← לספר המלא

בשיר ומזמור
לתודה
דבר תורה
לחנוכה
מאת
הרב יהודה טאוב
הגופן בחוברת זו: Frank Ruhl Libre

חנוכה

בשיר ומזמור לתודה נודה לאלוקינו

היכן כתוב "שיר ורננים"?

בכל ערב של חנוכה, אחרי הדלקת הנרות, אנחנו שרים "מעוז צור". ובבית האחרון אנחנו שרים על החכמים שקבעו לנו את ימי החנוכה:

"בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים" (פיוט "מעוז צור").

אבל בגמרא כתוב משהו אחר. כך כתוב שם על החשמונאים: "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא ע"ב).

הגמרא מדברת על הלל והודאה. היכן כתוב שקבעו "שיר ורננים"?

בשיר וקול תודה

אותה שאלה אפשר לשאול על זמר מוכר משולחן השבת. בסוף הסעודה שרים "צור משלו אכלנו", זמר שכולו בנוי על ברכת המזון. ושם אנחנו אומרים: "על כן נודה לשמו ונהללו בפינו", ואחר כך:

"בשיר וקול תודה נברך לאלוקינו".

היכן כתוב בתורה שצריך לשיר כשמברכים על המזון? בתורה כתוב רק:

"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח, י).

"וברכת", ולא "ושרת". ובכל זאת בעל הזמר כותב בפשטות שמברכים בשיר, כאילו זו הלכה ברורה. ולא רק ילדים בגן צריכים לשיר את ברכת המזון. גם המבוגרים.

היסוד

אין הודיה ללא שירה. הודיה ושירה הולכות תמיד יחד.

מהי הודיה?

כדי להבין את זה, צריך להבין מהי הודיה. אין הכוונה ל"תודה רבה" שאומרים בחנות. שם אדם משלם, לוקח את השקית, אומר "תודה רבה" והולך. זו מילה של נימוס, כמעט כמו "שלום".

להודות באמת פירושו להרגיש אהבה גדולה כל כך, שהלב כמעט אינו יכול להכיל אותה. אדם מרגיש: אני לא מסוגל בלעדיך. "כי חולת אהבה אני". הנפש רוצה עוד ועוד קרבה, עוד ניצוצות של דבקות.

אדם כזה כל כך אוהב, שהוא לא יודע מה לעשות עם זה. אין לו כלים להכיל את הרגש, ואין לו מילים לבטא אותו. כל כולו מלא שמחה ואהבה.

זו ההודיה האמיתית: כשהלב מלא כל כך, עד שאין לו מילים מרוב שמחה.

ומה עושה אדם כשאין לו מילים? הוא שר. השירה מתחילה במקום שבו הדיבור נגמר.

מזמור לתודה בנגינה

וכך כותב השולחן ערוך: את "מזמור לתודה" יש לומר בנגינה. למה? כי זה מזמור של הודיה, ואי אפשר להודות רק באמירת המילים. צריך להרגיש את "מזמור לתודה" בכל הגוף והנפש, מלאים שמחה והתלהבות.

ולא בגלל התופים, ולא מתוך התלהבות חיצונית. השמחה באה מבפנים, מתוך שאתה מרגיש שאתה כל כך אוהב את הקדוש ברוך הוא, שאינך יכול בלעדיו. כאילו אתה אומר לו: אני כל כך אוהב אותך, ואעשה בשבילך כל מה שאני רק יכול. זה נקרא להודות.

בני בינה ידעו

ועכשיו מובן מה כתב בעל הפיוט. החכמים של אותו דור היו "בני בינה", אנשים של הבנה עמוקה. והם ידעו שאם קובעים ימים "להודות ולהלל", קובעים ימים של שירה. אי אפשר להודות בלי לשיר.

לכן לא היו צריכים לכתוב בנפרד "ותשירו". כשאמרו "להודות", הכוונה הייתה לשיר ורננים. ובצדק כתב הפייטן: "קבעו שיר ורננים".

נדמיין משפחה שעומדת ליד החנוכייה. הנרות דולקים, והילדים מתחילים לשיר. אפשר לשיר כדי לסיים, ואפשר לשיר מתוך הלב: להביט בנרות, לזכור את כל הטוב שה' עשה עמנו, ולתת לשירה לומר את מה שאין לנו מילים לומר.

וכך גם בשולחן השבת, כששרים "בשיר וקול תודה נברך לאלוקינו". לשיר כי אנחנו כל כך אוהבים, ואין לנו מילים אחרות.

חיים מלאי שירה

ימי החנוכה הם הזמן לקום ולשיר. לשיר ולהודות לקדוש ברוך הוא, ולהרגיש את אהבת ה' בכל הלב. ילדים יכולים לנסות כבר הערב: לשיר את "מעוז צור" לאט, ולחשוב על כל מילה.

הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו ומרעיף עלינו חסד בכל יום. יזכנו ה' להודות לו מכל הלב, להרגיש אהבה אליו שאין לה מילים, ושכל חיינו יהיו מלאים שיר וקול תודה.

📚 עוד חומרי לימוד על חנוכה – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/chagim/

המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/

← לספר המלא