מדוע שמח יהודי בראש חודש? איזה מאורע נפלא קרה באותו יום, שעליו אנו אומרים הלל ומודים? בתורה הקדושה מצינו שראש חודש נמנה יחד עם המועדים: "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם... וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת", ובפרשת פנחס נאמר "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה" — כמו בחגים ממש, מקריבים בראש חודש שבעה כבשים.
בשולחן ערוך אורח חיים סימן תי"ט נפסק שיש מצווה להרבות בסעודת ראש חודש. ואמרו דורשי רשומות: סימן הסעיף עצמו — ת"יט — הוא ראשי תיבות לזכר הדבר: תאכל יותר טוב. כלומר, ביום ראש חודש יש לאכול טוב יותר מהרגיל.
גם בנביא מצינו רמז למעלת ראש חודש: "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנָי" (ישעיהו סו), ובהושע נאמר "וְהִשְׁבַּתִּי כָל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ" — הרי שראש חודש נמנה עם המועדים ממש. וכן בהפטרת "מָחָר חֹדֶשׁ" (שאול ודוד) רואים שהיו עורכים "זבח משפחה" בראש חודש, סעודת משפחה חגיגית. ובפסיקתא דרב כהנא מובא: "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה, חוץ ממה שמוציא בשבתות ובימים טובים ובראשי חודשים" — כלומר, ההוצאה על כבוד ראש חודש היא הוצאה מיוחדת שאינה נגרעת מהקצבה השנתית.
אם כן, ראינו שראש חודש הוא יום מיוחד לשמחה, להודיה ולסעודה — אך על מה בדיוק אנו שמחים ומהללים? התשובה הראשונה נעוצה בכך שעם ישראל נמשל ללבנה. מדוע? ראשית, אנו מונים את חודשינו על פי הלבנה. ויתרה מזאת: כמו הלבנה, שאינה עומדת במצב קבוע כמו השמש אלא עולה ויורדת, כך גם עם ישראל — יש תקופות שבהן הוא עולה, ויש תקופות שבהן הוא יורד. ועוד: עם ישראל מאמין שכל הכוח שיש לו איננו שלו, אלא הקדוש ברוך הוא הוא הנותן לו את הכוח — בדיוק כמו הלבנה, שאין לה אור משלה, אלא כל אורה הוא מה שהשמש משפיעה בה.
מובא במדרש (הובא בגמרא במסכת סנהדרין לח) יסוד עמוק יותר: לא רק עם ישראל בכללותו נמשל ללבנה, אלא במיוחד מלכות בית דוד נמשלה ללבנה. הלבנה בנויה כך: באחד בחודש היא מתחילה להאיר, הולכת ומתמלאת עד יום הארבעה עשר-חמישה עשר שהיא מלאה, ומשם היא הולכת ויורדת עד יום השלושים, שאז היא חסרה כליל. כך בדיוק היה אצל עם ישראל: החל מאברהם אבינו התחילה ההארה לעלות, עלה ועלה, עד שהגיעה לשיאה בדור החמישה עשר — דורו של שלמה המלך, שבו היה עם ישראל בשיא תפארתו, "מלואה" של הלבנה. מאז החלה הירידה — המלכות נחלקה, ועם ישראל הלך וירד עד שבדור השלושים, בימי צדקיהו המלך, נחרב בית המקדש והלבנה נעלמה כליל.
זהו נוסח ברכת קידוש הלבנה, וזהו סימן לעם ישראל: כמו שהלבנה, אחרי שהיא נעלמת לגמרי בחושך, חוזרת ומאירה מחדש, כך גם עם ישראל עתיד להתחדש ולזכות לגאולה שלמה. וזוהי, אם כן, נקודת השמחה העיקרית של ראש חודש: אנו שמחים על הגאולה העתידה. חידוש הלבנה מדי חודש הוא לימוד ואות בטוח לכך שהגאולה בוודאי תבוא, וזו שמחה גדולה עצומה. וזה יסוד גדול ליהודי בכל מקום שהוא נמצא: גם כשקשה, גם כשחושך — אפשר לסמוך על הקדוש ברוך הוא, שכשם שיש חושך, כך יבוא היום שהכול יאיר בעזרת השם. ועל סמך אמונה זו, כבר אפשר עכשיו להודות ולהלל.
ניצוץ הגאולה שבכל ראש חודש עצמו. מובא בגמרא במסכת בבא מציעא (דף פה עמוד ב) סיפור על אליהו הנביא, שהיה מגיע מדי יום למערתו של רבי, ורק בראש חודש לא היה מגיע. מדוע? מפני שבראש חודש הוא צריך להעיר את האבות — אחד אחד, ולא את כולם בבת אחת, כי אילו היה מעיר את כולם יחד היו פני הגאולה מגיעים באותו רגע ממש. מכאן למדים, שראש חודש נקרא כך משום שהוא היום אשר בו חידוש הלבנה רומז על התחדשות מלכות ישראל לעתיד — ולכן זה היום המובחר להתפלל על כך, כמאמר הברכה "וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ... שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ".
נסכם את מה שלמדנו: יש לנו מצווה לשמוח ולעשות סעודה בראש חודש, ושאלנו — על מה השמחה, הסעודה וההלל? נתבארו שני טעמים. הטעם הראשון: עם ישראל נמשל ללבנה — אין אנו מחכים עד שהכול יהיה מושלם, אלא כבר על נקודה קטנה טובה שמחים ורוקדים. הטעם השני: חידוש הלבנה מסמל את הגאולה — כמו שכתוב בברכת הלבנה שהיא עתידה להתחדש, כך אנו מודים ומהללים על התחדשות הגאולה העתידה, ומאמינים שגם ביום ראש חודש עצמו מאיר ניצוץ מאור הגאולה. יהי רצון שנזכה שכל יום ויום יהיה בעינינו כחדשים, וחודש טוב, התחדשות חדשה, ושמחה גדולה לכל עם ישראל.
נמשיך ונשאל שוב: מדוע אומרים הלל בראש חודש? בחגים ברור על מה מהללים — יצאנו ממצרים, קיבלנו תורה, היו ענני כבוד, בחנוכה היו ניסים ונפלאות. אבל בראש חודש — מה קרה? מי התחתן היום? על מה השמחה? ושבנו וראינו שיש מצווה בשולחן ערוך (סימן תי"ט) להרבות בסעודת ראש חודש, ראשי התיבות "תאכל יותר טוב" — אך עדיין נותרה השאלה: מה קרה שבזכותו שמחים? "רֹאשׁ חֹדֶשׁ נוֹלַד" — אך מה נולד בדיוק?
כדי להבין, יש להתבונן בירח: הירח הולך וגדל, יום אחר יום, עד שהוא מגיע לשיא גודלו ביום הארבעה עשר-חמישה עשר לחודש — זהו סימן גדילתו. ומשם והלאה הוא הולך וקטן, קטן וקטן, עד שהוא נעלם לגמרי בסוף החודש. וכפי שנתבאר, כך בדיוק אירע לעם ישראל: מאברהם אבינו ואילך הלך העם וגדל, דור אחר דור, במשך חמישה עשר דורות, עד שהגיע לשיאו בימי שלמה המלך — "מלואה" של הלבנה, עם ישראל בתפארתו. משם ואילך התחילה המלכות להתפלג ולרדת, דור אחר דור, עד שבדור השלושים — בימי צדקיהו המלך — נחרב בית המקדש, וכשם שהלבנה עולה בחמישה עשר יום ויורדת בחמישה עשר יום, כך עם ישראל עלה בחמישה עשר דורות וירד בחמישה עשר דורות נוספים.
ומכאן אנו לומדים לחפש: מהו סוד המספר חמש עשרה, שהוא כה נוכח בכל מקום של קדושה?
יש בכך רשימה ארוכה של דברים: המשכן נבנה מחמישה עשר דברים (זהב, כסף, נחושת, תכלת, ארגמן ועוד — ויש מהמפרשים שמנים שלושה עשר); בספר תהילים יש מאה וחמישים פרקים — חמש עשרה כפול עשר; יש חמש עשרה פרקי "שיר המעלות"; בבית המקדש היו חמש עשרה מדרגות בין עזרת ישראל לעזרת נשים, ששם היו הלויים עומדים ואומרים עליהן שירה — שיר המעלות; כמעט כל חגי ישראל חלים בחמישה עשר לחודש: פסח, סוכות, טו בשבט, טו באב, ואף פורים עיקרו בחמישה עשר; בברכת כהנים יש חמש עשרה מילים; ובתפילת "ישתבח" — הברכה הבאה אחר פסוקי דזמרה — יש חמישה עשר שבחים, וכתב המשנה ברורה (סימן נ"ג) שיש להיזהר מאוד שלא להפסיק ביניהם; וכן בהגדה של פסח, "דיינו", מונים חמש עשרה מעלות טובות שהמקום גמל עלינו ביציאת מצרים.
וכמו שאמרו חז"ל על "אִישׁ" — יש בו אות יו"ד, ובאשה יש אות ה"א, וכאשר מתחברות שתי האותיות — יו"ד וה"א, שעולות בגימטרייה חמש עשרה — זוכים איש ואישה להשראת שכינה ביניהם. ומכאן מובן גם הטעם לתוספת חמש עשרה השנים על ימי חזקיהו המלך: כשחזר בתשובה וקיבל על עצמו להינשא, הוסיפו לו חמש עשרה שנות חיים — משום שעכשיו הוא מחבר את שם י-ה, ולכן נקרא שמו חזקיהו, "חיזק את שם י-ה". וכן מובן מדוע דוד המלך בחר לכתוב דווקא מאה וחמישים פרקי תהילים: כאשר יהודי מודה ומשבח את בורא עולם, הוא ממשיך ומקרב אליו את הקדוש ברוך הוא — וזהו עיקר ההתקרבות והדבקות שיש לישראל בהקדוש ברוך הוא, על ידי השירה וההודיה.
ועתה נבין את הקשר לראש חודש. כאשר יש חמש עשרה — הקדוש ברוך הוא שורה שם בשלמות, בשיא ההתגלות. משום כך כל חגי ישראל חלים בחמישה עשר לחודש — אז השכינה שורה כאן בעולם הזה בשיא התגלותה. אולם משם ואילך, כשהלבנה מתחילה להתמעט, מתחילים אנו כביכול להתרחק מבורא עולם — ולכן מובא בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קע) שנוהגים שלא לערוך נישואין בזמן חיסרון הלבנה, שכן זהו זמן שבו חסרה השראת השכינה בעולם, ומתגברים הדינים.
הלבנה הולכת וקטנה, ואנו כביכול הולכים ומתרחקים מבורא עולם — עד שבסוף החודש הלבנה נחסרת כליל.
מרגע הולדת הלבנה מחדש, אנו מתחילים ללכת ולהתקרב אל בורא עולם, יום אחר יום, עד שיא ההתגלות.
וכאן מגלה השיעור את החידוש המרכזי: ברגע שמגיע חודש חדש, ראש חודש, אנו הופכים את הפנים — מתוך ההתרחקות של סוף החודש הקודם, אנו מתחילים בדיוק עכשיו ללכת ולהתקרב לבורא עולם. ויש מעלה עצומה דווקא בהליכה עצמה, גדולה אף יותר מהיות כבר קרוב.
אנו בעולם הזה, מטרתנו איננה רק "להיות" עם השם, אלא בעיקר "ללכת" אל השם — וזוהי בדיוק שמחת ראש חודש. עד היום — הלכנו והתרחקנו, כשהלבנה הלכה והתמעטה. והיום, ברגע שהלבנה נולדת מחדש, אנו מסתובבים ומתחילים ללכת אל השם. מא' בחודש אנו הופכים את הפנים: לא עוד מתרחקים, אלא הולכים ומתקרבים לכיוון הטוב, לכיוון השכינה השורה בעולם הזה. איזו שמחה יש ליהודי כשהוא מתחיל ללכת אל בורא עולם, להתקרב אליו! וזהו מה שקורה בכל ראש חודש — ולכן אומר עליו יהודי הלל, ועושה סעודה גדולה: כי עכשיו מתחילים ללכת אל השם יתברך מחדש.
נסכם: למדנו היום דבר נפלא מאוד. שמחת ראש חודש היא השמחה שעכשיו מתחילים להתקרב להשם. וסוד המספר חמש עשרה מלמד אותנו על חיבור העולמות — הרגע שבו הקדוש ברוך הוא בא ושורה כאן, בעולם הזה, בשיא התגלותו. ומראש חודש ועד אז, אנו זוכים לזכות המיוחדת של ההליכה עצמה — ההליכה שבה יהודי הולך ומתקרב, יום אחר יום, אל מלך מלכי המלכים, שכל כך יושב ומצפה לשמוע את שבחנו.