← לספר המלא

קדש לי
כל בכור
דבר תורה
לחג הפסח
מאת
הרב יהודה טאוב
הגופן בחוברת זו: Frank Ruhl Libre

חג הפסח

קדש לי כל בכור

מצווה לכל יהודי

בחול המועד פסח קוראים בתורה "קדש לי כל בכור". אבל המצווה הזאת אינה שייכת רק לבכורות. הראיה: הפרשה הראשונה שבתפילין, שבה פותחים אותן, היא "קדש לי כל בכור". יש כאן לימוד לכל יהודי.

ויום שני של חול המועד הוא הפעם היחידה בשנה שבה קוראים "קדש לי כל בכור" ביום שאפשר לעשות בו פדיון הבן. וכבר כתב הרמח"ל שלקריאת דבר בתורה יש השפעה והתעוררות עצומה. פדיון הבן ביום כזה הוא מאורע מרגש במיוחד.

פעם שאל יהודי את הרב אלישיב זצ"ל: "איך מקיימים באדם את המצווה 'קדש לי כל בכור'?". הרב, שבדרך כלל ענה מהר מאוד, חשב הרבה זמן. כשהמשמש רצה לסלק את השואל, אמר לו הרב: "למה אתה מסלק אותו? הוא שאל שאלה טובה, ואני צריך לחשוב". ולבסוף ענה: בפדיון.

אבל הבכור של היום לא היה במצרים. למה הוא קדוש יותר? ומה יש בבכורה?

"ובכורך ישראל גאלת"

לכל המכות קוראים בשמן בלבד: דם, צפרדע, כינים. רק לאחרונה מוסיפים מילה: "מכת בכורות". זו המכה הגדולה, "היד החזקה". ובכל בוקר אנו אומרים:

"ממצרים גאלתנו ה' אלוקינו, ומבית עבדים פדיתנו. כל בכוריהם הרגת, ובכורך ישראל גאלת".

לא "בכורי ישראל", אלא "בכורך ישראל". כל עם ישראל נקראים בכור. ומבאר הגאון מווילנא: "גאלתנו" ו"פדיתנו" הם שני דברים. פדיון הוא "זה תחת זה". במכת בכורות הכה ה' את המצרים ופדה תחתם את ישראל. זה היה בלילה. ובבוקר יצאו בפועל, וזו הגאולה.

המלחמה על הבכורה

מובא במדרש ובזוהר שבין מצרים לישראל הייתה מלחמה: מי יקח את הבכורה. המצרים עבדו את הטלה, המזל הראשון. עבדו את הנילוס, שלפי רש"י הוא פישון, הנהר הראשון. ועבדו את הבכורות עצמם. הבכור אצלם היה כמו אליל, וכאשר מת בכור, היו חוקקים את דמותו בקירות הבית, כדי שהשפעתו תישאר.

השר של מצרים בשמיים היה הבכור של כל האומות, ובכוח זה שלטו בישראל. עד שאמר ה' לפרעה: "בני בכרי ישראל... הנה אנכי הרג את בנך בכרך" (שמות ד, כב-כג). כפי שמבאר האור החיים: אתם הבכור של הקליפה, וישראל הם הבכור של הקדושה.

ומה עשה ה'? במכה הראשונה היכה את היאור, הנהר הבכור. בעשירי בניסן ציווה לקחת את הטלה, המזל הראשון, ולשחוט אותו. ובליל היציאה היכה את הבנים הבכורים. שלוש הבכורות נפלו, וישראל יצאו ביום ט"ו בניסן, כשמזל טלה בשיא כוחו.

"אני ולא מלאך"

בהגדה אנו אומרים שה' היכה את הבכורות "אני ולא מלאך". אבל בתורה כתוב "ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם". מי היכה?

התשובה: את הבכור של מעלה, השר של מצרים, השפיל ה' בכבודו ובעצמו, כי רק הבורא יכול לפעול נגד כל כוחות הטבע. ואחר כך, למטה, באו המשחיתים והמיתו את הבכורות. ומיד ציווה ה' לישראל: "החדש הזה לכם ראש חדשים". לכם הבכורה. בכם אני בוחר.

ולכן כתוב "הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה" (דברים טז, א). וכי בלילה יצאו? הרי יצאו ביום! אלא שברגע שהבכור של מצרים מת בלילה, וישראל קיבלו את הבכורה, הם כבר היו גאולים. ביום רק יצאו בפועל.

וכתב השל"ה שבשחיטת הפסח הושפל שר אלוהי מצרים, הבכור והגבוה מכל השרים. כל הלילה ההוא היה מלחמה על שאלה אחת: מי הבכור של העולם. והתשובה ניתנה לעיני כולם.

סוד הראשית

אומר המהר"ל: כל דבר שהוא ראשית, קדוש. למה? כי הקדוש ברוך הוא הוא ראשית הכל, וכל ראשית דומה לו. "קדש לי כל בכור": אני ראשית, והבכור דומה לי.

ולכן אוכלים מצה. לכאורה, מה המעלה בכך שלא הספיק הבצק להחמיץ? אילו לא היו מספיקים לקשור את הנעליים, האם היינו הולכים שבוע בנעליים פתוחות? אלא המצה מראה שהגאולה הייתה מיד, ממש בראשית היום, עוד לפני שהבצק החמיץ. וזה מוכיח שה' בעצמו גאל אותנו, ולא מלאך. כי הוא, שהוא ראשית, עושה כל דבר בראשית.

שרשרת הראשית

ה', הראשית, הורג את הראשית של הטומאה וגואל את הראשית של הקדושה, בשעת ראשית ובחודש הראשית. מצווה לאכול את הראשית, המצה, ולהשבית את מה שאינו ראשית, החמץ. לקרוא בליל הסדר את פרשת הביכורים, לקדש את הבכור בפדיון, להתפלל בראשית היום, לשים את פרשת "קדש" בראש התפילין, ולעשות כל מצווה מיד.

ולכן נהגו לחלק שום בפדיון הבן, כי לשום קוראים "ראשי שום". זוכרים שאנחנו ראשית.

השמחה של הבכור

גדולי ישראל, מכוח הידיעה שה' בחר בהם להיות ראשית, היו שמחים כל היום, ולבם מלא הודיה.

מסופר על בן החתם סופר שהיה מברך בכל בוקר בקול ובהתלהבות "שלא עשני גוי". כשנשאל על כך, אמר: "כשאני קם ורואה דרך החלון את שכני הנכרי ישן, בלי תורה, בלי טלית ובלי תפילין, ואני זכיתי להיות בכור של בורא עולם, אני מתמלא שמחה והודיה".

ואמר רב גדול: למה אין אומרים "מזמור לתודה" בפסח? לא בגלל חיסרון, אלא בגלל המעלה. כמו שבשבת לא מניחים תפילין, כי השבת עצמה היא אות. בפסח ההודיה על שה' בחר בנו כבכוריו ממלאת את כל הישות, עד שאין מקום להודיה על ניסים פשוטים.

אחרית כראשית

אמרו חז"ל במדרש שכשם שה' קרא לישראל בכור, כך יעשה למלך המשיח, שנאמר "אף אני בכור אתנהו" (תהילים פט, כח). ואמרו עוד: כל מקום שנאמר בו "לי", קיים בעולם הזה ובעולם הבא. ובבכור נאמר "כי לי כל בכור".

הבכורה שלנו אינה רק זיכרון ממצרים. היא זהות לכל החיים. ילד יכול להרגיש אותה כבר בבוקר, כשהוא מברך את ברכות השחר ושמח שה' בחר בו. ומבוגר יכול להרגיש אותה כשהוא ממהר למצווה ואינו נותן לה "להחמיץ".

אבינו שבשמיים בחר בנו להיות בכוריו. נשמח בכך בכל בוקר, נעשה כל מצווה מיד, ונודה לו בכל לבנו. "אשריך ישראל, מי כמוך, עם נושע בה'". ויזכנו לגאולה השלמה, אחרית כראשית, במהרה בימינו.

📚 עוד חומרי לימוד על חג הפסח – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/chagim/

המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/

← לספר המלא