🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
המשנה במסכת שקלים פותחת: "באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים". כל אחד מישראל היה נותן מחצית השקל, וכל השקלים נאספו במשך חודש אדר כולו, כדי שיוקרבו מהם הקרבנות החל מראש חודש ניסן. יש בכך רמז עמוק: מהות חודש אדר כולו היא מהות עבודת השקלים. מי שמבין את פנימיות עבודת השקלים, מבין ממילא את פנימיות עבודת חודש אדר, ואת האופן שבו על ידה אפשר לעלות ולהגיע אל שיאו של החודש הבא — ראש חודש ניסן.
חז"ל תיקנו לקרוא את פרשת שקלים בשבת שלפני ראש חודש אדר, משום ששבת שקלים היא הכנה לעבודת החודש כולו. עבודת השקלים היא עבודת כל חודש אדר. ובכל שנה ושנה, מתעוררת בחודש אדר מחדש אותה השפעה שהייתה בשקלים הראשונים — השקלים ששימשו ליסוד האדנים של המשכן, אשר היו היסוד להשראת השכינה לדורות.
מסופר בחז"ל כי בימי דוד המלך הייתה מגפה גדולה בישראל, ובכל יום היו נפטרים אנשים רבים. דוד המלך תיקן לישראל מאה ברכות בכל יום, ומיד נעצרה המגפה. על כך נאמר עליו "נאום הגבר הוקם על" — "על" בגימטריה מאה, לרמז שדוד תיקן לישראל את עבודת המאה ברכות.
מתי בפעם הראשונה ציווה הקדוש ברוך הוא את ישראל על מצוות השקלים? זה היה כאשר ירד משה רבנו מן ההר למחרת יום הכיפורים, כשהוא מוריד עמו השפעה גדולה של טהרה ושל השראת שכינה, בבחינת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" — ודרשו חז"ל: לא נאמר "בתוכו" אלא "בתוכם", בתוך כל אחד ואחד. באותו יום ציווה הקדוש ברוך הוא על בניית המשכן, ונצטוו ישראל לתת כל אחד מחצית השקל, לצורך האדנים שהם יסוד המשכן כולו.
אף שבתי המקדש שנבנו אחר כך לא היו זקוקים עוד לאדנים, מכל מקום המשכן הראשון שבנה משה במדבר — שבו נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" — היה הכנה ויסוד להשראת השכינה בכל בתי המקדש שנבנו אחריו, וכן לבית המקדש השלישי שייבנה במהרה בימינו, וכן לכל בחינת השראת שכינה שזוכה לה כל יחיד מישראל בכל הדורות, מבחינת "ושכנתי בתוך כל אחד ואחד". נמצא, שמצוות השקלים — שהיו לצורך האדנים, יסוד המשכן ויסוד השראת השכינה בכל הדורות — היא-היא עבודת המאה ברכות: יסוד עבודת השראת השכינה בכל דור ודור.
מדוע דווקא מטבע של אש? כי האש בכוחה לפלוט ולהוציא כל הבלאות והפסולת. וכמו כן עבודת המאה ברכות ומחצית השקל — פולטת מישראל את המידות הרעות, ומזככת אותם לאש קודש של דבקות בהשם יתברך, כעין "ומראה כבוד השם כאש אוכלת בראש לעיני בני ישראל".
יש קשר פנימי בין עבודת המאה ברכות לבין מספר האדנים — מאה במספר. ידוע כי יש עשר ספירות, שבהן — כביכול — מתלבש הקדוש ברוך הוא בהנהגת העולם: שלוש מוחין (חוכמה, בינה ודעת) ושבע מידות. וכל מידותיו והשגותיו של האדם נכללות בהן. כשיהודי משתדל לתקן ולזכך את מידותיו והשגותיו ולהידבק בתורה ובתפילה, הוא זוכה להידבק בהקדוש ברוך הוא המתלבש בעשר הספירות הללו, בבחינת "ולדבקה בו". ומאחר שכל מידה כלולה מעשר, נמצא ששר הספירות הכלולות הן מאה. עבודת מאה האדנים הייתה להמשיך השפעה מלמעלה שנוכל לתקן את עשר המידות שבתוכנו — שכל אחת כלולה מעשר — ועל ידי כן לזכות לדבקות בבורא ולהשראת השכינה. וכן בכל יום, עבודת המאה ברכות היא יסוד השראת השכינה השייכת לאותו יום, שהרי כל יום הוא עולם מלא בפני עצמו.
מודים בגימטריה מאה. מכאן שעיקר עניין המאה ברכות הוא להודות להשם מאה פעם ביום — ולכל ברכה יש בחינה מיוחדת משלה, שבה זוכה היהודי להתקרבות ולהשראת שכינה ביום ההוא דווקא.
נאמר: "ראשית חוכמה יראת השם". עיקר וראשית העבודה היא היראה. אולם בדורות החלשים שלנו קשה מאוד לעורר יראה טהורה בלב. לכן דרשו חז"ל "אל תיקרא מֶה אלא מֵאָה" — כלומר: אם קשה לזכות ליראה במישרין, בכוח עבודת המאה ברכות, מאה ההודיות שבכל יום, אפשר בכל זאת לזכות לאיזו שייכות עם בחינת היראה — כשם שיצחק אבינו, ששורש היראה שלו נקרא "פחד יצחק", ניצל מאה ברכות ובהן זכה לשלמות מדרגת היראה.
וכן דרשו על "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים" — ש"איש" ראשי תיבות מאה, לרמז שנתן להם משה מאה ברכות בכל יום. עבודת המאה ברכות היא הברכה והמתנה שהוריד משה לישראל בירידתו מן ההר, יחד עם ציווי בניית המשכן — כי משה רבנו התחבט: כיצד ייתכן שכל יחיד מישראל, אפילו הדל והפשוט ביותר, יזכה לחלק בהשראת השכינה של "ושכנתי בתוכם"? ועל כך הראה לו הקדוש ברוך הוא מטבע של אש, הרומז לעבודת המאה ברכות: שעל ידה, כל יהודי — ולו הפשוט ביותר — יכול להוציא מן ההעלם אל הגילוי את האש הקדושה הבוערת בפנימיותו.
חז"ל אמרו: כל יחיד מישראל צורתו חקוקה תחת כיסא הכבוד, וכל נשמות ישראל כלולות ביעקב אבינו — "ישראל סבא". וזה עניין המטבע: כשם שהמטבע נחקקת בו צורה, כך "מטבע ברכות" — עבודת המאה ברכות — היא האמצעי שדרכו מוציא היהודי מן ההעלם אל הגילוי את האש הקדושה הבוערת בפנימיותו, אותה הצורה החקוקה בו מבריאתו.
לכן, כאשר ציווה משה את ישראל על בניית המשכן, הוריד להם מיד גם מאה ברכות — כדי שעל ידן יוכלו להוציא את האש הפנימית מן הכוח אל הפועל, ולהכניסה לתוך מחצית השקל, ולבנות יסוד איתן להשראת השכינה. וכן בכל יום, כל יחיד מישראל בונה "משכן" לעצמו, וזוכה לבחינה מיוחדת של השראת שכינה השייכת לאותו יום דווקא — והדרך לכך היא עבודת המאה ברכות.
עבודת המאה ברכות היא הצינור הגדול ביותר להמשיך מלמעלה השפעות טובות, ברכות וישועות — לאדם עצמו, למשפחתו ולכל ישראל, כמו שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". כל הישועות ברוחניות ובגשמיות נמשכות באמצעות עבודה זו, והיא מונעת חס ושלום מגפות ופורענויות.
הדיבור הראשון שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו היה "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ". וזהו גם הציווי הראשון שאומר הקדוש ברוך הוא לכל נשמה מישראל — הנקראת "אברהם" — לפני ירידתה לעולם הזה: "לך לך". בעולם הזה צריך כל אדם להיות תמיד בבחינת "הולך" — הולך ומתעלה, לפי כוחותיו וכישרונותיו, מעלה מעלה, ולהתרחק יותר ויותר מ"ארצך ומולדתך ומבית אביך" — הרצונות, המידות והתאוות הנמוכות של העולם הזה.
מבואר, כי מאה הברכות הן כנגד חמישים שערי קדושה — שהם חמישים שערי בינה — וכנגדם חמישים שערים שבצד ההפך, טומאת מצרים, שמהם יצאו ישראל ביציאת מצרים. ובעת מעמד הר סיני, במתן תורה, זכו ישראל להיכנס אל חמישים שערי הקדושה. שני הכוחות הללו — יציאת מצרים וקבלת התורה — מתחדשים בכל יום ויום: בכל יום זוכה כל יחיד ויחיד ליציאה חדשה משערי הטומאה, ולכניסה מחודשת לשערי הקדושה.
בכל יום יש לכל אדם ניסיונות רבים — בין אדם לחברו, בין אדם למקום: תאוות, מידות, רצונות וחולשות. איך זוכים להתגבר עליהם? מבחינת "יציאת מצרים" היומית. וכן בכל יום יש לאדם השגות חדשות בתורה, בתפילה, בהתקרבות להשם — וזה מבחינת "מתן תורה" היומי. חמישים ברכות מוציאות אותנו מכל שערי הטומאה, וחמישים הברכות האחרות מכניסות אותנו אל שערי הקדושה.
לכן אומר הקדוש ברוך הוא לכל נשמה, קודם רדתה לעולם: "לך לך" — בגימטריה כמניין הברכות — שבכל יום תוכל להיות בבחינת "הולך", ולקבל בכל יום מחדש את ההשפעות של יציאת מצרים ומתן תורה, השפעות חדשות בלי שיעור ובלי סוף.
מדוע ההודיה היא יסוד עבודת השם כולה? מפני שעל ידי ההודיה מתעוררת בלב ההרגשה העמוקה של הכרת הטוב. כשאדם מודה, הוא מרגיש אהבה עצומה — מרגיש שהקדוש ברוך הוא אוהב אותו, נותן לו השפעות עצומות וטובות בלי שיעור, ברוחניות ובגשמיות: תשובה, סליחה, גאולה, בריאות, פרנסה וכדומה. באמצעות הברכה אנו מרגישים את אש האהבה מלמעלה, ועל ידי כן מתגלה גם אש האהבה שלנו כלפי מעלה. לכן נקראת הברכה "מטבע של אש" — שבכוחה לעורר את אש האהבה.
בזכות "לך לך", זכה אברהם אבינו להתגדל ולהיות "לגוי גדול". וכשם שאברהם אבינו היה מעלה ומתקן את אורחיו על ידי שהיה מלמד אותם להודות להשם יתברך אחר האכילה, כך הכוח הזה הונחל לזרעו: בכל דור ודור אפשר לאדם להתעלות באמצעות עבודת המאה ברכות. חודש אדר הוא זמן מסוגל במיוחד להתחזק בעבודה זו — בכל שנה ושנה מאיר מחדש בחודש אדר אור השקלים הראשונים, וכל יחיד מישראל מקבל מתנה מיוחדת: כוח ה"מטבע של אש".
עבודת המאה ברכות מהווה מאה שערים — כנגד יציאת מצרים ומעמד הר סיני. בכל יום מקבל כל יחיד מישראל כוחות חדשים של יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומתן תורה. באמצעות עבודת המאה ברכות בימי חודש אדר, אנו יכולים "לצאת ממצרים" מחדש — מן החמישים שערי היפוך הקדושה — ולזכות למעמד הר סיני, ולהיכנס אל חמישים שערי הקדושה.
חג הפורים מעורר בחינת "יובל" עליון, שהרי "פורים" נדרש כמו "כיפורים" — "יום כְּפורים" — ובחינת "כיפור-ים" רומזת לדרגת החמישים, כמניין הפסוק "יעשו עץ גבוה חמישים אמה". ומהקדמונים ידוע כי מרדכי הצדיק היה בו ניצוץ ממשה רבנו, שזכה לחמישים שערים; ובמקום שהמן היה שורש חמישים שערי טומאה, זכינו למרדכי שהוא בחינת חמישים שערי קדושה.
מכאן מתחברת עבודת השקלים והשמיעה עליהם בראש חודש אדר, עם עניין נוסף שכבר נזכר: מה שדרשו חז"ל על הפסוק "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה השם אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ" — "אל תיקרא מֶה אלא מֵאָה". באמת עיקר וראשית העבודה היא היראה, אולם בדורות החלשים שלנו קשה לעורר יראה בלב במישרין, ועל ידי מאה ההודיות שאדם מודה להשם בכל יום, אפשר גם לנו להשיג בחינה כלשהי של יראה. וכן "מאה" ראשי תיבות: "ראש דבריך אמת" — לרמז שבחודש זה ראוי להתחזק בראשית העבודה, שהיא עבודת הברכות, ועל ידי כן לזכות לבחינת יראה.
ומדי שנה עומד משה רבנו — כביכול — בחודש אדר, וזוקף את ראשם של ישראל, כמבואר בחז"ל: כל פעם שמשמיעים על השקלים, "נושא משה את ראש בני ישראל" — הוא משפיע לכל אחד מישראל כוח עצום, "מטבע של אש", שיוכל להתחזק בעבודת המאה ברכות מתוך אש התלהבות שבלבבו.
כשם שעיקר תכלית המשכן והקורבנות שבו הייתה עניין תשובה וכפרה — שהרי כל בניין המשכן בא לכפר על הנפילה הגדולה שהייתה בחטא העגל, בסוף ארבעים היום — כך גם על השקלים ואדני המשכן נאמר "לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם". כמו כן, למאה ברכות יש קדושה השייכת לקדושת המשכן ובית המקדש, ובכוחן להביא את האדם לתשובה גמורה ולזכות לכפרה גדולה. עבודה זו מסוגלת, אפוא, לעשות מהאדם כלי וחפץ לקדושת הימים הנשגבים — להפוך אותו למשכן להשם.
משל האלמנה והגביע. אלמנה הייתה זנה את בנה במשך ימי חג הפסח, וכיוון שאין רצונו של אדם לאכול לחם חינם, ביקשה למצוא דרך לגמול לו. היה לה גביע יקר וחשוב, שבעלה נהג לקדש עליו ולשתות בו ארבע כוסות בליל הסדר. חודשים ארוכים היססה, עד שהחליטה סוף סוף לתת לבנה את הגביע — כשבכל יום שחלף עד למתן המתנה, הייתה שופכת דמעות על הפרידה הקרֵבה מדבר היקר לה כל כך.
כשהגיע החג, נכנסה אליו ואמרה שהביאה לו מתנה יקרה — הגביע שעליו קידש אביו. אך הבן, מתוך חוסר הבנה, השיב כי כבר קנה בשנה שעברה גביע יפה ומהודר משלו, ולכן אינו זקוק לגביע הישן. שמעה האם, לא השיבה מאומה, נכנסה לחדרה ובכתה בצער גדול על שבנה מזלזל במתנה שהכינה עצמה חודשים כה רבים לתתה.
הנמשל: חז"ל אמרו שהקדוש ברוך הוא — כביכול — בוכה בכל יום על אלה שיכולים לעסוק בתורה ואינם עוסקים. הקדוש ברוך הוא, ובית המקדש שהוא השכינה, נותנים לנו מתנה יקרה וחשובה — התורה הקדושה, "חמדה גנוזה", המשתעשעים בה בכל יום, ואף על פי כן "יפרוש ממנה איני יכול". וכשם שהאם ציפתה שיוקיר בנה את מתנתה, כך מבקש מאתנו הקדוש ברוך הוא לא דברים גדולים, אלא רק שנוקיר ונחשיב את מה שקיבלנו — "מָה השם אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ... כִּי אִם" — לומר לו תודה, להוקיר את שקיבלנו.
חוזרים אנו אל המאמר שביסוד ארבעת השיעורים הללו — מתוך קונטרס "דברי הלל והודיה" — ומבארים את פנימיות "עבודת השקלים" ואת זיקתה לחג הפורים. בחודש אדר ראוי להתחזק בעבודת ההודיה להשם, שעל ידה אפשר להוציא מן ההעלם אל הגילוי את הכוחות המוסתרים בנו. ואחד מן הענינים שראוי להתחזק בהם בחודש אדר הוא עבודת המאה ברכות, כפי שהוזכר: כאשר ציווה משה רבנו את ישראל על בניית המשכן ועל האדנים ועל מצוות השקלים, הוריד עמו אז את עבודת המאה ברכות, שבזכותה זכו ישראל להשראת השכינה במשכן.
שקל בגימטריה נפש. בכוח מצוות השקלים אפשר להוציא את כוחות הנפש מן ההעלם אל הגילוי — ולכן נאמר בציווי השקלים "לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם".
ולפי שמצוות מחצית השקל — ולא שקל שלם — מלמדת שגם ה"דל", העני והפשוט, יכול להוציא את כוחותיו ולנצלם כראוי, נתן לו הקדוש ברוך הוא "מטבע של אש", להראות שבקרבו של כל יחיד ויחיד מישראל בוערת לבת אש משלו — לבת אש שאין לאף אחד זולתו — ועל ידה יכול הוא לבד להוציא את כוחותיו הייחודיים. וכפי שנאמר "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" — לכל יחיד יש כוחות מיוחדים משלו, שאין לאף אחד זולתו, וכל אחד נחשב "צדיק הדור" בבחינתו שלו, שכן הוא מרכבה לתורה ולתפילה, ל"סור מרע ועשה טוב", ולבחינת "בין אדם לחברו" — הוא הצינור המיוחד להוריד מלמעלה את הבחינה הייחודית שלו לכל שאר ישראל.
ומיוחד הדבר בחודש אדר, שבו משה רבנו — כביכול — עומד וזוקף את ראשם של ישראל, בבחינת "כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל" (לשון "גבורה" וכוח): בחודש זה משה רבנו מרים ומגביר את כוחו של כל אחד מישראל, ועומד לעזרתנו שנוכל להוציא את הכוחות המוסתרים בנו אל הפועל.
עצם עצמיותו של יום טוב הפורים היא הלל והודיה להקדוש ברוך הוא — מתוך הכרה בהשגחה פרטית, שהקדוש ברוך הוא משגיח בעולמו על כל פרט ופרט. זהו ההיפך הגמור ממה שהעיד הכתוב על עמלק: "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" — לשון מקרה, כביכול "הכול הוא במקרה". וכן אצל המן נאמר "וַיְסַפֵּר הָמָן... אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ" — שהיה תולה הכול במקרה, ומסתיר בכך את האמת שהכול בהשגחה עליונה משמיים.
כשאדם יודע שהכול מושגח מלמעלה — ממילא הוא מתעורר להלל ולהודות להקדוש ברוך הוא על חסדיו הגדולים. וכן להיפך: כאשר אדם מתחיל להודות ולהלל, מתעורר בו ממילא ההרגש שהכול מושגח מלמעלה. שני הכיוונים ניזונים זה מזה.
וזו הבחינה השנייה של עבודת המאה ברכות — עבודת ההודיה: להוקיר ולהחשיב את המתנות הגדולות שהקדוש ברוך הוא נותן לנו, ולנצל את הכוחות הרבים שיש בנו. ומן הענינים הפנימיים של הפורים: כוחם של עמלק והמן היה לצנן את לבבות ישראל, כדי שלא ינצלו את הכוחות הגנוזים שבהם, בבחינת "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" — נדרש גם מלשון קור וצינון.
מובא בשם הבעל שם טוב ותלמידיו, על הפסוק: כוחו של עשו-עמלק הוא לעשות את האדם קטן משיעורו — מלשון "עָקֵב" — ולהשכיח ממנו את הכוחות הגדולים שיש לו.
כנגד כוחו של עמלק להקטין את האדם, באה עבודת המאה ברכות ומחצית השקל ומגלה בו את כוחותיו הגדולים והגנוזים — ומכאן שהתיקון לחודש אדר ולפורים הוא בעצם עבודת ההודיה.
בכל שנה ושנה, בחודש אדר, נמחה שמו של עמלק במקצת, ובאדר האחרון, לפני ביאת המשיח, תהיה מחיית עמלק בשלמות. לכן, מבקשים ומתפללים אנו להקדוש ברוך הוא שנזכה לנצל את ימי החודש כל יחיד ויחיד כפי מה שהקדוש ברוך הוא רוצה ממנו — ובזכות זה יזכה חודש אדר האחרון להיות זה שבו תושלם מחיית עמלק, ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו, אמן.