יש הבנה מקובלת שבעולם הבא צדיקים יושבים ולומדים תורה ומתענגים על ה' דרך התורה. אבל הרוקח מגלה: מה שעושים בעולם הבא הוא "מוֹדִים" - שרים ומודים לקדוש ברוך הוא. וכך גם המכתב מאליהו כותב: "עיקר ההודיה היא הדבקות בו יתברך, והיא השירה הנזכרת למלאכים ולצדיקים".
מי שמתרגל להודות לקדוש ברוך הוא בעולם הזה, יזכה גם לעתיד לבוא לשיר לפניו. מי שלא התרגל, לא יזכה. בשביל זה כל בוקר פותחים תפילה במילים "הֲרֵינִי מְזַמֵּן אֶת פִּי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל" - לא מזמנים ראש, עיניים, לב או רגליים - רק את הפה. צריך להכין את הפה, כי לעתיד לבוא ייבחן כל אחד: איזו שירה הכין בעולם הזה לבורא.
מובא במגן אברהם בשם האר"י ז"ל: יהודי צריך לזכור בכל יום שש זכירות, וביניהן זכירת מעשה מרים - שלא נברא הפה אלא להודות ולא לדבר לשון הרע.
מסביר רבי חצקיהו: כאשר יהודי משבח את בורא עולם, הוא ודאי מועיל לבורא עולם - אבל הוא גם מועיל לעצמו: "הִתְהַלְלוּ" - אתם עצמכם תהיו מהוללים. "לְהִשְׁתַּבֵּחַ" - אתה עצמך תהיה משובח. "כָּל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח" - הוא עצמו נעשה יהודי משובח.
ולעומת זה: כשאדם מדבר לשון הרע, "הוא נהיה" הרע. "וַיִּלֹּנוּ הָעָם" - רש"י מדייק שלשון תלונה מיוחסת אל המתלונן עצמו: הוא זה שקיבל את הפעולה השלילית, לא רק זה שהזיק לזולתו.
מרים הייתה "אם השירה" - כל מהותה הייתה לראות תמיד את הטוב, אפילו במצרים, אפילו כשפרעה גוזר - היא כבר ראתה את הגאולה. גם כשקראה לה "מרים" (מלשון מר), היא ידעה לראות טוב ולהודות. כשדיברה על אחיה, הכוונה הייתה לתועלת, אך חסר לה חד מן הדק בראיית הטוב - ומכיוון שזו מהותה, נחשב הדבר לחמור עד מאוד, כפי שכתב המגן אברהם בשם האר"י.
מסיים בדברי השפת אמת: "אָז יָשִׁיר" - עיקר השירה תהיה לעתיד לבוא, אך עם ישראל, בכוח אמונתם שהכל לטובה, יכולים למצוא הארת שירה גם בעולם הזה.