🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
יהודי שאל את הרב אלישיב: כיצד מקיים אדם עצמו את המצווה "קדש לי כל בכור" - שהרי אצל בהמה עושים זאת בפועל (מקדישים אותה), אבל אדם - איך? הרב חשב וחשב, ולא ענה מיד כדרכו. אמר: "השאלה טובה, ואני צריך לחשוב". בסוף ענה: בפדיון הבן.
הפרשה הראשונה שבתפילין היא "קדש לי כל בכור" - מכאן שיש בזה מוסר השכל לכל יהודי ויהודי, לא רק לבכור.
מצרים היו "בכור דקליפה" בעוד ישראל "בכור דקדושה" - כמובא באור החיים (שמות י"א). לכן מכה ראשונה הכתה את הנילוס (הבכור-אליל שלהם), ובניסן ציווה ה' לשרוף את מזל טלה, ולבסוף הכה את בכוריהם ממש - הסרת "כתר" הבכורה משלושה מקורות: הנהר, המזל, והבן.
וזהו "כָּל בְּכוֹרָם הָרַגְתָּ וּבְכוֹרְךָ יִשְׂרָאֵל גָּאַלְתָּ" - כל עם ישראל נקראים "בכורים", כי הם העם הנבחר שנטלו את הבכורה ממצרים.
מסביר המהר"ל: "כשם שהמצה שלא הספיק בצקם להחמיץ מוכיחה שהגאולה הייתה מיד, בראשית היום, כך גם הקדוש ברוך הוא - הוא ראשית, ועושה כל דבר בראשית. זה מראה שהוא בכבודו ובעצמו גאל אותם, ולא על ידי מלאך או שליח". וכך: "רֵאשִׁית" הוא הקדוש ברוך הוא; מכה את "ראשית דקליפה" - מצרים; וגואל את "ראשית דקדושה" - ישראל.
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" - מצווה לאכול את הראשית (מצה), להשבית שאינו ראשית (חמץ), ולהרוג את שאינו ראשית (עמלק).
לקרוא בליל הסדר אגדת ראשית (פרשת ביכורים), לקדש את הראשית (פדיון הבן), להתפלל בראשית (הנץ החמה), ולשים פרשת "קדש" ראשונה בתפילין.
מנהג ישראל לחלק "ראשי שום" בפדיון הבן - כי "שום" נקרא "ראש" - כדי לזכור שאנחנו הראשית.
מסופר על החתם סופר: כשקם בבוקר ומברך "שלא עשני גוי", ראו אותו מברך זאת בהתלהבות. שאלוהו, והשיב: כל בוקר אני מסתכל דרך החלון ורואה את שכני ישן כאבן, אין לו תורה, אין לו תלית, אין לו תפילין, ואני זכיתי להיות בכור של בורא עולם. אני מתמלא בשמחה ופורץ בהודיה.
כמו שבשבת אין מניחים תפילין - לא מחוסר, אלא מרוב מעלה, שקדושת התפילין נמצאת כל היום - כך בפסח: יהודי מרגיש הודיה כה עצומה שהקדוש ברוך הוא בחר בו להיות בנו בכורו, שהיא ממלאת אותו כל כך עד שאין צורך לומר "מזמור לתודה" על נס פשוט - כי כל ישותנו מלאה בהודיה הזאת.