← לכל החוברות בגופנים

שמחת
הנתינה
על השמחה והעונג
שבהודיה
מאת
הרב יהודה טאוב
הגופן בחוברת זו: Arimo

מזמור לתודה

שמחת הנתינה

תודה ושמחה

המזמור שאנחנו אומרים בכל בוקר, מזמור לתודה, פותח כך:

"מזמור לתודה, הריעו לה' כל הארץ. עבדו את ה' בשמחה, באו לפניו ברננה" (תהלים ק, א-ב).

מיד אחרי התודה באה השמחה. נראה שיש קשר עמוק בין ההודיה לבין השמחה.

מה הקשר ביניהן? ומדוע דווקא ההודיה היא הדרך הטובה ביותר להביא את האדם לשמחה?

התענוג האמיתי

כדי להבין זאת, נתחיל ממטרת הבריאה. תכלית כל התורה והמצוות היא להביא אותנו לדבקות בה'. וכך כותב המסילת ישרים בפרק הראשון:

"כי האדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא".

הדרך להגיע לדבקות הזו היא העבודה שלנו בתורה ובמצוות. אבל כאן נשאלת שאלה: אם ה' רוצה להיטיב לנו, למה הוא לא נותן לנו את הדבקות והתענוג מיד, בלי כל העבודה הזו? למה היה צריך את כל הבריאה ואת כל המאמץ?

הבושה שבמתנת חינם

על כך עונים חז"ל: מי שאוכל דבר שאינו שלו, מתבייש להסתכל בפני מי שנתן לו. אדם שמקבל מתנת חינם, ובמיוחד מתנה גדולה שלא הגיעה לו, מרגיש בושה וחוסר נוחות.

לכן ה', באהבתו, לא רצה שנתבייש. הוא נתן לנו את התורה והמצוות, כדי שנעמול ונזכה בדבקות כשכר על עבודתנו. כך נוכל לקבל את הטוב הגדול בלי בושה.

השורש והענף

הרב יהודה לייב אשלג, בעל פירוש "הסולם" על הזוהר הקדוש, שואל בקונטרס "מתן תורה": מאיפה באה לנו בכלל ההרגשה הזו? למה אדם מתבייש לקבל חסד ממישהו אחר?

והוא עונה שיש חוק בטבע הבריאה: כל ענף דומה לשורש שלו. מה שיש בשורש, הענף אוהב ורוצה. ומה שאין בשורש, הענף מתרחק ממנו ואינו יכול לסבול אותו.

ה' הוא השורש שלנו, ואנחנו הענפים, שהרי הנשמה היא חלק אלוק ממעל. לכן כל מה שנמצא אצל ה' גורם לנו הנאה, וכל מה שאין אצלו גורם לנו צער. אנחנו אוהבים חכמה, גבורה ועושר, כי כל אלה כלולים במידותיו. ואנחנו סובלים מטיפשות, מעוני ומחולשה, כי הם אינם בשורש שלנו כלל.

ומכאן התשובה: אצל ה' אין שום קבלה. ממי יקבל? הוא רק נותן. לכן גם אנחנו, בטבענו, לא אוהבים לקבל בחינם, ומתביישים בזה. ולעומת זאת, כשאנחנו נותנים ועושים חסד עם אחרים, אנחנו מרגישים תענוג ושמחה גדולה. מידת החסד והנתינה נמצאת בשורש שלנו, ולכן היא משמחת אותנו.

היסוד

ה' רק נותן ומיטיב. ככל שאנחנו לומדים לתת ולהשפיע כמוהו, אנחנו נעשים דומים לו, ומתוך כך דבקים בו ושמחים.

זו הדבקות

זה, מסביר בעל הסולם, פירוש המצווה "ולדבקה בו". הדבקות היא השוואת הצורה: שהענף יהיה דומה לשורשו.

תינוק נולד עם רצון לקחת לעצמו הכול. ככל שהוא גדל, הוא מגלה שיש עוד אנשים בעולם, ושהוא צריך להתחלק איתם. לאט לאט הוא משתחרר מהרצון לקחת, ולומד לתת ולהעניק. וכך הוא נעשה דומה לבורא, שכל רצונו בבריאה הוא רק להיטיב לנו.

זה נכון במצוות שבין אדם לחברו, שבהן אדם נותן ומעניק לאחרים. וזה נכון גם במצוות שבין אדם למקום. כשאדם עובד את ה' לשמה, לא כדי לקבל שכר אלא כדי לעשות נחת רוח לבוראו, גם עבודתו יוצאת ממנו החוצה, אל ה'. כך הוא משווה את צורתו לה', שכולו טוב ומטיב לכל, וזוכה לדבקות בו.

ועדיין

נשאר לנו להבין איך כל זה קשור לשמחה ולעונג שבהודיה, ומדוע "מזמור לתודה" מוביל אל "עבדו את ה' בשמחה". אבל כבר עכשיו אנחנו רואים כמה ה' אוהב אותנו: הוא לא רק נותן לנו את הטוב, אלא דואג שנוכל לקבל אותו בלי בושה, ומלמד אותנו להיות נותנים כמוהו.

יזכנו ה' ללמוד ממנו לתת ולהיטיב, ולהידבק בו בשמחה ובאהבה.

📚 עוד חומרי לימוד על הודיה לה' – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/search/

המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/

← לכל החוברות בגופנים

מהדורה נוספת של השיעור

אותו שיעור, בסגנון כתיבה נוסף. אפשר לבחור את המהדורה הקרובה ללבכם.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה