ראש חודש
שמחת ראש חודש
על מה השמחה?
למה אומרים הלל בראש חודש? בחגים ברור: יצאנו ממצרים, קיבלנו את התורה, היו ענני כבוד, היו ניסי חנוכה. אבל בראש חודש, מה קרה? הלבנה נולדה מחדש. וכי זה מאורע?
ובכל זאת ראש חודש הוא יום של שמחה. התורה מונה אותו יחד עם המועדים:
"וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ותקעתם בחצצרת" (במדבר י, י).
ונפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תיט) שמצווה להרבות בסעודת ראש חודש. ודורשי רשומות אמרו שמספר הסימן, תי"ט, הוא ראשי תיבות "תאכל יותר טוב".
וגם בנביאים ראש חודש עומד לצד השבת והמועד: "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני" (ישעיהו סו, כג). בעלה של השונמית שאל אותה: "מדוע את הלכת אליו היום, לא חדש ולא שבת" (מלכים ב ד, כג). ובימי שאול המלך, "מחר חדש" (שמואל א כ, יח), היו עורכים בראש חודש סעודה וזבח משפחה.
ובפסיקתא דרב כהנא מובא שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, חוץ ממה שמוציא בשבתות, בימים טובים ובראשי חודשים. אם כן, על מה שמחים?
הלבנה הקטנה
עם ישראל נמשל ללבנה. השמש תמיד שלמה, והלבנה עולה ויורדת, כמו עם ישראל. ללבנה אין אור משלה, וכל אורה מן השמש; וכך אנו יודעים שכל כוחנו מאת ה'.
אבל אם שמחים על הלבנה, למה לא בט"ו, כשהיא מלאה? למה דווקא כשהיא קטנה מאוד?
כי יהודי אינו מחכה להודות עד שהכול מאיר. אם נחכה לכך, נודה רק בגאולה. אנחנו מוצאים נקודה קטנה, דבר אחד טוב, וכבר שמחים ומהללים. מי שמחכה לשלמות, לעולם לא יודה.
ילד שקרא את המילה הראשונה שלו, אדם שהיה לו יום טוב אחד בתוך תקופה קשה, כבר יש להם על מה לומר תודה. מי שלומד מן הלבנה הקטנה, מוצא את האור כבר בהתחלה.
מלכות בית דוד
המהרש"א במסכת סנהדרין מבאר שמלכות בית דוד נמשלה לירח. הירח מתחיל להאיר באחד בחודש, מתמלא בט"ו, ויורד עד שנעלם ביום השלושים.
וכך עם ישראל: אברהם, יצחק, יעקב, יהודה, פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בועז, עובד, ישי, דוד, שלמה. מאברהם אבינו עד שלמה המלך עברו חמישה עשר דורות, ובימי שלמה, אומר המדרש, "נתמלא הדיסקוס". ומשם ירדה המלכות, עד שבדור השלושים, בימי צדקיהו, נחרב בית המקדש.
אור הגאולה
בקידוש הלבנה אנו אומרים:
"וללבנה אמר שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה, ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו".
כמו שהלבנה מאירה שוב אחרי החושך, כך יתחדש עם ישראל בגאולה. ועל כך אנו שמחים: גם כשחושך, יודעים שיבוא האור, ועל סמך האמונה הזאת כבר אפשר להודות.
מי שעומד בסוף החודש, כשהלבנה אינה נראית כלל, יכול לחשוב שאבדה. אבל אנחנו יודעים שבעוד יום או יומיים היא תופיע שוב ותלך ותגדל. החושך אינו סוף הסיפור, וכל ראש חודש מזכיר לנו את זה מחדש.
ומבואר במהרש"א שגם בראש חודש עצמו מאיר ניצוץ של גאולה. בגמרא (בבא מציעא פה ע"ב) מסופר שאליהו הנביא היה רגיל לבוא לישיבתו של רבי, ופעם אחת, בראש חודש, איחר. אמר שהיה צריך להעיר את האבות אחד אחד, כי אם יקומו כולם יחד ויתפללו, יביאו את הגאולה לפני זמנה.
סוד המספר חמש עשרה
המשכן נבנה מחמישה עשר דברים. בתהילים מאה וחמישים מזמורים, וחמישה עשר שירי המעלות. בבית המקדש היו חמש עשרה מעלות שעליהן שרו הלויים. כמעט כל החגים בט"ו בחודש. בברכת כהנים חמש עשרה מילים.
נאמר "כי בי-ה ה' צור עולמים": העולם הזה נברא באות ה"א, והעולם הבא באות יו"ד. יו"ד וה"א עולות חמש עשרה. כשהשכינה יורדת ושורה בעולם הזה, העולם הבא מתחבר עם העולם הזה, ותמיד יופיע חמש עשרה.
לכן אמרו "איש ואשה, זכו שכינה ביניהם": באיש יו"ד ובאשה ה"א. וחזקיהו המלך, שקיבל על עצמו לשאת אשה, זכה לתוספת של חמש עשרה שנה, ושמו חזקיהו: חיזק את שם י-ה.
כשיהודי מודה
כאשר יהודי מודה ושר לה', הוא כביכול מוריד את השכינה אליו. לכן בכל מקום של הודיה יש חמש עשרה: תהילים, שירי המעלות, חמישה עשר השבחים שבברכת "ישתבח", שהמשנה ברורה (סימן נג) מזהיר לא להפסיק ביניהם, וחמש עשרה המעלות שבהגדה של פסח.
כשיהודי משבח, הקדוש ברוך הוא בא ומתקרב לשמוע את דבריו, כמו שכתוב "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל". וכך מבאר רש"י על מעלת הסומך גאולה לתפילה: אחרי שיהודי משבח את בורא עולם, ורק אחר כך מבקש, ה' כביכול בא אליו ושומע את דבריו.
מתחילים ללכת אל ה'
בט"ו בחודש השכינה בשיא התגלותה, ולכן החגים בט"ו. משם והלאה, כשהלבנה מתמעטת, מתרחקים כביכול. מובא בספרים בשם כתבי האר"י שבחסרון הלבנה מתגברים הדינים, ולכן נוהגים שלא לשאת אשה אלא במילוי הלבנה. ובראש חודש, כשהלבנה מתחדשת, הופכים את הפנים ומתחילים ללכת אל ה', יום אחר יום.
והמהר"ל כותב על ההולך לבית הכנסת:
"וידוע כי המתנועע אל דבר, הוא דבקות גמור יותר ממי שהוא קרוב אליו כבר".
היסוד
עיקר עניינו של אדם בעולם הוא ללכת אל ה'. ובראש חודש מתחילים ללכת, ועל זה השמחה.
שלושה טעמים
נאסוף את הדברים. הטעם הראשון: יהודי אינו מחכה לשלמות, ועל נקודה קטנה של טוב הוא כבר שמח. הטעם השני: חידוש הלבנה הוא סימן לגאולה, ובראש חודש עצמו מאיר ניצוץ שלה. הטעם השלישי: ראש חודש הוא רגע התפנית, היום שבו מתחילים ללכת אל ה', לכיוון החמש עשרה, לכיוון השראת השכינה.
אדם יכול להרגיש שהחודש שעבר היה חודש של ירידה. בא ראש חודש ואומר לו: אינך צריך להיות כבר שם. די שתסתובב ותתחיל ללכת. ההליכה עצמה היא הדבקות. וכמו שאמרו: בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.
אבינו שבשמיים שמח כבר בצעד הראשון שלנו אליו, כמו אב שרואה את בנו מסתובב והולך לקראתו. הוא יושב ומצפה לשמוע את שבחנו. יזכנו ה' לשמוח בכל ראש חודש, להודות ולשיר לו, ללכת אליו בכל יום קצת יותר, עד שתתחדש הלבנה במלואה בגאולה השלמה. חודש טוב!
📚 עוד חומרי לימוד על ראש חודש – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/chagim/
המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/