הולדת הבת
שעשני כרצונו
בריאת האדם ובריאת האשה
בפרשת בראשית מתוארות בריאת האדם ובריאת האשה, ויש ביניהן הבדלים נפלאים. בסוף הדרך נגיע לפירוש יפה בברכה שהנשים מברכות בכל בוקר: "שעשני כרצונו".
"ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו... ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה" (בראשית ב, יח-כב).
חמישה הבדלים
א. אצל האדם כתוב "נעשה", ומבאר רש"י שה' נמלך במלאכים. אצל האשה כתוב "אעשה": ה' בורא אותה בעצמו, בלי התייעצות.
ב. האדם נברא מן העפר, הדבר השפל ביותר. האשה נבראה מן האדם, יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא שיש בו נשמה אלוקית.
ג. האדם נברא מחוץ לגן עדן, ורק אחר כך "וישם שם את האדם". האשה נבראה ישר בגן עדן.
ד. באשה נאמר "ויבן": ה' עשה ממנה בניין, ועל כך מברכים בשבע ברכות "והתקין לו ממנו בנין עדי עד". ו"צלע" בתורה פירושה צד, כמו "ולצלע המשכן".
ה. על האדם נאמר "לא טוב היות האדם לבדו", ועל האשה לא נאמר מעולם "לא טוב". ולכן חובת הנישואים ומצוות פרייה ורבייה מוטלות על האיש.
"כה תאמר לבית יעקב"
ומי שעושה קידוש או "זבד הבת" לכבוד בת שנולדה, יוכל לקחת מכאן דבר תורה קצר ויפה.
במתן תורה נאמר "כה תאמר לבית יעקב", אלו הנשים, ורק אחר כך "ותגיד לבני ישראל", אלו האנשים. אומר המהר"ל: הקדים את הנשים, כי שמא יאמרו שאין להן שכר בתורה שאינן לומדות. לכן אמר להן קודם: אדרבה, שכרכן גדול מאוד.
"גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים" (ברכות יז ע"א).
ובמה זוכות? שמביאות את בניהן ללמוד, ועוזרות לבעליהן ללמוד ומחכות להם. ושואל המהר"ל: הרי הלומד גדול מן המסייע! יששכר גדול מזבולון!
ומתרץ: "נשים שאננות". האיש, מצד התגברותו והתפעלותו, אינו שאנן. והשאננות והמנוחה הן העולם הבא. הנשים מוכנות לו מעצם בריאתן, ולכן במעט סיוע שכרן גדול. והאנשים צריכים לעמול בתורה יומם ולילה, וזהו "ותגיד לבני ישראל", דברים קשים כגידים.
וזה מתאים למה שראינו: האשה נבראה בגן עדן, מן החלק האלוקי שבאדם, ועליה לא נאמר "לא טוב". מראש נבראה גבוהה, מוכנה לעולם הבא. וזה גם אחד הטעמים שהנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. וכך רואים במציאות: רוב החוזרים בתשובה הן נשים, כי מטבען הן משתוקקות לקרבת ה'. ועל פי זה מבאר הרב קוק את הברכה "שעשני כרצונו": האשה קרובה יותר לרצונו של ה'.
משל ההר
הנשים נבראו כביכול על ההר, וקרוב להן להגיע לפסגה. הגברים נבראו בבקעה, ורק בעמל רב בתורה יעלו.
במה נהנה איש ובמה נהנית אשה
כתוב בשולחן ערוך (תקכט) שבחג משמחים את הקטנים בקליות ואגוזים, ואת הנשים בבגדים ותכשיטים, והאנשים שמחים בבשר ויין. מה עומד מאחורי זה?
בבשר ויין נהנה האדם עצמו, גופו. ובגדים? לבד בבית לובשים פיג'מה. לבגד יפה נהנים כשאחרים רואים. הגבר נהנה כשהוא עצמו פורח וגדל, והאשה נהנית כשהיא משמחת אחרים. ילד קטן בונה בניינים ונוהג בטרקטור, וילדה קטנה מלבישה בובה ויוצאת איתה לגינה.
ושתי התכונות טובות. בזכות רצון הגבר לפתח וליצור קיימים המפעלים, וגם ההנאה ליצור חוכמה בתורה. והאשה נהנית לתת ולשמח, וכך בנויים כל חייה.
למה ברא ה' את העולם
הרמח"ל ב"דעת תבונות" שואל: כל דבר נעשה לשם מטרה. למה רצה ה' לברוא נבראים? ועונה:
"הנה הוא יתברך שמו תכלית הטוב ודאי, אמנם מחוק הטוב להטיב... כי אם אין מקבל הטוב, אין הטבה".
בורא עולם ברא את הבריאה כי הוא רוצה לתת. זה, כביכול, התענוג שלו: להיטיב לבריותיו.
נאמר לסבתא: "סבתא יקרה, חבל שהנכדים יגמרו לך את כל הממתקים ויעשו בלגן. השבת לא נבוא, כדי לחסוך לך". היא תיעלב: "לחסוך לי? בשביל מה אני חיה? בשביל מה אני קמה בבוקר? הכנתי לכם עוגות!". היא שמחה מן הבלגן ומן הלכלוך, רק תבואו ותיקחו. התענוג שלה הוא לתת. וזה טבע שקיים בעיקר אצל נשים.
"שעשה בי רצון כרצונו"
מה רצונו של הבורא? להיטיב. וכך ברא את האשה "כרצונו": עם רצון כמו רצונו, הרצון לתת. ורבי חיים מוולוז'ין כתב שאדם יכול לקבל שכר לשמה, כמו נכד שלוקח ממתק מסבתא כדי שהיא תשמח לתת, כי ה' נהנה להיטיב.
ולא רק הרצון לתת, אלא גם השמחה בשמחת אחרים. לכן נותנים לנשים בגדים, כי בהם יוכלו לשמח את הסובבים אותן. וכל אב מכיר את הבת שבאה ואומרת: "אבא, תראה מה לבשתי!".
היסוד
"שעשני כרצונו": שעשה בי רצון כרצונו. כמו שה' רוצה להיטיב, כך נטע בבת ישראל את הרצון לתת ולשמח.
ה' אוהב אותנו, ותענוגו להיטיב לנו. יהי רצון שהבת שנולדה תגדל בתורה ובמידות טובות, ותמלא את העולם ברצון הנפלא הזה, לתת ולשמח את כולם.
📚 עוד חומרי לימוד על שמחות – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/
המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/