← לספר המלא

להכין את
הפה
דבר תורה
לשביעי של פסח
מאת
הרב יהודה טאוב
הגופן בחוברת זו: Frank Ruhl Libre

שביעי של פסח

להכין את הפה לעולם הבא

שתי פעמים בלבד

בשירת הים אנו קוראים על מרים הנביאה, שיצאה בראש כל הנשים לשיר לה':

"ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה, ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת" (שמות טו, כ).

אם נחפש בכל התורה, נמצא שהשם "מרים" יחד עם מעשה שעשתה מופיע רק פעמיים. פעם אחת כאן, בשירת הים. ופעם שנייה בפרשת בהעלותך: "ותדבר מרים ואהרן במשה" (במדבר יב, א), כשדיברה על משה רבנו.

מה הקשר בין השירה לבין הדיבור על משה? למה התורה מעמידה אותם זה מול זה?

ארבע מילים מוזרות

בתפילה אנו אומרים "התהללו בשם קדשו" (תהלים קה, ג). למה "התהללו" ולא "הללו"? ועוד אנו אומרים "להודות לשם קדשך, להשתבח בתהלתך" (תהלים קו, מז). למה "להשתבח" ולא "לשבח"?

ועוד: למה קוראים לדיבור הפסול "לשון הרע" ולא "לשון רע"? ובפרשת בשלח כתוב "וילנו העם על משה" (שמות טו, כד), ורש"י מעיר: "וכן דרך לשון תלונה להסב הדיבור אל האדם". התורה מייחסת את התלונה אל המתלונן עצמו, כאילו הוא מקבל את הפעולה. למה?

מה עושים בעולם הבא?

חז"ל אמרו שבגן עדן "צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה". אבל מה בדיוק עושים שם? רבים חושבים שלומדים תורה. הרוקח, בפירושו ל"אשרי", כותב דבר מפתיע: בעולם הבא "צדיקים יושבים ומודים לה' ונהנים מזיו השכינה". ומי שמודה בעולם הזה, יזכה לעולם הבא.

זו הפתעה גדולה. הרמח"ל כותב בתחילת "מסילת ישרים" שהאדם נברא כדי להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזה העידון הגדול מכל העידונים. והרוקח מגלה לנו איך מתענגים: על ידי הודיה ושירה לפניו.

וכך כתב בעל "מכתב מאליהו": עיקר ההודיה היא הדבקות בו יתברך, והיא השירה של המלאכים והצדיקים. בעולם הבא שרים לקדוש ברוך הוא. ומי שר שם? מי ששר כאן.

"הריני מזמן את פי"

רש"י במסכת ברכות מבאר את הנוסח "מן העולם ועד העולם":

"התקינו עצמכם בעולם הזה לברך את הקדוש ברוך הוא, כדי שתהיו רגילים לעולם הבא, שכולו ארוך".

לכן אנו פותחים בכל בוקר: "הריני מזמן את פי להודות ולהלל". לא את הראש, לא את העיניים ולא את הלב. רק את הפה. צריך להכין את הפה.

נצייר לעצמנו: לעתיד לבוא יאמרו לכל אחד, "בוא, שיר. בוא נשמע איזו שירה הכנת בעולם הזה לבוראך". כל הצדיקים יעמדו וישמעו. ומה יוכל לשיר? רק את מה שהכין כאן.

לכן יהודי צריך שכל הפה שלו יהיה מוקדש להודות ולהלל. כל ברכה, כל "תודה", כל מילה טובה, הם החזרות על השירה שישיר שם. זו ההכנה הגדולה ביותר לעולם שכולו ארוך.

זכירת מעשה מרים

המגן אברהם מביא בשם האר"י ז"ל, שבכל יום צריך לזכור את שש הזכירות. ואת מעשה מרים זוכרים בברכת "אהבה רבה", במילים "להודות לך":

"יזכור שלא נברא הפה אלא להודות, ולא לדבר לשון הרע, וזהו זכירת מעשה מרים".

מי שמדבר רע, לא רק הרס את חברו. הוא הרס את עצמו. הפה שלו, במקום להודות ולהלל, מקטר ומתלונן. ואיך יעמוד לפני בורא עולם עם פה כזה?

מי שמשבח נעשה משובח

עכשיו מובנות המילים. "התהללו" פירושו: אתם עצמכם תהיו מהוללים. כשמשבחים את בורא עולם, ודאי שנותנים לו נחת רוח, אבל גם האדם עצמו נעשה מהולל.

וכך "להשתבח בתהלתך": מי שאומר תהילות ה', הוא עצמו נעשה משובח. כמו שאומרים בהגדה: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". לא רק הסיפור משובח, האדם עצמו נעשה יהודי משובח.

זה לעומת זה. מי שמדבר רע, נעשה בעצמו הרע. לכן זה "לשון הרע". וכך המתלונן: התורה מסבה את התלונה אליו, כי הוא עצמו נעשה מתלונן.

היסוד

הפה בונה את האדם. כל מילה שיוצאת ממנו משנה קודם כול את מי שאמר אותה. מי שמשבח נעשה משובח, ומי שמדבר רע נעשה בעצמו הרע.

מרים, אם השירה

מרים הייתה אם השירה בעם ישראל. כל מהותה הייתה לראות טוב. אפילו במצרים, כשפרעה גזר גזירות, היא כבר ראתה את הגאולה. גם בשמה יש מרירות, ואף על פי כן ראתה תמיד את היופי שבבריאה ושרה לה'.

והיא לימדה את כל הנשים לשיר. "ותצאן כל הנשים אחריה", ומאז ועד היום כל בנות ישראל הולכות אחריה, לשיר ולהודות למלך מלכי המלכים. מרים היא האמא של השירה בעם ישראל.

ופעם אחת דיברה על אחיה משה. היא התכוונה לתועלת, לעזור. אבל היה חסר משהו דק מן הדק: לראות טוב, לפרש לטובה את מה שלא הבינה. ולפי מעלתה הגדולה, נקרא הדבר לשון הרע.

לכן התורה מעמידה את שני המקומות זה מול זה. אצל מי שכל מהותו להודות, גם חיסרון קטן בראיית הטוב פוגע במהות עצמה.

הארת השירה

השפת אמת כותב שעיקר השירה יהיה לעתיד לבוא. כל זמן שיש תערובת רע בעולם, אין השירה בשלמות. אבל בכוח האמונה שהכול לטובה, יכולים ישראל למצוא הארה של שירה כבר עכשיו. ובאיזו זכות? בזכות האמונה:

וכך כתוב: "עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו" (ישעיה מג, כא). עם ישראל נברא כדי לספר את תהילת ה'. ובמדרש נאמר על "אז ישיר" שעתידים ישראל לומר שירה לעתיד לבוא, "שירו לה' שיר חדש" (תהלים צו, א).

"ויאמינו בה' ובמשה עבדו. אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות יד, לא - טו, א).

ואולי זה רמוז בשני השמות שלנו. "יהודים", שתפקידנו להודות. ו"ישראל", שתפקידנו לשיר. ומה היא שירה? לב שעולה על גדותיו מרוב הטוב שה' נותן לנו. מי שמאמין שהכול לטובה, יכול לשיר כבר עכשיו.

ילדים יכולים להתחיל כבר היום: בכל בוקר, כשאומרים "הריני מזמן את פי", לחשוב שהפה הזה מוכן היום רק לדברים טובים. ובכל פעם שבא לנו לומר משהו רע על מישהו, להחליף אותו ב"תודה" לה'.

אבינו שבשמיים מחכה לשמוע את השירה שלנו. כל "תודה" שיוצאת מפינו היא עוד תו בשירה שאנו מכינים לו. נאהב אותו בכל לבנו, נראה את הטוב שהוא נותן לנו, ונזמן את פינו רק להודות ולהלל לו, עד שנזכה לשיר לפניו לעתיד לבוא.

📚 עוד חומרי לימוד על פסח – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/chagim/

המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/

← לספר המלא