← לספר המלא

חמישה טעמים
לסופגניה
דבר תורה
לחנוכה
מאת
הרב יהודה טאוב
הגופן בחוברת זו: Frank Ruhl Libre

חנוכה

חמישה טעמים לאכילת סופגניה

מנהג קדום

בכל בית יהודי, כשמגיע חנוכה, מופיעות סופגניות על השולחן. למה דווקא סופגניה? ומה הדין בסופגניה בלי ריבה, או בסופגניה ספרדית בלי מילוי? נעבור על חמישה טעמים למנהג, וכל טעם יגלה לנו צד אחר של חנוכה.

רבים חושבים שזה מנהג חדש. אבל המקור קדום מאוד: רבנו מימון, אביו של הרמב"ם, שחי לפני כשמונה מאות שנה. הוא כותב שאין להקל בשום מנהג, ושנהגו לעשות בחנוכה סופגנין, "והוא מנהג הקדמונים, משום שהם קלויים בשמן, זכר לברכתו".

הטעם הראשון: ברכת השמן

מה הייתה הברכה בימים ההם? פך קטן של שמן, שהיה בו כדי יום אחד, דלק שמונה ימים. לכן אוכלים מאכל ספוג בשמן, לזכור את הברכה שהייתה בשמן.

ויש בסופגניה גם רמז חמוד. אם תלחץ אותה, יישאר ממנה מעט מאוד. היא גדולה כי יש בה הרבה אוויר, הרבה רוח. כך היה בנס: הרוח, השראת השכינה במקדש, היא שגרמה לשמן להתרבות.

לפי הטעם הזה, כל סופגניה טובה, גם בלי ריבה. העיקר הוא השמן.

הטעם השני: זכר למזבח

כשנכנסו החשמונאים למקדש, הם טיהרו אותו. אבל את המזבח שטימאו היוונים לא יכלו להכשיר. מבואר בגמרא במסכת עבודה זרה שגנזו את אבניו ובנו מזבח חדש, וזה היה להם צער גדול.

לכן יש שנהגו לאכול מאכל של מזונות, שמברכים אחריו "על המחיה". בברכה הזאת אומרים "ועל מזבחך ועל היכלך", וכך זוכרים את המזבח. ולפי זה, טוב לאכול את הסופגניה שלא בתוך סעודת לחם, כדי לברך עליה "על המחיה".

למה לא מזכירים את חנוכה ב"על המחיה"?

בשבת ובראש חודש מוסיפים בברכה הזאת. אבל חנוכה הוא חג של הודיה, ואי אפשר להודות בקיצור. כשאדם מודה באמת, הוא מספר הכל: מה היה, איך זה קרה. רק כך הלב מתעורר. לכן "על הניסים" של חנוכה ארוך כל כך, ובברכה קצרה אין מקום להודיה כראוי.

הטעם השלישי: זכר למן

התורה מתארת את המן בכמה לשונות. פעם היא קוראת לו לחם:

"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" (שמות טז, ד).

ובמקום אחר כתוב "והיה טעמו כטעם לשד השמן" (במדבר יא, ח), ועוד כתוב "וטעמו כצפיחת בדבש" (שמות טז, לא). והנה בסופגניה יש בדיוק את שלושתם: לחם, שמן ודבש.

ולמה דווקא בחנוכה? כי בפורים היה נס גשמי, הצלת הגוף, ולכן תיקנו סעודה. בחנוכה היה נס רוחני, הצלת התורה, ולכן תיקנו להודות ולהלל. והמן היה לחם רוחני, לחם מן השמיים. בחג רוחני אוכלים זכר למאכל רוחני.

ומכאן הערה: כשאוכלים סופגניות כל השנה, מקלקלים את המנהג. כל העניין הוא שהילדים ישאלו "למה אוכלים את זה?", ונספר להם על הנס.

הטעם הרביעי: חנוכה שמח

הבן איש חי כותב שהיוונים גזרו על שלושה דברים: שבת, קידוש החודש ומילה. ולכן הנס נעשה בסוף החודש ונמשך שמונה ימים, כדי שיהיו בחנוכה שבת, ראש חודש ושמונה ימים כמו המילה.

שבת, מילה, חודש: ראשי תיבות שמח. לכן אומרים "חנוכה שמח". היוונים רצו שנהיה יהודים בלי שמחה, וה' ביטל את גזירתם.

ויש רמז: הבצק מזכיר את החלות שאופים לשבת. הסוכר הלבן מזכיר את הלבנה, את קידוש החודש. והריבה האדומה מזכירה את דם ברית המילה. לפי הטעם הזה, סופגניה בלי ריבה וסוכר חסרה משהו.

הטעם החמישי: הבית הוא מקדש

בפרשת בהעלותך, אחרי חנוכת הנשיאים, באה מצוות המנורה. חז"ל אמרו שאהרן הצטער שלא השתתף בחנוכה, וה' אמר לו: "שלך גדולה משלהם". מבאר הרמב"ן: זו חנוכה אחרת, חנוכת החשמונאים, בני בניו של אהרן. הקורבנות בטלים כשאין מקדש, אבל נרות חנוכה קיימים לעולם.

אם כן, החנוכייה היא המשך של המנורה. לכן אומרים "הנרות הללו קודש הם", כמו שמבאר השפת אמת.

ושואל הפני יהושע: למה רק נר חנוכה תלוי דווקא בבית, "נר איש וביתו"? ומבאר רבי שלמה זלמן אויערבאך: מנורה מדליקים בבית המקדש, לא ברחוב. והיום, הבית היהודי הוא בית המקדש.

מסופר עליו שפעם הגיע לביתו ביום של רוח, וסידר את זקנו ואת בגדיו לפני שנכנס. שאלו אותו אם מחכים לו אורחים. ענה: "איש ואשה, זכו, שכינה ביניהם. לקבל פני שכינה לא נכנסים מפוזר".

והשפת אמת הוסיף: למה דווקא חנוכה נקבע כולו "להודות ולהלל"? אחרי אכילת מצה לא עומדים לשיר שעות, אבל אחרי הדלקת נר חנוכה שרים בכל בתי ישראל. יש ששרים דקות ספורות, ויש ששרים שעות ארוכות. מי שהדליק ולא הודה, חסר לו העיקר.

והטעם: אם הבית הוא בית המקדש, מה עשו בבית המקדש? הודו לה'. כמו שאמר דוד המלך:

"פתחו לי שערי צדק, אבא בם אודה יה" (תהלים קיח, יט).

קורבן התודה

ואם הבית הוא מקדש, ראוי לאכול בו מאכלי מקדש. המנחות בבית המקדש היו עשויות בשמן, חלקן מטוגנות. והמנחה היא קורבן של מסירות נפש, כמו חנוכה.

אבל יותר מזה: קורבן התודה. התורה אומרת שמביאים עמו "חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משחים בשמן, וסלת מרבכת... על חלת לחם חמץ" (ויקרא ז, יב-יג).

והסופגניה? היא בלולה בשמן, שוחה בשמן, נעשית ברותחים, והיא חמץ. כל ארבעת סוגי הלחם של קורבן התודה נמצאים בסופגניה אחת!

ולמה התודה עשירה כל כך? בהלל אומרים "כוס ישועות אשא" על טובה רגילה. אבל מי שניצל ממוות אומר "לך אזבח זבח תודה". כשהנס גדול, ההודיה גדולה, וגם הסעודה גדולה, מכל טוב.

כל ביס הוא הודיה

ברכת השמן, המזבח, המן, "חנוכה שמח" וקורבן התודה. כולם מלמדים שחנוכה הוא חג של תודה, והבית שלנו הוא מקדש קטן.

אב ששוכן בביתנו

כשהילדים שואלים "למה אוכלים סופגניות?", יש לנו מה לספר. וכשמספרים, הלב מתעורר ומודה. וגם בימינו, כשיהודי ניצל מסכנה גדולה ועושה סעודת הודיה, אין זו סתם התרגשות. כך מלמדים הפסוקים: מי שמודה על הצלה גדולה, עושה סעודה של ממש, כי גודל ההודיה כגודל הנס.

הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו כמו אב, ורוצה לשכון בבית שלנו, ליד החנוכייה הדולקת. נודה לו בכל לבנו, בשירה ובשמחה, וכשם שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם, כן יעשה עמנו בזמן הזה, ונזכה להביא לפניו קורבן תודה בבית המקדש, במהרה בימינו.

📚 עוד חומרי לימוד על חנוכה – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/chagim/

המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/

← לספר המלא