← לספר המלא

עבודת
חודש אדר
המאה ברכות
ומחצית השקל
מאת
הרב יהודה טאוב
הגופן בחוברת זו: Frank Ruhl Libre

חודש אדר

עבודת המאה ברכות

באחד באדר משמיעין על השקלים

המשנה הראשונה במסכת שקלים אומרת: "באחד באדר משמיעין על השקלים". בראש חודש אדר היו מכריזים שכל אחד יביא מחצית השקל, ובאחד בניסן התחילו להקריב ממנו את קורבנות הציבור. משמע שמהות חודש אדר היא מהות השקלים.

הדברים כאן מבוססים על מאמר נפלא בקונטרס "דברי הלל והודיה", שכתב אחד מגדולי הצדיקים על עבודת חודש אדר.

ומהי עבודת השקלים בזמננו? עבודת מאה הברכות, מאה הודיות בכל יום. כך אומרת הגמרא (מנחות מג ע"ב): "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר: ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך". ופירש רש"י: אל תקרי "מה" אלא "מאה".

ובימי דוד המלך מתו בכל יום מאה אנשים. תיקן להם דוד מאה ברכות, ונעצרה המגפה.

יסוד המשכן

מצוות השקלים נאמרה כשירד משה מן ההר, למחרת יום הכיפורים, עם הציווי:

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

ודרשו חז"ל: בתוך כל אחד ואחד. מחצית השקל הלכה לאדנים, שהם יסוד המשכן. וכמו שמאה האדנים היו יסוד המשכן, כך מאה הברכות הן יסוד השראת השכינה בתוך כל אחד מאיתנו.

אמרו חז"ל שמשה התקשה במחצית השקל, עד שהראה לו ה' כמין מטבע של אש ואמר: "זה יתנו". משה תמה: איך ייתכן שלכל יהודי, גם לדל, גם בדור חלש, יהיה חלק בהשראת השכינה? והמטבע של אש רומז לברכות, "מטבע שטבעו חכמים בברכות". על ידי הברכות כל יהודי מוציא את אש הקודש הבוערת בליבו.

ועוד: "מודים" בגימטריה מאה. כל הודיה שיהודי מודה היא חלק ממאה הברכות.

מאה מפתחות

בזוהר הקדוש מובא: כמו שה' אמר לאברהם "לך לך", כך הוא אומר לכל נשמה לפני שהיא יורדת לעולם: לך לך, עלה מעלה מעלה. ו"לך לך" בגימטריה מאה. מאה הברכות הן מאה מפתחות שה' נותן לכל נשמה.

ביציאת מצרים יצאו ישראל מחמישים שערי טומאה, ובמתן תורה נכנסו לחמישים שערי קדושה. ובכל יום מתחדשים שני הכוחות האלה. חמישים ברכות מוציאות אותנו מכל "מצרים" של היום, וחמישים מכניסות אותנו לשערי הקדושה.

להודות מכל הלב

שמחת הנותן

מה עיקר ההנאה של מי שנותן מתנה? כשהוא רואה שהמקבל מוקיר אותה, שמח בה ומשתמש בה כראוי. וכך הקדוש ברוך הוא. הוא נותן לנו מתנות בלי סוף: בריאות, פרנסה, ילדים, וכוחות רוחניים עצומים לתורה, לתפילה ולמידות טובות.

בבוקר אנו אומרים "מודה אני... שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". אמונה היא לשון נאמנות: אנו מודים לה' על שהאמין בנו והפקיד בידינו כוחות כאלה, כי הוא סומך עלינו שננצל אותם.

הצינור הגדול לשפע

כשמוקירים את מתנות ה' ומשתמשים בהן כראוי, ה' ממשיך להיטיב יותר ויותר. וכשאין מנצלים אותן, נאמר "לא תוסף תת כחה לך".

משקה במלון

משקה בחנות זול, ובמלון אותו משקה יקר הרבה יותר. למה? כי במלון משלמים גם על הנוף, היופי והנוחות. כך כשאנו מברכים "מלך העולם", אנו מודים לא רק על הכוס שבידנו, אלא על כל העולם הנפלא שמסביבנו.

"חצות לילה אקום להודות לך"

דוד המלך היה קם בחצות ועוסק בתורה. אם כן, למה נאמר "להודות לך"? כי כשה' נותן לנו אפשרות ללמוד, ההודיה הגדולה ביותר היא לנצל אותה. וכך ב"אשר יצר": כמה אנשים אינם בריאים, ואנחנו זכינו בבריאות. התודה האמיתית היא להשתמש בה לעבודת ה'.

הגביע של האלמנה

אלמנה אחת הייתה מתארחת אצל בנה בכל פסח, ורצתה לגמול לו. החליטה לתת לו את הגביע היקר שעליו קידש בעלה בליל הסדר. זה היה קשה לה מאוד. חודשים התלבטה, בכתה, ועטפה את הגביע יפה כבר חודש לפני החג.

כשהגיעה, נתנה לו את הגביע בהתרגשות. אבל הבן אמר: בשנה שעברה קניתי גביע מהודר יותר, אני לא כל כך צריך את זה. האם לא ענתה דבר. היא נכנסה לחדרה ובכתה בסתר.

אמרו חז"ל שעל שלושה הקדוש ברוך הוא בוכה בכל יום, ואחד מהם הוא מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. ה' נותן לנו את התורה, החמדה הגנוזה שלו, בכל יום מחדש. ולכן מברכים "נותן התורה". והוא מבקש רק דבר אחד: שנוקיר את המתנה.

ואם קשה לכוון בכל מאה הברכות, לפחות עשר הודיות ביום מכל הלב, מתוך התלהבות.

יראה מתוך אהבה

הסיגריה שבתוך היד

"מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה". היראה היא ראשית העבודה, אבל בדור שלנו קשה מאוד לעורר אותה. לכן אמרו: "מה" - "מאה". על ידי ההודיה אפשר להגיע ליראה, יראה שבאה מאהבה.

בשכונה של רבי אריה לוין גר יהודי שהיה רחוק מאוד, עד ששכח את השבת. ורבי אריה קירב אותו באהבה גדולה. פעם הלך היהודי ברחוב בשבת, עם סיגריה בפיו, וראה את הצדיק מתקרב.

הוא חשב: אם הצדיק יראה אותי מחלל שבת, יהיה לו צער גדול, ואאבד את הקרבה אליו. מה עשה? הכניס את הסיגריה הבוערת לתוך ידו וסגר עליה, למרות הכאב, רק שלא לצער את הצדיק.

כך גם אנחנו. כשמתבוננים בחסדים העצומים שה' עושה איתנו ובאהבתו אלינו, נופלת עלינו יראה: לא לצער אותו, ולא לאבד את הקרבה. אמר רבי שלמה מקרלין על "מוסר ה' בני אל תמאס": עיקר המוסר הוא שאתה "בני". אני אוהב אותך, שמור על הקרבה הזאת.

לקראת פורים

מטבע של אש בכל שנה

"שקל" בגימטריה "נפש". בכל יהודי בוערת שלהבת מיוחדת שאין לאף אחד אחר. ובכל שנה בחודש אדר, ה' נותן לכל אחד מחדש את כוח המטבע של אש, ומשה רבנו עומד וזוקף את ראשם של ישראל, "כי תשא את ראש בני ישראל".

ולמה דווקא מחצית? כי כשאדם עושה כמה שהוא יכול, ה' משלים את המחצית השנייה, "לאל גומר עלי".

השגחה מול מקרה

מהות חג הפורים היא הלל והודיה, וההתבוננות בהשגחה פרטית. והפכו עמלק, "אשר קרך בדרך": הוא אמר שהכל מקרה. וגם המן סיפר "את כל אשר קרהו". כשאדם מודה, הוא מרגיש שהכל בהשגחה. וכשהוא מרגיש שהכל בהשגחה, הוא מודה.

ועוד: כוחו של עמלק הוא לעשות את האדם קטן בעיני עצמו, כמו "עקב עשו", ולהשכיח ממנו את הכוחות שיש בו. ההודיה מזכירה לו כמה קיבל, וכמה הוא יכול.

בכל שנה בחודש אדר נמחה עמלק במקצת, ובאדר האחרון לפני ביאת המשיח יימחה לגמרי. נבקש מה' שיהיה זה האדר האחרון, ונזכה ל"בניסן עתידין ליגאל".

חודש אדר הוא חודש של אהבה. אבינו שבשמיים נותן לכל ילד ולכל יהודי מטבע של אש, ורוצה לשכון בתוך כל אחד ואחד. נוקיר כל מתנה שלו ונודה לו מכל הלב, וכל "תודה" שלנו תהיה לבנה במשכן שהוא בונה בתוכנו באהבה.

📚 עוד חומרי לימוד על חודש אדר ופורים – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/chagim/

המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/

← לספר המלא