורה, גמרא, משנה. הוא ידע עברית, הוא ידע להתפלל. הוא ידע הרבה שפות. אז הגרמנים, יימח שמם, החליטו להשאיר אותו חי כדי שהוא יעזור לתרגם.
כי הגיעו הרבה יהודים מכל העולם למקומות, הביאו אותם למקומות הארורים האלה ששם הרגו אותם, וכדי לתקשר איתם, הקצינים הגרמנים לא ידעו, ידעו רק גרמנית, אז כדי שיבינו אותם האנשים, קצין שהוא היה העוזר שלו, הוא היה אומר לו. אבל אל תחשבו שהיו לו חיים טובים שם, הוא סבל מאוד שם, הוא סבל מאוד! בסוף, כשהגרמנים הפסידו, הם ברחו מפולין, ולקחו איתם את כל האסירים של המחנה בצעדה ארוכה ארוכה, בשלג. אני לא אאריך בסיפור, כי הסיפור הוא קשה, אבל בסוף, שנה אחרי שהוא נכנס למחנה ההשמדה, אחרי שהוא עבר מסע ארוך והוא הגיע, הוא היה רזה רזה רזה רזה, הוא שקל שלושים ושניים קילו.
הוא בקושי חי. והאמריקאים כבשו את אוסטריה, לשם הוא הגיע, ושחררו אותו. הוא הלך למחנה הבראה, שיקמו אותו, נתנו לו תרופות, נתנו לו אוכל, ולאט לאט הוא חזר אל עצמו. ואז הוא קיבל מאחיו הגדול, מאבא שלי, שכבר היה בארץ ישראל, ואבא השיג לו רישיון לעלות לארץ. הוא עלה באוניה לארץ. נסע באוניה, באוניה היו מעט נוסעים, והאוניה הגיעה לנמל יפו בשבת. אמר הנער סיני לרב החובל: "אני לא רוצה לרדת בשבת מהאוניה, כי יש בעיות של הלכות שבת, יכול להיות שמותר, אבל אני מעדיף שלא" ולמרות שאחיו חיכה לו על החוף, חיכה אחרי כל המלחמה הזאת שנשארו לבד בעולם, מכל המשפחה לא נשאר להם אף אחד, רק שניהם, אמר הנער סיני: "שבת היא קדושה וטהורה, שווה לחכות עוד יום!" אלא מה?
שבליל שבת קרתה סערה גדולה, והסערה חייבה את רב החובל להרים עוגן ולצאת לחוף ים. הסערה נמשכה ארבעה ימים, הגלים היו גבוהים, האוניה עמדה להישבר, כמעט הוא טבע בים, ואחרי ארבעה ימים האוניה חזרה לחוף. הוא ירד, ביקש מאחיו שייקח אותו ללמוד בישיבה, הם נסעו לירושלים לישיבת 'חברון', הוא נכנס לישיבה, הוא למד וגדל להיות גדול בתורה. הוא התחתן עם דודה שלי, דודה שרה, ונולדו להם ארבעה ילדים. ולמרות שהוא היה בשואה וכמעט הרגו אותו, כמו שהרגו מיליון וחצי ילדים, הוא הצליח בחסדי ה' לשרוד.
ומארבעת הילדים שלו נולדו לו ארבעים ושבעה נכדים, ומהנכדים האלה נולדו ונולדים כל שבוע עוד נינים ועוד נינים ובני נינים. והמשפחה שלו ברוך ה', כשהוא נפטר, הייתה מעל שלש מאות צאצאים. והכל רצו הגרמנים להשמיד, להרוג ולאבד את העם היהודי, והנה, הדוד שלי הראה להם במעשים שלו, הקדוש ברוך הוא בחסדיו הראה לו שהם לא יצליחו. כמה שהם ישתדלו וכמה שהם ינסו, עם ישראל חי!!! תודה שהקשבתם לי ושיהיה לכם יום נעים וטוב!