פורים
פור המן נהפך לפורנו
יום הכלב או יום הסכין?
במגילת אסתר כתוב מדוע נקרא החג שלנו בשם "פורים":
"על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור" (אסתר ט, כו).
על כך שאל רבי יעקב גלינסקי שאלה נפלאה, והסביר אותה במשל. נתאר לעצמנו יהודי שהולך בעיר העתיקה בירושלים, בדרכו אל הכותל. פתאום הוא שומע צעקה, מסתובב, ורואה רוצח רץ אחריו עם סכין גדולה.
היהודי נבהל ורץ בכל כוחו. הוא נכנס לסמטה, והרוצח אחריו. ובאותו רגע יוצא מן החצר כלב ענק, נושך את הרוצח, והרוצח נופל. היהודי ניצל!
אותו יהודי רוצה לזכור את הנס, והוא קובע לעצמו יום של הודיה. איך יקרא לו? אולי "יום ההצלה", אולי "יום הכלב". דבר אחד ברור: "יום הסכין" הוא לא יקרא לו. הסכין הייתה הצרה, לא הישועה.
אם כן, למה קוראים לימי ההצלה שלנו על שם הפור? הפור הוא הגורל שהפיל המן כדי לבחור את היום שבו יהרגו אותנו. הפור היה הסכין!
כשהסכין עצמה מצילה
עונה רבי יעקב גלינסקי: נשנה מעט את סוף הסיפור. הרוצח רץ אחרי היהודי, ופתאום הכלב נובח עליו. הרוצח נבהל ונופל, והסכין שבה רצה להרוג את היהודי ננעצת בו עצמו.
עכשיו יש טעם לקרוא לאותו יום "יום הסכין". למה? כי הסכין עצמה נהפכה מצרה להצלה. הכלי שנועד להרוג, הוא שהציל.
כך בדיוק בפורים. אחרי קריאת המגילה אנו אומרים: "כי פור המן נהפך לפורנו". המן הכין עץ לתלות עליו את מרדכי, ונתלה עליו בעצמו. הצרה שהמן רצה לעשות, היא עצמה הביאה את ההצלה.
איפה זה כתוב במגילה?
אבל כאן מתעוררת שאלה. במגילה אנחנו רואים נס הצלה גדול: ניצלנו מן האויבים, נלחמנו וניצחנו. אבל איפה רואים שהפור של המן עצמו הוא שהביא את ההצלה? נראה שהייתה גזירה, ואחר כך באה ישועה. זה דומה לכלב שנשך את הרוצח, ולא לסכין שננעצה בו.
את התשובה אפשר למצוא בדברי המהר"ל, שקורא לה "יסוד המגילה". וכדי להבין אותה, נתחיל במשהו פשוט שכל מי שמבין במלחמות יודע.
סוד ההקדמה
במלחמת ששת הימים ניצל עם ישראל בנס גדול. מי שזוכר את הימים ההם מספר שלפני המלחמה פחדו פחד נורא, והיו מוכנים לאסון גדול. ופתאום באה הצלה מופלאה, עד שהיו אנשים שחשבו שעוד רגע מגיע הגואל.
ואולי הגאולה לא באה אז משום שלא אמרו שירה כראוי. כך אמרו חז"ל על חזקיהו המלך: נעשו לו ניסים גדולים, ומשום שלא אמר שירה לא נעשה משיח. ההודיה על הנס היא דבר גדול מאוד.
ובדרך הטבע, איך ניצחו אז? הסוד היה ההקדמה. יצאו למלחמה לפני שהאויב פתח בה, וכשהאויב התכונן, כבר נשארו מטוסיו על הקרקע. זה כלל פשוט בכל מלחמה: אל תחכה ליום שהאויב בחר. הקדם אותו.
למה חיכו דווקא לי"ג באדר?
והנה במגילה, המלך נותן רשות ליהודים להילחם באויביהם:
"אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמד על נפשם, להשמיד ולהרג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אתם, טף ונשים, ושללם לבוז" (אסתר ח, יא).
האגרת הזאת נכתבה בחודש סיון. אם כך, מתי כדאי לצאת להילחם? לפי כל כללי המלחמה, מוקדם ככל האפשר: בתמוז, באב, באלול. להפתיע את האויב לפני שהוא מוכן.
אבל מרדכי מחכה דווקא לי"ג באדר, היום שבו האויבים רצו להרוג את היהודים. הרי זה היום המסוכן ביותר! האגרת הראשונה של המן לא בוטלה, וביום הזה גם לאויבים יש רשות. הם מוכנים, הם מחכים, הם חמושים. למה לחכות דווקא לאותו יום?
דברי המהר"ל
את השאלה הזאת שואל המהר"ל, ותשובתו היא סוד הפורים. מרדכי המתין עד י"ג באדר, כי כל עניין המגילה הוא שהגזירה נהפכה על הצורר. המן חשב לאבד את היהודים בי"ג באדר, ולכן דווקא בי"ג באדר נהפך הדבר עליו. וזה מה שאנו אומרים "כי פור המן נהפך לפורנו", לראות שהפור עצמו נהפך עליו. ועל כך כותב המהר"ל: "ודבר זה מופלג ועמוק בחכמה מאוד".
ובמקום אחר כותב המהר"ל שכלל הדבר במגילה הוא שהמן היה הכנה למרדכי: כל דבר שרצה המן לעשות, נהפך עליו, "ודבר זה יסוד המגילה". העץ שהכין המן למרדכי, עליו נתלה המן. ובית המן ניתן למרדכי.
עכשיו מובנת השאלה מן ההתחלה. הפור לא היה רק הסכין. בלי הפור של המן, לא היה יום שבו יכלו היהודים לנצח. הפור עצמו נהפך לפורנו. וכך כתוב במגילה:
"ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם" (אסתר ט, א).
יסוד הפורים
הרע לא רק נמחק מן העולם. הרע עצמו מכין את הטוב, ונהפך לטוב גדול יותר ממה שהיה בלעדיו.
תיבה מלאה עפר
כך גם בסיפור הידוע על נחום איש גם זו. הוא נשלח אל הקיסר עם תיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות, ובדרך החליפו את האוצר בעפר. כשהגיע אל הקיסר ופתח את התיבה, נמצא בה עפר. אבל העפר הזה נהפך בנס לחיצים שניצחו במלחמה, ומזה שמח הקיסר מאוד.
אילו היה מגיע עם הזהב, מי יודע אם הקיסר היה מתלהב. הצרה לא רק נגמרה, היא נהפכה ליסוד ההצלה. לכן יהודי מאמין, כשהוא רואה דבר קשה, לא אומר רק "בסדר, זה ייגמר". הוא אומר: "גם זו לטובה".
יום כ-פורים
ועכשיו נקשר את הדברים לפרשת ויקהל, פרשת בניין המשכן. ובזוהר הקדוש מובא שיום הכיפורים הוא "יום כ-פורים", יום שדומה לפורים. מה הקשר?
הגאון מווילנה, בפירושו לשיר השירים, מבאר את הברכה שאנו אומרים בכל בוקר:
"אהבה רבה אהבתנו ה' אלוקינו, חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו".
בתחילה, בימי האבות וביציאת מצרים, הייתה "אהבה רבה". אחר כך חטאו ישראל בעגל, וה' אמר למשה:
"ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות לב, י).
ואחר כך חמל עלינו וסלח. חמלה היא מה שבא אחרי הכעס. ולמה "גדולה ויתרה"? כי אחרי הסליחה קיבלנו עוד יותר טוב ממה שהיה בהתחלה: לוחות שניים, וציווי לבנות משכן, כדי שה' ישכון בתוכנו.
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).
ומתי אמר משה לבנות את המשכן? רש"י כותב על "ויקהל משה": "למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר". מיד אחרי שנסלח החטא, באה המתנה הגדולה. החטא לא רק נמחק, הוא נהפך לבניין משכן. ואולי לכן אחרי יום הכיפורים בא חג הסוכות: ה' בא ושוכן איתנו. זה הקשר בין פורים ליום כיפורים. בשניהם הרע לא רק נמחק, אלא נהפך לטוב.
מה היה בלוחות השניים?
אבל יש כאן שאלה. המשכן הוא באמת דבר חדש. אבל לוחות היו מקבלים גם בלי חטא העגל! אז מה היתרון בלוחות השניים?
בספר "אשר לשלמה" מובא מדרש: משה רבנו הצטער על שבירת הלוחות. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אל תצטער. בלוחות הראשונים היו רק עשרת הדיברות, ובלוחות השניים אני נותן לך גם הלכות, מדרש ואגדות. וזה שכתוב:
"ויגד לך תעלמות חכמה כי כפלים לתושיה" (איוב יא, ו).
וכשהבין משה זאת, אמר:
"טוב לי כי עניתי למען אלמד חקיך" (תהלים קיט, עא).
טובה לי הייתה הצרה, כי בזכותה זכיתי לכל התורה שבעל פה, ולכוח לחדש בתורה. כל זה בא מכוח הלוחות השניים.
ומבארים רבותינו שבהר סיני, את התורה שבעל פה קיבלו ישראל מתוך כפייה. ומתי קיבלו אותה באהבה? אמרו חז"ל: "הדר קבלוה בימי אחשורוש". בפורים. כי בפורים גילה עם ישראל את הסוד, שהרע עצמו נהפך לטוב. והתורה שבעל פה כולה נולדה מתוך הסוד הזה.
מה יהיה?
נסיים בסיפור מן החיים, המובא בספר "האמנתי". שמו של הספר לקוח מן הפסוק "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה".
בעל המעשה היה מנהל עבודה באתר בנייה. יום אחד עלה על הפיגומים לבדוק שהכל מוכן ליציקת הקירות. הוא הסתובב, הניח רגל באוויר, ונפל מגובה שלושה מטרים. השוק הימנית נשברה שבר קשה, והכאבים היו עזים מאוד.
באמבולנס, בדרך לבית החולים, הסתכל על התקרה הלבנה ושאל את עצמו שוב ושוב: מה יהיה? הוא היה בן שלושים ושבע, נשוי ואב לחמישה ילדים. הרופאים אמרו לו: חמישה חודשים בגבס, ואחריהם עוד חודשים רבים של טיפולים. והרגל הימנית התקצרה בשלושה סנטימטרים.
הוא חזר הביתה עצוב. איש שהיה רגיל לנהל אתר בנייה, היה צריך עזרה גם בדברים הפשוטים ביותר. אחרי כמה ימים ביקש מאחיו שייקח אותו לבית הכנסת לתפילת שחרית. להיכנס לרכב עם רגל מגובסת היה מבצע שלם.
שעות בבית המדרש
אחרי התפילה לא מיהר לשום מקום. לאן ימהר? הוא גילה שבבית הכנסת יש שיעורים בגמרא ובהלכה, ליהודים שיצאו לגמלאות. הוא הצטרף אליהם. בהתחלה היה לו קשה מאוד, כי שנים רבות לא למד כך. אבל הוא המשיך להגיע כל בוקר, ובכל שבוע הבין קצת יותר. לאט לאט התחיל להרגיש את טעם התורה.
אחרי יותר משנה חזר לעבודה. בהתחלה ביקש להמשיך ללמוד בשעות הבוקר, אבל אחרי זמן קצר אמרו לו שאי אפשר: מנהל העבודה צריך להיות באתר. בלב שבור קיבל את ההחלטה, אבל לא ויתר. הוא החליט ללמוד בערבים. אשתו הסכימה ועודדה אותו, אף שידעה שזה לא יהיה קל.
הוא הצטרף ללימוד הדף היומי. עברו כשש שנים וחצי, והוא עומד לסיים את כל הש"ס. היום הוא לומד דף בבוקר ודף בערב. "אין יותר טוב מזה", הוא אומר.
ועכשיו, כשהוא חוזר בדמיונו אל האמבולנס ושואל "מה יהיה?", יש לו תשובה: יקרה לך אחד הדברים הטובים ביותר בכל ימי חייך. הדף היומי.
חמלה גדולה ויתרה
זה סוד הפורים. היום שבו רצו להרוג אותנו נעשה יום הניצחון. חטא העגל נהפך למשכן ולתורה שבעל פה. ובחיים של כל אחד מאיתנו, לפעמים הנפילה הקשה ביותר מביאה את הדבר הטוב ביותר.
לכן כשבא עלינו דבר קשה, ננסה לא רק לחכות שייגמר. ננסה לומר לה' תודה, ולהאמין שהוא מכין לנו דרכו טוב גדול. ילדים יכולים לנסות את זה כבר מחר: כשמשהו לא מסתדר, לעצור רגע ולשאול, אולי דווקא מכאן יצמח משהו טוב? ומבוגרים יודעים כמה פעמים התברר שדבר שנראה רע היה תחילתה של ברכה.
ככל שמודים לה' יותר גם על הקשה, כך זוכים לראות יותר איך הרע לא רק נעלם, אלא מביא שפע של טוב.
אבינו שבשמיים אוהב אותנו אהבה רבה, וחומל עלינו חמלה גדולה ויתרה. גם את הצער הוא הופך למתנה. נאהב אותו בכל לבנו ונודה לו על הכל, ויזכנו ה' לומר תמיד: "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה", "כי פור המן נהפך לפורנו".
📚 עוד חומרי לימוד על פורים – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/chagim/
המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/