שבת הגדול
מהות שבת הגדול ועניינו
הנס של העשירי בניסן
לשבת שלפני פסח קוראים "שבת הגדול". כותב הטור (אורח חיים סימן ת"ל) שהטעם הוא הנס הגדול שנעשה בה. ישראל לקחו את השה לפסח בעשירי בניסן, ובאותה שנה היה זה יום שבת. כל אחד לקח שה וקשר אותו לכרעי המיטה.
שאלו אותם המצרים: "למה זה לכם?". ענו: "לשחטו לשם פסח במצוות ה' עלינו". והטלה היה האליל של המצרים! שיניהם קהו מכעס, ולא יכלו לומר להם דבר.
נתאר לעצמנו יהודי יחיד בארץ אויב, שמודיע ברחוב שהוא עומד לשחוט את מה שבני הארץ סוגדים לו. מה היה נשאר ממנו? והנה במצרים איש לא פגע בהם. זה נס גמור.
יסוד לחיים
לה' יש שליטה גם על בעלי בחירה. גם כשאדם עושה לך רע, ה' שולט גם בו, והוא אוהב אותך מאוד. אם נתן לו לעשות לך כך, סימן שזה לטובתך הנצחית.
למה בשבת ולא בתאריך?
כל חגי ישראל נקבעים לפי התאריך: פסח בט"ו בניסן, סוכות בט"ו בתשרי, חנוכה בכ"ה בכסלו. מדוע את הנס של י' בניסן זוכרים דווקא בשבת שלפני פסח?
בספר התודעה תירץ שהנס בא בזכות השבת. המצרים ידעו שבשבת ישראל אינם מטפלים בבעלי חיים. כשראו אותם עוסקים בטלאים, שאלו לפשר הדבר, ומתוך כך נודע להם מה עומד לקרות. אבל יש עוד תשובה, ונגיע אליה.
הלכה בשולחן ערוך
בשולחן ערוך יש סימן שלם עם סעיף אחד בלבד: "שבת שלפני פסח קורין אותו שבת הגדול". ושואלים המפרשים: השולחן ערוך הוא ספר הלכה, לא ספר תולדות. אין בו הלכה איך קוראים לפסח או לסוכות. איזו הלכה יש כאן?
ומבארים: יש מצווה לקרוא לשבת הזאת "שבת הגדול", ולהכריז בפה את שמה. ולכן נהגו לברך בה "שבת הגדול מבורך", כמו שכתב החיד"א, כדי לזכור את הנס.
מצוות פרסום הנס
למה כל כך חשוב להכריז? כי יש מצווה גדולה לפרסם את ניסי ה' ולהודות עליהם: "שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו" (תהילים קה, ב). ובחנוכה ובפורים מצאנו שמשום פרסום הנס נדחים דברים רבים.
"אשר שמענו ונדעם ואבותינו ספרו לנו, לא נכחד מבניהם לדור אחרון מספרים תהלות ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה" (תהילים עח, ג-ד).
אבא בא הביתה ואומר: "השבת שבת הגדול". הבת שואלת: "למה קוראים לה כך?". והוא מספר לה את הנס. זה בדיוק מה שה' רוצה.
ורבי דניאל הבבלי, שדבריו מובאים בספר מעשה ניסים לרבנו אברהם בן הרמב"ם, מבאר שמצוות פרסום הנס נסמכת על הפסוק "ולא תחללו את שם קדשי". כלומר, מי שמספר נפלאות ה' מקיים מצוות קידוש השם. כמה גדולה המצווה הזאת! הרי על קידוש השם נאמר לפעמים "ייהרג ואל יעבור". ומי שבשבת הגדול מספר את הנס ואת גבורות ה', מקדש שם שמיים בעולם.
מסופר על רבי שמואל הומינר, בעל "עבד המלך", שבימיו האחרונים, ביום י' בניסן, שאל את מי שבא לבקרו מה אירע בתאריך הזה. אחרי שמנה את פטירת מרים ואת לקיחת השה לפסח, אמר לו: ביום הזה עברו ישראל את הירדן בימי יהושע, ונתקדש שם שמיים בעולם. כשתגיע הביתה, ספר את הניסים האלה לבניך.
ובעלי הרמז אמרו: סימן ת"ל בשולחן ערוך, שבו נאמרה הלכה זו, הוא ראשי תיבות תודה לה'. וגם בספר החינוך, מצווה ת"ל היא ברכת המזון, שכל עניינה הודיה.
שתי הציפורים
המצורע מביא שתי ציפורים: אחת נשחטת ואחת נשלחת על פני השדה. הציפור מצפצפת, והיא רומזת לדיבור. ומבואר בזוהר הקדוש שיש שני סוגי דיבור. את הדיבור הרע, לראות רע בבני אדם ולספר עליהם, צריך לשחוט.
ואת הדיבור הטוב, לספר נפלאות ה' ולראות את היופי שבבני אדם, שולחים על פני השדה שיתפשט בכל מקום. בבית, להודות לאישה על כל מה שהיא עושה ולשמח אותה. ובכל מקום, להיות מאלה ששמחים ומשמחים.
אמרו בגמרא שכשביקש רבי ברוקא חוזאה מאליהו הנביא שיראה לו מי בשוק הוא בן העולם הבא, הראה לו שני אנשים שעיסוקם היה לשמח את העצובים. ואמרו חז"ל שהנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה.
קרבן תודה
ברוב השנים חלה שבת הגדול בפרשת צו, שבה כתוב קרבן תודה. המביא תודה מביא ארבעים לחמים, ונשארים לו שלושים ושישה, שצריך לאכול ביום ולילה אחד. איך יגמור אותם?
ומבארים האברבנאל והנצי"ב: אין ברירה אלא לעשות סעודה גדולה ולהזמין רבים, ושם יספר להם את הנס. "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם".
שבת הגדול ופרשת צו נפגשות כמעט בכל שנה, כי לשתיהן מהות אחת: יהודי יקר, ספר את נפלאות ה'. זה מה שרוצים ממך.
התשובה: כשכולם בבית
עכשיו מובן למה קבעו את שבת הגדול ביום השבת. בעל תרומת הדשן מבאר שעושים "שלום זכר" בליל שבת, כי אז אנשים מצויים בבתיהם, וכשיש לאדם תודה הוא צריך לפרסם אותה: "מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ" (תהילים ק, א).
וכך בשבת הגדול. ביום חול רגיל, מי היה שם לב? אבל בשבת יש דרשה, יש ברכות, יש סעודות, וכולם מדברים על הנס. אין פרסום גדול מזה. ומאותה סיבה קוראים בהפטרה "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא", כדי להזכיר את הנס הגדול העתיד לבוא.
מי שמספר נס זוכה לנס
מובא בזוהר הקדוש שמי שמספר את ניסי ה', מעורר את הנס מחדש. יהודי אחד אמר: "אם יקרה לי נס, אתרום לדבר מצווה". קרה לו נס, הוא תרם וסיפר את סיפורו ברבים. זמן קצר אחר כך שוב היה זקוק לישועה, ושוב קרה לו נס, הפעם מחוץ לגדרי הטבע. מי שמספר נס, זוכה לחלק השני של הסיפור.
אבינו שבשמיים עושה איתנו ניסים בכל יום, ומחכה לשמוע אותנו מספרים עליהם. נכריז בשמחה "שבת הגדול", נספר לילדינו את הנס, ונודה לו על העבר, על ההווה, וכבר עכשיו על יום ה' הגדול שמתקרב ובא.
📚 עוד חומרי לימוד על חג הפסח – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/chagim/
המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/