🌸 שעשני כרצונו

חמישה הבדלים בין בריאת האיש לבריאת האשה, דברי המהר"ל על "נשים שאננות", ופירוש חדש בברכת הבוקר: שעשה בי רצון כרצונו של הבורא – הרצון לתת
מאת: הרב יהודה טאוב

📑 תוכן העניינים

פרשת בראשית: בריאת האדם ובריאת האשה

הפרשה שקוראים מיד אחרי שמחת תורה, פרשת בראשית, היא מטען אדיר שיכול למלא את האדם אחרי החגים. יש בה כל כך הרבה חומר, וכל כך הרבה נפלאות. ובדרשה הזאת נתבונן בבריאת האדם ובבריאת האשה, ונראה כמה הבדלים ביניהן. ובסוף הדרך נגיע לפירוש יפה בברכה שהנשים מברכות בכל בוקר: "שעשני כרצונו". ומי שעושה קידוש או "זבד הבת" לכבוד בת שנולדה, יוכל לקחת מכאן דבר תורה.

על בריאת האדם נאמר:

וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם בראשית א, כו-כז

לפי רש"י, בתחילה נברא אדם אחד שיש בו זכר ונקבה יחד, בשני פרצופים. ואחר כך כתוב: "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים". ומיד אחר כך: "ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם, וישם שם את האדם אשר יצר". כלומר, האדם נברא במקום אחר, מחוץ לגן עדן, ורק אחר כך לקח אותו הקדוש ברוך הוא והכניס אותו לגן.

ואחר כך באה בריאת האשה:

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ... וַיַּפֵּל ה' אֱלֹקִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו... וַיִּבֶן ה' אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה בראשית ב, יח-כב

חמישה הבדלים

א. "נעשה" ו"אעשה"

אצל האדם כתוב "נעשה", בלשון רבים. ומבאר רש"י שהקדוש ברוך הוא התייעץ, כביכול, עם המלאכים. ואצל האשה כתוב "אעשה". אין כאן התייעצות. הקדוש ברוך הוא בורא אותה בעצמו, בלי לשאול איש. "אעשה לו עזר כנגדו".

ב. עפר או אדם

האדם נברא מן העפר, מן האדמה, הדבר הנחות והשפל ביותר בבריאה. ואילו האשה נבראה מן האדם, שכבר ברא אותו בורא עולם בכבודו ובעצמו, יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, שיש בו נשמה אלוקית. האשה נבראה מן הדבר הקדוש ביותר שעלי אדמות. הבדל של שמיים וארץ.

ג. מחוץ לגן או בתוך הגן

האדם נברא מחוץ לגן עדן, ורק אחר כך "וישם שם את האדם". והאשה נבראה ישר בגן עדן. היא לא נבראה בשום מקום אחר.

ד. "ויבן"

בבריאת האשה התורה משתמשת במילה מיוחדת. לא כתוב "ויברא" ולא "וייצר", אלא "ויבן". הקדוש ברוך הוא בנה אותה, עשה ממנה בניין. ועל שם המילה הזאת אנו מברכים בשבע ברכות: "והתקין לו ממנו בנין עדי עד".

ודרך אגב, המילה "צלע" בתורה אין פירושה עצם מסוימת, כמו שאנו קוראים לה היום. בכל מקום בתורה "צלע" פירושה צד, כמו "ולצלע המשכן השנית". הקדוש ברוך הוא לקח צד אחד מן האדם, ובנה ממנו את האשה.

ה. "לא טוב"

וזה ההבדל העיקרי. על האדם נאמר: "לא טוב היות האדם לבדו". ועל האשה לא נאמר מעולם, בשום מקום, שהיא "לא טוב".

ויש לכך השלכה גם בהלכה. המקור לחובת האיש להקים בית הוא הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו". ועל האשה לא מוזכר בשום מקום שיש לה בעיה להיות לבד. מצוות פרייה ורבייה מוטלת רק על האיש. לא נאמר על האשה "לא טוב".

חמישה הבדלים בתורה עצמה: "אעשה" בלי התייעצות; מן האדם ולא מן העפר; בתוך גן עדן; "ויבן", בניין; ועליה לא נאמר "לא טוב".

"כה תאמר לבית יעקב"

כשבא הקדוש ברוך הוא לתת את התורה, אמר למשה:

כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל שמות יט, ג

ואמרו חז"ל: "בית יעקב", אלו הנשים; "בני ישראל", אלו האנשים. כלומר, קודם יאמר משה את הדברים לנשים, ורק אחר כך לגברים. ולמה?

אומר המהר"ל: אמר לנשים בלשון "אמירה", לשון רכה, ולהן קודם. כי שמא יאמרו הנשים: אין לנו שכר בתורה, שהרי איננו לומדות. ויהיה להן חלק קטן בשכרה, ועל ידי כך אולי לא יקבלו אותה בלב שלם, כשאין להן תועלת בה. לכן אמר להן קודם, לומר: אדרבה, שכרכן מרובה מאוד. וזה חידוש גדול של המהר"ל: שכר הנשים גדול הרבה יותר משכר האנשים, ולכן הקדים אותן.

ומניין זה? אמרו בגמרא:

גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים, שנאמר "נשים שאננות קומנה שמענה קולי". אמר ליה רב לרבי חייא: נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן.
מסכת ברכות יז ע"א

הנשים זוכות בכך שהן שולחות את בניהן ללמוד תורה, ועוזרות לבעליהן ללמוד, ומחכות להם עד שישובו מבית המדרש.

ושואל המהר"ל שאלה פשוטה וזועקת: למה גדולה ההבטחה לנשים יותר מן האנשים, משום שהן מסייעות לתורה? הרי מכל שכן ששכר האנשים הלומדים צריך להיות גדול יותר! מי גדול יותר, יששכר או זבולון? ברור שמי שלומד בפועל מקבל שכר גדול יותר ממי שמסייע. אז למה הנשים?

"נשים שאננות"

מתרץ המהר"ל יסוד מעניין מאוד. לכן נאמר "נשים שאננות". כי האיש, במה שהוא איש, אינו שאנן ושקט, מצד התגברותו והתפעלותו. והשאננות והמנוחה הן העולם הבא, שהוא המנוחה בעצמה. והנשים ראויות ומוכנות לה מצד עצמן, מעצם בריאתן. לכן גדולה ההבטחה לנשים, מצד השאננות והשלווה שהן מוכנות לה. ובמעט הסיוע שהן מסייעות לתורה, שכרן גדול מאוד, כי כבר מוכנות הן. וכל המוכן לדבר, בנקל הוא משיג אותו.

אבל האנשים צריכים לעמול ולטרוח בתורה בלי מנוחה, יומם ולילה. וזהו "ותגיד לבני ישראל", דברים קשים כגידים.

🏔️ משל ההר

נשים נבראו, כביכול, על ההר. כמו מי שמתחיל את הטיפוס בגובה רב, ונשאר לו רק מעט כדי להגיע לפסגה. ואילו הגברים נבראו בבקעה, ויש להם דרך ארוכה לעלות, ורק בעמל רב בתורה יגיעו לעולם הבא.

ומתאים הדבר למה שראינו: האשה נבראה בגן עדן, נבראה מן החלק האלוקי שבאדם, ועליה לא נאמר "לא טוב". מראש נבראה גבוהה מאוד, טובה, מוכנה לעולם הבא. ובמעט עזרה שהיא עוזרת לבעלה, כבר היא מוכנה. והאיש צריך לעבוד קשה, לעמול בתורה ולהשקיע, ואם לא ישקיע, לא יישאר טוב. וזה גם אחד הפירושים למה הנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן: אינן זקוקות להן כל כך.

וכך רואים גם במציאות: רבים מן העוסקים בקירוב מספרים שרוב החוזרים בתשובה הן נשים. מטבען הן משתוקקות מאוד להתקרב לבורא עולם, וקשה להן להיות רחוקות ממנו.

ועל פי זה מבאר הרב קוק את הברכה "שעשני כרצונו": האשה קרובה יותר לרצונו של הקדוש ברוך הוא.

במה נהנה איש ובמה נהנית אשה

המהר"ל אמר את הדברים באופן כללי, ולא פירט במה מיוחד טבע האשה. ננסה לברר נקודה אחת מסוימת.

חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו... הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטים כפי ממונו, והאנשים... אין שמחה אלא ביין.
על פי שולחן ערוך, אורח חיים תקכט

הגבר שמח בבשר וביין, והאשה שמחה בבגדים ותכשיטים. כולנו מכירים זאת. אבל מה עומד מאחורי זה?

נשאל: מי נהנה מבשר ויין? האדם עצמו. הגוף שלו נהנה. הוא שותה ומרגיש טוב, אוכל ושמח.

ומי נהנה מבגדים? כשאדם נמצא לבד בבית, מה הוא לובש? פיג'מה, חלוק פשוט. מתי לובשים בגדים יפים? כשמישהו בא, כשמישהו רואה. האדם כלפי עצמו אינו נהנה מבגד יפה. הוא נהנה כשאחרים רואים אותו.

האיש

עיקר הנאתו כשהוא עצמו פורח, גדל וצומח. ילד קטן נהנה לבנות בניינים, להיות נהג אוטובוס או לנהוג בטרקטור.

האשה

עיקר הנאתה כשהיא מצליחה לשמח אחרים. ילדה קטנה לוקחת בובה, מלבישה אותה, מניחה אותה בעגלה ויוצאת איתה לטיול בגינה.

ושתי התכונות טובות מאוד. אילו לא היה הגבר נהנה לפרוח בעצמו, היה זה אסון לבריאה. כל המפעלים והפיתוחים שבעולם קיימים משום שהגברים נהנים לפתח. ולא רק זה: גם בתורה, אחד הטעמים שהגברים נהנים ללמוד הוא שהם נהנים ליצור, ליצור חוכמה, לחדש מהלך, להבין סברה.

והאשה, תכונה טובה מאוד נטע בה הקדוש ברוך הוא: היא נהנית לשמח אחרים. וכך בנויים כל חייה. היא נהנית לתת, ושמחה להקים בית, כי היא נהנית לשמח, לשמח את ילדיה ולגדל אותם, ולתת הלאה והלאה, כל ימי חייה.

למה ברא ה' את העולם

הרמח"ל בספרו "דעת תבונות" כותב את דבריו בדרך של שיחה בין השכל לנשמה. אומר השכל: היסוד הראשון שעליו עומד כל הבניין הוא שרצה הרצון העליון שיהיה האדם משלים את עצמו. אומרת הנשמה: יסוד זה פינות רבות לו. אבל דבר אחד יש לשאול תחילה: היש טעם למה רצה הרצון העליון בדבר הזה?

כלומר, היא שואלת שאלה פשוטה. כל דבר שנראה סביבנו נעשה לשם מטרה. את המאוורר עשו כדי שיהיה אוויר, ומי שייצר אותו רצה להנעים לאנשים או להרוויח. את השולחן בנו כדי לשבת לידו. אין דבר שנעשה סתם. ואם כן: למה רצה הבורא לברוא נבראים? לא "מה יצא לנו", אלא, כביכול, "מה יצא לו"?

הנה הוא יתברך שמו תכלית הטוב ודאי, אמנם מחוק הטוב להטיב, וזה מה שרצה הבורא יתברך שמו לברוא נבראים, כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה.
רמח"ל, דעת תבונות

זו התשובה: בורא עולם ברא את הבריאה כי הוא רוצה לתת. זה, כביכול, התענוג שלו: להיטיב.

👵 סבתא והביקור

נעשה ניסוי קטן. נאמר לסבתא: "סבתא יקרה, החלטנו לחסוך לך. חבל שהנכדים יבואו ויגמרו לך את כל הממתקים, יעשו בלגן ולכלוך, ותצטרכי לטרוח ולקנות. השבת אנחנו נשארים בבית".

מה תאמר הסבתא? "לחסוך לי? בשביל מה אני חיה? בשביל מה אני קמה בבוקר? כדי שאוכל לתת לנכדים! למה לא באתם? אתם יודעים כמה הכנתי בשבילכם? עוגה, וזה, וזה!". היא שמחה מן הבלגן ומן הלכלוך. רק תבואו, תיקחו, תיהנו. התענוג שלה הוא לתת.

כך נבראה סבתא בטבעה, וזה טבע שקיים בעיקר אצל נשים: התענוג שלהן הוא לתת.

"שעשה בי רצון כרצונו"

ועכשיו נוכל לבאר באופן יפה מאוד את הברכה "שעשני כרצונו". אין זה הפשט הרגיל, אבל זה ביאור נפלא. מה הוא רצונו של הבורא? אמר הרמח"ל: "מחוק הטוב להטיב". רצונו הוא להיטיב לבריותיו. וכך ברא הקדוש ברוך הוא את האשה, "כרצונו": עם רצון כמו הרצון שלו, הרצון לתת.

"שעשני כרצונו" – שעשה בי רצון כרצונו. כמו שהקדוש ברוך הוא רוצה להיטיב, כך נטע בבת ישראל את הרצון לתת ולשמח. זו המעלה העצומה של בת ישראל.

ולא רק הרצון לתת, אלא גם השמחה כשמישהו אחר שמח. לכן נותנים לנשים בגדים: כי על ידם יוכלו לשמח את חברותיהן ואת הסובבים אותן. וכל אב מכיר את הבת שבאה ואומרת: "אבא, תראה מה לבשתי!". הכול לתת.

לשמה, ובכל זאת נהנה

ורבי חיים מוולוז'ין אומר דבר מדהים: אדם יכול לעבוד לשמה, ובכל זאת שהלשמה תהיה כדי שיהנה. איך יכול להיות? נחזור לסבתא. הנכד בא לסבתא ולוקח ממנה ממתק. האם הוא לוקח בשביל עצמו? אולי הוא אינו צריך אותו בכלל. הוא לוקח כדי שהסבתא תשמח שהיא נותנת. כך אדם יכול לקבל שכר, וזה לשמה, משום שהוא מבין שבורא עולם נהנה לתת לו.

וזה הקשר: הקדוש ברוך הוא נהנה להיטיב לבריותיו, וזה רצונו. ובבת ישראל נטע רצון כרצונו. "שעשני כרצונו": גם בי יש רצון כמו הרצון שלו, לתת.

🎉 לומר בשמחה

בתורה יש חמישה הבדלים בין בריאת האיש לבריאת האשה: עליה נאמר "אעשה" בלי התייעצות; היא נבראה מן האדם ולא מן העפר; בגן עדן; "ויבן", בניין; ועליה לא נאמר "לא טוב". והמהר"ל מבאר שהנשים נבראו "שאננות", מוכנות מטבען לעולם הבא, ולכן גדולה ההבטחה להן. והרמח"ל כותב שה' ברא את העולם כי "מחוק הטוב להטיב": רצונו לתת. וזה פירוש "שעשני כרצונו": שעשה בי רצון כרצונו, הרצון לתת ולשמח. יהי רצון שהבת שנולדה תגדל ותמלא את העולם ברצון הזה, לתת ולשמח את כולם.

ה' אוהב אותנו, ותענוגו להיטיב לנו בכל רגע. ובכל בת ישראל נטע ניצוץ מן הרצון הזה. יזכנו לגדל את בנותינו בתורה ובמידות טובות, ולשמוח בשמחתן, ושיתקיים בהן "כל כבודה בת מלך פנימה".

📚 מקורות ומראי מקומות

  1. בראשית א, כו-כז, ורש"י שם: "נעשה" – נמלך בפמליא שלו; אדם בשני פרצופים.
  2. בראשית ב, ז-כב: "וייצר", "וישם שם את האדם", "לא טוב היות האדם לבדו", "ויבן".
  3. ברכת "אשר יצר" בשבע ברכות: "והתקין לו ממנו בנין עדי עד".
  4. שמות כו, כ: "ולצלע המשכן השנית".
  5. שמות יט, ג, ורש"י שם: "בית יעקב – אלו הנשים"; ודברי המהר"ל.
  6. מסכת ברכות יז ע"א: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים"; ישעיהו לב, ט: "נשים שאננות"; ודברי המהר"ל שם.
  7. הרב קוק: ביאור הברכה "שעשני כרצונו".
  8. שולחן ערוך אורח חיים, סימן תקכט: שמחת יום טוב.
  9. רמח"ל, "דעת תבונות": "מחוק הטוב להטיב".
  10. רבי חיים מוולוז'ין: עבודה לשמה וקבלת שכר.
  11. תהלים מה, יד: "כל כבודה בת מלך פנימה".
▲
סיכום השיעור: שעשני כרצונו