← לספר המלא

ההודאה
מורידה שפע
דבר תורה
לזאת חנוכה
מאת
הרב יהודה טאוב
הגופן בחוברת זו: Frank Ruhl Libre

חנוכה

ההודאה מורידה את השפע

זאת חנוכה

היום השמיני של חנוכה נקרא "זאת חנוכה", על שם קריאת התורה: "זאת חנוכת המזבח" (במדבר ז, פד). בו החנוכייה שלמה, וכל שמונת הנרות דולקים. ובסיום החג נלמד יסוד גדול על כוחה של ההודיה.

מי ששכח "על הניסים"

מובא בהלכה שמי ששכח "על הניסים" בברכת המזון, ונזכר אחרי שאמר את שם ה' בחתימת הברכה, אינו חוזר. אבל כפי שמובא במשנה ברורה ובבן איש חי, יכול להשלים ב"הרחמן":

"הרחמן הוא יעשה לנו ניסים ונפלאות כשם שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".

ושואלים: מה פתאום מבקשים ניסים? הרי אמרו בגמרא שאם עושים לאדם נס, מנכים לו מזכויותיו!

ועוד: מי שלא שכח, אומר "על הניסים" בתוך ברכת ההודיה, ורק מודה, בלי לבקש. ומי ששכח, כאילו מרוויח תוספת של בקשה. לכאורה, מי ששכח צריך להיות במצב גרוע יותר, לא טוב יותר!

יסוד עצום

ומתרצים יסוד נפלא: כשאדם מודה במקומו, עצם ההודיה מורידה את כל השפע מלמעלה, וממילא ייעשו לו ניסים. הוא לא צריך לבקש.

אבל מי ששכח להודות, חסר לו הכוח של ההודיה. לכן הוא צריך לבקש. הבקשה היא תחליף למה שהחסיר.

זה יסוד עצום. אנחנו רגילים לחשוב שכדי לקבל צריך לבקש. והנה מתברר שיש דרך גבוהה יותר: להודות. מי שמודה באמת על מה שקיבל, השפע ממשיך לרדת אליו מעצמו, בלי שיצטרך לבקש.

ולגבי ניכוי הזכויות: אנחנו מבקשים "כשם שעשה לאבותינו". ניסי חנוכה היו מלובשים בדרך הטבע. השמן פשוט דלק יותר, ובמלחמה היה מי שתלה את הניצחון בגבורת החשמונאים. וכשהנס מלובש בטבע, לא מנכים מן הזכויות. ניסים כאלה אנו מבקשים.

היסוד

מי שמודה, לא צריך לבקש. ההודיה עצמה מורידה את השפע מלמעלה.

"מודים" ואחריו "שים שלום"

בשלוש הברכות האחרונות של שמונה עשרה, ברכות השבח וההודיה, לא מוסיפים בקשות. ובכל זאת, מיד אחרי "מודים" אנו מבקשים: "שים שלום, טובה וברכה, חן וחסד ורחמים". איך?

רגילים לבאר שזו תוצאה של "מודים". כשמודים, יורד השפע של הברכות היפות ביותר: שלום, טובה וברכה. לכן משתלם מאוד להשקיע ב"מודים".

"מודים" היא כמו מפתח, ו"שים שלום" היא האוצר שנפתח בעקבותיו. מי שממהר ב"מודים" ומתעכב רק בבקשות, מפסיד את המפתח עצמו.

שירה לפני הנס

וזה מפורש בשירת הים, בפסוק שחוזרים עליו גם בהלל:

"עזי וזמרת יה, ויהי לי לישועה" (שמות טו, ב).

"עזי" הוא הביטחון, "וזמרת" היא השירה. הביטחון והשירה עצמם הם "ויהי לי לישועה".

ובמדרש מובא שישראל שרו עוד לפני שנבקע הים. ה' אמר "ה' ילחם לכם ואתם תחרשון" (שמות יד, יד), ושאלו את משה: מה עלינו לעשות? אמר להם: שירו כבר עכשיו. הם שרו מתוך אמונה, וזה הוריד את הכוח לבקוע את הים. והשל"ה מביא רמז: "תשורי מראש אמנה" (שיר השירים ד, ח), שרים מראש, מתוך אמונה.

נצייר את הרגע: הים לפניהם, המצרים מאחוריהם, ועדיין לא קרה דבר. ובדיוק אז הם פותחים בשירה. לא אחרי הישועה, אלא לפניה. והשירה הזאת היא שפתחה את הים.

"מהלל אקרא ה'"

"מהלל אקרא ה', ומן איבי אושע" (תהלים יח, ד).

רש"י והמצודות מבארים: מי שבשעת צרה מהלל את ה' במקום לזעוק, ה' מושיע אותו בזכות התהילה עצמה. ובדרך מליצה: מי שבצער רגיל לקרוא "אוי ווי". אומר דוד: "מהלל אקרא ה'", ואז "ומן אוי-וי אושע", מן ה"אוי ווי" תיוושע.

רבנו יונה

רבנו יונה בשערי תשובה (שער ד, אות יב) כותב שמי שמקבל את הייסורים באהבה ומצדיק עליו את הדין, זה מגן עליו מייסורים רבים. כמו שנאמר:

"כי חמת אדם תודך, שארית חמת תחגר" (תהלים עו, יא).

כשאדם מודה לה' בשעת צערו, שאר הדינים שהיו עתידים לבוא עליו נעצרים. "אודך ה' כי אנפת בי, ישב אפך ותנחמני" (ישעיה יב, א).

ועוד יותר: ההודיה על הטובה מביאה עוד טובה. "אודך לעולם כי עשית, ואקוה שמך כי טוב" (תהלים נב, יא): אודה לך על מה שעשית, ובזכות זה אקווה שתמשיך להיטיב.

וזה שאנו אומרים בשבת: "טוב להודות לה'" (תהלים צב, ב). לא רק חובה להודות, אלא טוב להודות. משתלם להודות, כי כך יורד השפע.

כל ההודיות עולות

בימי החנוכה עם ישראל הדליק אינספור נרות, אמר הלל וברכות, ועשה סעודות של הודיה. כל ההודיות האלה נכנסו לאוצר שלמעלה, וודאי ימליצו יושר ויורידו לנו את השפע הגדול של הגאולה.

אפשר להתחיל כבר הלילה: לפני שמבקשים מה' משהו, להודות לו על דבר אחד שכבר קיבלנו. ילדים יכולים להתאמץ לומר "מודים" בתפילה לאט ובכוונה, ולדעת שזו הברכה שפותחת את השערים.

אבינו שבשמיים מחכה שנודה לו, וכשאנו מודים, הוא פותח את אוצרות השפע מעצמו. נבטח בו, נשיר לו עוד לפני הישועה, ונזכה לשיר לו שיר חדש בבניין בית המקדש, במהרה בימינו.

📚 עוד חומרי לימוד על חנוכה – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/chagim/

המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/

← לספר המלא