← לספר המלא

הארה
בחושך
דבר תורה
לחנוכה
מאת
הרב יהודה טאוב
הגופן בחוברת זו: Frank Ruhl Libre

חנוכה

הארה בחושך הגלות

גם הטבע הוא נס

שואל הבית יוסף: פך השמן היה מספיק ליום אחד, ודלק שמונה. הנס היה רק בשבעה ימים. למה קבעו שמונה?

השפת אמת כותב בליקוטים שגם ביום הראשון דלק השמן בדרך נס. ויש תירוץ ידוע נוסף: גם הטבע הוא נס. הנס הגלוי של חנוכה בא לחדד את ההבנה שה' נמצא תמיד מאחורי הקלעים. ואם כן, גם היום הראשון, שנראה טבעי, הוא נס.

עם ישראל ידע זאת תמיד: ה' מהווה את העולם בכל רגע. אבל חושך גלות יוון עמעם את האמונה החושית הזו. ואחרי נס חנוכה באה חדות ואורה, והאמונה האירה מחדש.

נס גלוי הוא כמו אור שנדלק בחדר חשוך. פתאום רואים את מה שהיה שם כל הזמן. כך נרות החנוכה: הם מראים לנו שגם השמש שזורחת, הגשם שיורד והלחם שעל השולחן, כולם מעשי ה'.

השבת וסוד הבריאה

השבת נקראת על שם שה' שבת ממלאכתו. איך היום שבו הפסיק לעשות הוא "זכר למעשה בראשית"?

יש שביארו: "מה היה העולם חסר? מנוחה. באת שבת, באת מנוחה". בששת הימים נברא העולם הגשמי, ובשבת, מלשון "לשבת", כביכול "ישב" ה' בתוך הבריאה והכניס בה רוחניות וקדושה. זו השלמת הבריאה.

והגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל ביאר על פי האבן עזרא על "אשר ברא אלוקים לעשות" (בראשית ב, ג): ה' שם בטבע כוח שימשיך כאילו מעצמו. הכל בנוי ממעגלים: אנשים נולדים ונפטרים, החומר חוזר לאדמה, הכל חוזר על עצמו. ונראה כאילו העולם מתנהל לבד.

ולמה? כי תכלית הבריאה היא הבחירה. דווקא משום שהעולם נראה כמתנהל מעצמו, יש לנו ניסיון ושכר: לא להיתפס למה שנראה, ולדעת שה' מנהיג ומהווה הכל בכל רגע. וזה הזכר למעשה בראשית.

היסוד

חנוכה מגלה שכל הטבע הוא נס. זה שאדם חי, הולך ונושם, הכל ניסים, וצריך להודות לה' על הכל.

וחנוכה הוא עת רצון, כי בו כל ישראל מודים לה'. וזה בדיוק מה שה' רצה בבריאה: שנכיר שהוא מהווה הכל, ונודה לו.

הלל והודיה

הודיה היא חיוב תמידי, הכרה שכלית שצריך להודות. הלל הוא דבר גבוה, רק בימים מיוחדים. "הלל" מלשון "מהולל", כמעט משוגע: הרגש תופס את האדם, והוא טועם בלבו את חסדי ה'. בחנוכה הלב נפתח, וההודיה מגיעה עד ההלל.

ההלל שייך לימים שבהם נפתחים אורות גבוהים: סוכות, פסח, שבועות. ובחנוכה, מכוח ההודיה, זוכים גם להלל. מי שמודה באמת, מגיע בסוף לשיר מתוך הלב.

והצנע לכת

כותב בעל "חובות הלבבות" בשער הכניעה: כשאדם עושה מצוה, לא תהיה בלבו שום גאווה. כי מה שהוא חייב לה' גדול לאין שיעור ממה שהוא עושה. וראיה: "ומה ה' דורש ממך... והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו, ח). צניעות הלב, מתוך הכרת הטוב.

וזה השלב הראשון: לעשות כל מצוה בהכנעה, לעומת גודל חסדי ה'. והשלב השני: להתבונן בזכות העצומה לשמש את מלך מלכי המלכים, ולהכיר לו טובה על ההזדמנות.

רבת את ריבם

ב"על הניסים" אומרים "רבת את ריבם". אבל הריב היה של ה': היוונים רצו להשכיח את תורתו! למה "ריבם"?

וביארו גדולי ישראל: עם ישראל הבינו שהתורה והמצוות הן "חיינו ואורך ימינו", האושר והדבר היקר ביותר שלהם. לכן המלחמה על התורה הייתה המלחמה שלהם עצמם.

וכך צריך להרגיש בכל מצוה: שמחה עד אין קץ על הזכות לשרת את המלך. וכמו נרות חנוכה, שבכל יום מוסיפים, כך להמשיך את האור, מוסיף והולך, לכל השנה.

מי שמרגיש כך, אינו עושה מצוות מתוך הרגל או עייפות. כל ברכה, כל תפילה וכל מעשה טוב הם בשבילו מתנה. והשמחה הזו עצמה היא ההודיה הגדולה ביותר.

הקדוש ברוך הוא מהווה אותנו בכל רגע, ונותן לנו את הזכות לשרת אותו. יזכנו ה' לראות את ידו בכל נשימה, להודות לו בענווה ולהלל אותו בשמחה, כל השנה כולה.

📚 עוד חומרי לימוד על חנוכה – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/chagim/

המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/

← לספר המלא