🕯️ חנוכה - הארה בחושך הגלות

נס גלוי שמגלה שגם הטבע הוא נס, ההבדל בין הלל להודיה, והשמחה שבזכות לשרת את מלך מלכי המלכים
מאת: הרב יהודה טאוב

📑 תוכן העניינים

שבעה ימים או שמונה?

ידועה שאלת הבית יוסף: מדוע תיקנו חז"ל שמונה ימים של הודיה לקדוש ברוך הוא על נס החנוכה? הרי מצאו פך שמן אחד, שהיה בו כדי לדלוק יום אחד, והוא דלק שמונה ימים. אם כן, הנס היה רק בשבעה ימים. היום הראשון, שבו דלק השמן כפי שיעורו, היה בדרך הטבע.

יש על כך תירוצים רבים מאוד. השפת אמת כותב בליקוטים שהשמן לא דלק ביום הראשון בדרך הטבע, אלא גם ביום הראשון הוא דלק באופן ניסי.

אבל ידוע גם תירוץ אחר, עמוק מאוד: גם הטבע הוא נס. ייתכן שנס החנוכה, שבו ראו נס גלוי של שמן שדולק שבעה ימים יותר מן הרגיל, בא לחדד לעם ישראל את ההבנה שהקדוש ברוך הוא נמצא תמיד מאחורי הקלעים. ואם כן, גם היום הראשון, אפילו נאמר שעל פי הפשט השמן דלק בו בדרך הטבע, גם הוא נס.

האור שבתוך החושך

בדרך כלל איננו מבינים את זה. איננו רואים את זה, ואיננו מרגישים את זה. אבל בחנוכה התגלה לעם ישראל שגם הטבע הוא ניסי.

באמת, עם ישראל תמיד ידע זאת. הקדוש ברוך הוא היה, הווה ויהיה. הוא מהווה את כל העולם, והוא עשה, עושה ויעשה לכל המעשים. כל רגע ורגע הוא עושה. אבל החושך של גלות יוון גרם לשכחה של העניין הזה. האמונה החושית, ההרגשה החיה שה' מהווה הכל, נעשתה מעומעמת ולא ברורה.

ואחרי נס חנוכה, באה חדות ואורה. האור האיר את האמונה מחדש, ושוב הרגישו בחוש שהקדוש ברוך הוא מהווה את כל הבריאה.

נס החנוכה הגלוי לא בא רק להראות את השמן שדלק. הוא בא להאיר בחושך הגלות את האמת, שגם כל מה שנראה "טבעי" הוא נס מאת ה'.

למה השבת היא זכר למעשה בראשית?

כדי להבין זאת לעומק, נתבונן בשבת. היום השביעי נקרא "שבת", על שם שהקדוש ברוך הוא שבת בו ממלאכתו. אבל מצד שני, השבת היא "זכר למעשה בראשית", זכר לכך שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם.

ולכאורה, אם השבת היא זכר לבריאה, היה צריך לקרוא לה "יום העשייה". איך היום שבו הקדוש ברוך הוא הפסיק לעשות, הוא הזכר למעשה בראשית?

תירוץ ראשון: השבת השלימה את הבריאה

יש שביארו על פי מה שאמרו חז"ל: "מה היה העולם חסר? מנוחה. באת שבת, באת מנוחה". בששת ימי בראשית ברא הקדוש ברוך הוא את הדברים הגשמיים. אבל לבריאה חסרה הרוחניות. וביום השבת, "שבת" מלשון "לשבת", הקדוש ברוך הוא כביכול "ישב" בתוך הבריאה. וכך הכניס לתוכה את הכוח הרוחני, את כוח הקדושה. זו השלמת הבריאה, ולכן גם השבת היא חלק ממעשה בראשית.

תירוץ שני: עולם שנראה כאילו הוא מתנהל מעצמו

והגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל ענה על פי דברי האבן עזרא על הפסוק:

וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה... כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת בראשית ב, ב-ג

שואל האבן עזרא: מה פירוש "לעשות"? הרי המילה נראית מיותרת. ומבאר שהקדוש ברוך הוא שם בתוך הטבע כוח, שימשיך לפעול כאילו מעצמו.

הבריאה בנויה כולה ממעגלים. אנשים נולדים, ואחר כך נפטרים. החומר של בני האדם, של הבהמות ושל הצמחים חוזר לאדמה. גם האוויר והמים סובבים במעגל. כל הדברים שבעולם חוזרים על עצמם. ומי שמסתכל על הטבע, רואה כאילו הכל עובד מעצמו.

ולמה ברא הקדוש ברוך הוא את העולם כך? כי מטרת הבריאה היא לתת לאדם בחירה, שיהיה לו ניסיון. דווקא משום שהעולם נראה כאילו הוא מתנהל מעצמו, יש לאדם אתגר ויש לו שכר: לראות שאף על פי שנדמה שהכל הולך מעצמו, האמת היא שהקדוש ברוך הוא מנהיג את הבריאה בכל רגע, ומהווה אותה.

יוצא שהשבת, שבה הקדוש ברוך הוא "שבת" והפסיק את המלאכה, והעמיד את העולם כך שייראה כאילו הוא הולך מעצמו, היא אכן זכר למעשה בראשית. כי זה יסוד הבריאה ותכליתה: שלא ניתפס למה שאנחנו רואים, ונבין שהקדוש ברוך הוא נמצא מאחורי הקלעים ומהווה את כל העולם.

להודות על הטבע

וזה היסוד של חנוכה. הטבע, שנראה לאנשים כטבע, אנחנו יודעים בחנוכה שגם הוא נס, שהקדוש ברוך הוא מהווה את כל הבריאה. ולכן חנוכה הוא זמן של הלל והודיה: אנחנו מודים לקדוש ברוך הוא על הבריאה הנפלאה, על כל הדברים הטבעיים.

חנוכה מגלה שכל הבריאה וכל הטבע הם ניסים. זה שאדם חי, הולך ונושם, הכל ניסים. וצריך להודות לה' על הכל.

🌬️ נשימה אחת

נעצור לרגע ונשים לב לנשימה. בלי שאנחנו חושבים על זה, האוויר נכנס ויוצא, הלב פועם, העיניים רואות. "טבעי", אנחנו אומרים. אבל נרות החנוכה לוחשים לנו: גם זה נס. אותו ה' שהדליק שמונה ימים את פך השמן, מדליק בנו את החיים בכל רגע ורגע.

וכתוב שחנוכה הוא עת רצון. למה? כי כיוון שנתקן להודות, כל עם ישראל מודים בו לקדוש ברוך הוא. וזו תכלית בריאת האדם: להגיע להכרת הטובה לה'. וממילא זה רצון. זה מה שהקדוש ברוך הוא רצה בבריאה: שבני האדם יכירו שהוא מהווה את הבריאה, ושנודה לו, נשבח אותו ונכנע לפניו. זו העת רצון של חנוכה.

הלל והודיה

בחנוכה תיקנו חכמינו זכרונם לברכה להלל ולהודות לקדוש ברוך הוא. ויש כאן שתי בחינות: בחינה של הלל, ובחינה של הודיה.

ההלל הוא דבר גבוה מאוד. רק בימים מסוימים בשנה יש לנו כוח להלל, ימים שגורמים להלל: בחג הסוכות, בפסח, שבו אומרים הלל שלם רק ביום הראשון, בשבועות, ימים שבהם נפתחים אורות גבוהים. אבל להודות לקדוש ברוך הוא זה חיוב תמידי, יסוד התורה כולה. ובחג החנוכה, מכוח ההודיה, אפשר להגיע גם להלל.

הודיה

הכרה שכלית. אדם מבין שהוא צריך להודות לקדוש ברוך הוא, ומודה. זה חיוב של כל יום ובכל שעה.

הלל

מלשון "מהולל", כמעט כמו משוגע. הרגש תופס את האדם. הוא לא רק מבין, אלא מרגיש. הוא "משוגע" על חסדי ה', וטועם אותם בלבו.

ובימים האלה, הלב נפתח להרגיש את ההודיה. וממילא, ההודיה מגיעה עד ההלל.

והצנע לכת עם אלוקיך

ואיך מתחזקים בהודיה? כותב בעל "חובות הלבבות" בשער הכניעה: כשאדם עושה מעשה או עבודה לקדוש ברוך הוא, צדקה, תפילה או מצוה, שיעשה אותו כך שבלבו לא תהיה שום גאווה על מעשיו. שיכניע וישפיל את עצמו לפני הקדוש ברוך הוא, ולא יחשוב שיש למעשה שלו חשיבות כלשהי לעומת רוב חובותיו לאלוקים. כי מה שהוא חייב לקדוש ברוך הוא גדול לאין שיעור ממה שהוא עושה.

והוא מביא ראיה מן הפסוק:

הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ מיכה ו, ח

"והצנע לכת עם אלוקיך": ללכת עם הקדוש ברוך הוא בצניעות. צניעות הלב, שהלב מרגיש כנוע ומלא ענווה מתוך הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא.

מכאן אנו למדים, שבחנוכה, שהוא יסוד ההודיה, צריך להתחזק בעניין ההודיה גם באופן עשיית המצוות. לעשות כל מצוה בשפלות ובהכנעה, מתוך הודיה. זה השלב הראשון: כשאנחנו עושים מצוה, אנחנו מרגישים כנועים ושפלים לעומת גודל חסדי ה' שהוא משפיע עלינו.

רבת את ריבם

ויש שלב שני. אדם יכול להתבונן ולחשוב על הזכות הגדולה שיש לו: האפשרות לשמש את מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא. זכות שאי אפשר לתאר. וכך, כשהוא עושה מצוה, הוא עושה אותה לא רק בענווה ובהכנעה מול רוב חסדי ה', אלא גם בהכרת הטוב על כך שהקדוש ברוך הוא נותן לו הזדמנות כזו.

ב"על הניסים" אנחנו אומרים: "רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם". ולכאורה יש כאן קושי. היהודים לא רצו ללכת נגד רצון ה'. היוונים הם שרצו "להשכיחם תורתך", והיהודים קיימו את המצוות במסירות נפש. אם כן, זה לא היה הריב של היהודים. זה היה, כביכול, הריב של הקדוש ברוך הוא: היוונים נלחמו נגדו, והוא עזר לעם ישראל לנצח אותם. היה צריך לומר "רבת את ריבך". למה כתוב "ריבם", כאילו זה היה ריב אישי של היהודים?

וביארו גדולי ישראל: עם ישראל הבינו שהתורה והמצוות הם חיינו ואורך ימינו. איזו זכות יש לנו לקיים את רצון ה'! זה האושר שלי, זה הדבר היקר ביותר שיש לי. היהודים אהבו כל כך את התורה ואת המצוות, והבינו את הזכות הגדולה לשמש לפני הקדוש ברוך הוא, עד שהמלחמה על התורה הייתה המלחמה שלהם עצמם. ולכן "רבת את ריבם".

כשהתורה והמצוות הן "חיינו ואורך ימינו", המלחמה עליהן היא המלחמה שלנו. וכל מצוה נעשית מתוך שמחה עצומה על הזכות לשרת את המלך.

וכך צריך אדם להרגיש כשהוא עושה מצוה: שמחה גדולה, עד אין קץ, על הזכות לשרת את מלך מלכי המלכים. מי שיתבונן בזה יהיה שמח מאוד, וגם יכיר טובה לקדוש ברוך הוא שנותן לו את האפשרות לשרת אותו.

מוסיף והולך

וזה ייתן לנו כוח שמוסיף והולך, כמו בחנוכה, שבכל יום מוסיפים נר. כתוב בספרים שעיקר החנוכה הוא להמשיך את האורות, מוסיף והולך, לכל השנה. להודות לקדוש ברוך הוא, ולעשות כל מצוה מתוך ענווה ומתוך שמחה, על שזכינו לזכות כזו.

הקדוש ברוך הוא מהווה אותנו בכל רגע, ונותן לנו בכל יום את הזכות לעמוד לפניו ולשרת אותו. יזכנו ה' לראות את ידו בכל נשימה ובכל דבר "טבעי", להודות לו מתוך ענווה ולהלל אותו מתוך שמחה, ולהמשיך את אור החנוכה לכל השנה כולה.

📚 מקורות ומראי מקומות

  1. קושיית הבית יוסף: מדוע שמונה ימים ולא שבעה.
  2. שפת אמת, ליקוטים: אף ביום הראשון דלק השמן בדרך נס.
  3. מאמר חז"ל: "מה היה העולם חסר? מנוחה. באת שבת באת מנוחה".
  4. בראשית ב, ב-ג: "אשר ברא אלוקים לעשות"; אבן עזרא שם; ביאור הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל.
  5. חנוכה עת רצון (מובא בספרים).
  6. חובות הלבבות, שער הכניעה: עשיית המצוות בלי גאווה.
  7. מיכה ו, ח: "והצנע לכת עם אלוקיך".
  8. נוסח "על הניסים": "רבת את ריבם", "להשכיחם תורתך".
  9. תפילת ערבית: "כי הם חיינו ואורך ימינו".
▲