🎵 "מזמור לתודה" ו"עבדו את ה' בשמחה"
"מזמור לתודה" פותח בפסוק "מִזְמוֹר לְתוֹדָה, הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ", ומיד אחריו בא הפסוק "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה". נראה שיש כאן קשר חזק בין ההודיה לשמחה.
ונשאלת השאלה: מהו הקשר בין ההודיה לשמחה? ואיך זה שדווקא ההודיה היא המסוגלת ביותר להביא את האדם לשמחה?
כדי לענות על כך, השיעור פותח בדרך ארוכה: מהי תכלית הבריאה, מדוע היא באה דרך עבודה, ומה פירוש הדבקות בה'. רק אחרי שנבין את כל זה, נוכל להבין מה מקומה של ההודיה בתוך התמונה.
ידוע שתכלית כל התורה והמצוות היא להביא אותנו לדבקות בהקדוש ברוך הוא. הדבקות הזו היא התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא, כלשונו של המסילת ישרים.
והדרך והאמצעי שלנו להגיע לאותה דבקות היא העבודה שלנו בתורה ובמצוות.
אבל כאן מתעוררת שאלה. אם התכלית היא הדבקות, והדבקות היא תענוג, למה צריך את כל הדרך הארוכה? למה צריך את כל הבריאה, ואת כל העמל בתורה ובמצוות, כדי להגיע לאותה הטבה?
המזמור מצמיד את ההודיה לשמחה, ומכאן השאלה: מה הקשר ביניהן?
🎁 "בהית לאסתכלא באפיה"
על השאלה הזו עמדו בזוהר הקדוש: מדוע לא נתן לנו הקדוש ברוך הוא את אותה הטבה של דבקות ותענוג בה' גם בלי שנצטרך לעבוד בתורה ובמצוות?
ועונה הזוהר: מאן דאכיל דלאו דיליה, בהית לאסתכלא באפיה. מי שאוכל דבר שאינו שלו, מתבייש להסתכל בפניו של מי שנתן לו. כלומר, אדם שמקבל מתנת חינם מתבייש להסתכל בפני הנותן.
אם כן, אילו היה הקדוש ברוך הוא נותן לנו את כל ההטבה של הדבקות בלי שנטרח ונעמול לזכות בה בשכרנו, היינו מתביישים לקבל אותה. רק אחרי שאנחנו עובדים ומקבלים את הדבקות כשכר, אין לנו את הבושה הזאת. מי שמקבל הטבה במתנת חינם, ובמיוחד אם זו מתנה גדולה שאינה מגיעה לו, מרגיש בושה גדולה וחוסר נוחות לקבל אותה. ולכן רצה הקדוש ברוך הוא שלא נתבייש, ונתן לנו את העבודה בתורה ובמצוות, כדי שנזכה בדבקות בשכרנו.
מי שמקבל מתנת חינם מתבייש להסתכל בפני הנותן, ולכן נתן לנו ה' עבודה.
🤔 מאין באה הבושה?
ושואל על כך רבי יהודה לייב אשלג, בעל פירוש "הסולם" על הזוהר הקדוש, בקונטרס "מתן תורה": לכאורה צריך להבין, מאין באה לנו אותה הרגשה של בושה ואי נעימות כשמקבלים מתנת חינם? מהו המקור של החוק הזה, שמרגישים בושה כשמקבלים חסד ממישהו אחר?
ועונה בעל הסולם שזהו חוק בטבע הבריאה: כל ענף קרוב ושווה אל שורשו. כל מה שנוהג בשורש יהיה גם בענף שיוצא ממנו. כל מה שיש בשורש, הענף ירצה ויאהב. וכל מה שאין בשורש, הענף לא ירצה בו ויתרחק ממנו.
וכך זה אצלנו ואצל הקדוש ברוך הוא. הוא השורש שלנו, ואנחנו הענפים שיוצאים ממנו, שהרי הנשמה היא חלק אלוק ממעל. ולכן כל המידות שנמצאות אצל הקדוש ברוך הוא נמשכות גם אלינו. המידות האלה יוצרות אצלנו הרגשה טובה והנאה כשאנחנו מתחברים אליהן, וכל דבר שאינו נמצא אצל הקדוש ברוך הוא, קשה לנו לסבול ולקבל.
בעל הסולם שואל מה מקור החוק שלפיו מתביישים לקבל חסד, ועונה: הענף דומה לשורשו.
🤲 למה קשה לקבל ונעים לתת
ולדוגמה, אומר בעל הסולם, אנחנו אוהבים את החכמה, את הגבורה ואת העושר, כי כל המידות האלה כלולות בשורש שלנו, במידותיו של הקדוש ברוך הוא. ולעומת זאת איננו אוהבים את הטיפשות, את העוני ואת החולשה, מאותה סיבה: הדברים האלה אינם נמצאים כלל בשורש שלנו. ולכן אנחנו מרגישים סבל וכאב כשמגיע אלינו אחד מהם.
וזו התשובה לשאלת הבושה. אצל שורשנו, הקדוש ברוך הוא, אין שום עניין של קבלת טובה, שהרי ממי יקבל? ומכיוון שאין אצלו קבלה, גם אנחנו בטבענו איננו אוהבים ואיננו יכולים לסבול את הבושה של קבלת מתנה בחינם.
ולעומת זאת, כשאנחנו משפיעים ונותנים לאחרים, אנחנו מרגישים תענוג והנאה גדולה. גם זה מאותה סיבה: מידת ההטבה והחסד נוהגת בשורש שלנו, ולכן היא נמצאת גם אצלנו. בפנימיותנו אנחנו אוהבים את המידה הזו של נתינה ועשיית חסד, והיא גורמת לנו הנאה ושמחה.
אצל הבורא אין קבלה אלא רק נתינה, ולכן בנו הקבלה בחינם מביישת והנתינה משמחת.
🌱 "ולדבקה בו"
מסביר בעל הסולם שזהו פירוש המצווה "וּלְדָבְקָה בוֹ", שהיא תכלית הבריאה. כל העבודה שלנו בעולם הזה, כל העבודה בתורה ובמצוות, היא להשוות את הענפים לשורשם.
כשאדם נולד, הוא נולד עם טבע של רצון לקבל: לקחת מכולם. עם הזמן, ככל שהתינוק גדל, הוא לומד שיש בעולם אנשים חוץ ממנו, ושעליו להתחלק עם אחרים, ושלא הכול מגיע לו. כך לאט לאט הוא משתחרר מן הרצון הטבעי לקחת לעצמו, ולומד יותר להשפיע, להעניק ולתת לאחרים.
ועל ידי שהוא לומד להשפיע ולתת לאחרים, הוא זוכה להשוות את צורתו לצורת יוצרו. כמו שהקדוש ברוך הוא רק מטיב, וכל כוונתו בבריאה היא להיטיב לנו, כך כל העבודה שנתן לנו בעולם היא כדי שנשווה את צורתנו אליו, ונוכל גם אנחנו להשפיע ולהיטיב לאחרים.
כל העבודה בעולם היא להשוות את הענף לשורשו, מרצון לקבל אל רצון להשפיע.
🕊️ בין אדם לחברו ובין אדם למקום
ההשוואה הזו שייכת גם במצוות שבין אדם לחברו וגם במצוות שבין אדם למקום. במצוות שבין אדם לחברו זה פשוט: האדם נותן, משפיע ומעניק לאחרים.
וגם במצוות שבין אדם למקום, אומר הרב אשלג, כשאדם עובד את ה' לשמה, הכוונה היא שלא לטובת עצמו ולא על מנת לקבל שכר, אלא רק כדי לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא. גם כאן העבודה פונה החוצה ממנו. הוא אינו עובד כדי להרוויח לעצמו, אלא רק לכבודו של הקדוש ברוך הוא.
ועל ידי השוואת הצורה הזו לקדוש ברוך הוא, זוכה האדם לדבקות בה', שכולו טוב ומטיב לכול. ועדיין נשאר לנו להבין איך כל זה קשור לשמחה ולעונג שבהודיה. על כך, בעזרת ה', ימשיך הרב בשיעור הבא.
גם בעבודה לשמה פונה האדם החוצה מעצמו, ובהשוואת הצורה הזו הוא זוכה לדבקות.