← לספר המלא

שלושה זמנים
של הודיה
דבר תורה
לשמחת הולדת הילד
מאת
הרב יהודה טאוב
הגופן בחוברת זו: Frank Ruhl Libre

הולדת הילד

שלושה זמנים של הודיה בהולדת ילד

כשנולד לאדם ילד בשעה טובה ומוצלחת, בן או בת, קבעו התורה וחז"ל שלוש פעמים להודות לה': בשעת הלידה, בברכת הגומל של היולדת, וביום הארבעים ואחד לזכר והשמונים ואחד לנקבה. נעבור עליהן אחת אחת.

ההודיה הראשונה: נולד בן

אומר השולחן ערוך (סימן רכג): ילדה אשתו זכר, מברך "הטוב והמטיב", וכן היא צריכה לברך. אפשר לברך מיד כששומעים את הבשורה, גם לפני שרואים את התינוק. ועד מתי? כל זמן שעומד בשמחתו, וכתב ב"תשובות והנהגות": כל עוד שהוא מבשר לאנשים ושמח בכך. ויש שכתבו שלושה ימים.

ב"תשובות והנהגות" תמה מאוד על מי שמזלזלים בברכה זו, שמפורשת בגמרא, וכתב שראוי להזהיר על כך. ויש מן הפוסקים הספרדים שכתבו שלא נהגו לברך, ומסתפקים ב"שהחיינו" שמברך האב בברית, ולכן לספרדים יש על מה שיסמכו. ואחרי הברכה ראוי לומר "מזמור לתודה".

נולדה בת

בשולחן ערוך לא נזכרה ברכה על לידת בת. למה? כי כבר ידע מזמן שאשתו תלד, ובזמנם חיכו בעיקר לבן. כשהגיעה הבשורה שנולדה בת, לא היה בה חידוש ושמחה גדולה, ולכן לא תיקנו ברכה.

אבל היום, כשיודעים פעמים רבות מראש שתיוולד בת, ושמחים מאוד שנולדה בשלום, יש סברה גדולה יותר לברך. והמשנה ברורה כתב חידוש: כשהאב רואה את הבת בפעם הראשונה, מברך "שהחיינו", לא גרע מרואה את חברו אחרי שלושים יום.

היו שפקפקו בזה, כי בחבר נהנים מעצם הראייה, ובבת השמחה היא בלידה. אבל כתב ה"ציץ אליעזר" (חלק יג, סימן כ) שהלכה כמשנה ברורה, ואין כאן "ספק ברכות להקל", כי "שהחיינו" באה על שמחת הלב, ומי שמרגיש שמחה יכול לברך.

בן ובת

על בן מברכים כששומעים, "הטוב והמטיב". על בת מברכים כשרואים, "שהחיינו".

גם מי שאינו מברך

גם מי שאינו מברך, לא יפסיד את ההודיה. במדרש תמורה כתוב: "עת ללדת" כנגד "הודו לה' כי טוב". כשנולד האדם, אביו ואמו נותנים הודיה גדולה לה'. ומומלץ לקרוא במדרש רבה בתחילת פרשת תזריע, ששם מלאים חסדי ה' שבבריאת הוולד ובלידתו.

ובספר "יסוד ושורש העבודה" כתוב: כשנולד בן בעירו, היה המחבר שמח ואומר: נולד עבד לבורא יתברך שמו. וגם על בת שמח, כי גם ממנה יבוא נחת רוח לבורא, כשתשבח ותודה לו.

"הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן" (תהלים קכז, ג).

מסביר הרד"ק: הטוב שה' נותן לידידיו בעולם הזה הוא הבנים, והם השכר על מעשיהם הטובים. וכתב ספר החינוך במצוות נטע רבעי: ה' רצה שנודה לו על ראשית פירות אילנותינו, כדי שינוח עלינו נועם ה' וברכתו ויתברכו פירותינו. מכאן: מי שרוצה שילדו יצליח, יודה מיד כשנולד.

ההודיה השנייה: ברכת הגומל

ארבעה צריכים להודות, ואחד מהם חולה שנתרפא. מה דין היולדת? נחלקו הפוסקים. יש אומרים שהיא בכלל סכנה, ואחרי שבעה ימים, כשחוזרת לבריאותה, תברך הגומל.

ויש אומרים שאינה מברכת: הלידה היא דבר טבעי, ואינה "חולה שנתרפא". ועוד, בברכה אומרים "הגומל לחייבים טובות", והלידה לא באה מחמת חטא. להפך, זו מצווה וזכות.

וכתב בספר "יודו לה' חסדו": היולדת צריכה להודות לה' שגמלה כל טוב, ויש בזה מנהגים. יש שמברכות הגומל, ורבות נהגו שלא לברך משום צניעות. במקום זה הן שומעות "ברכו" ועונות "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", ומכוונות להודות.

אפשר להביא מניין לבית לתפילת ערבית, לחלק עוגות ומשקה כמעין סעודת הודיה, ולומר "מזמור לתודה". או שכשהיא יוצאת לראשונה, תלך לבית הכנסת ותענה עם הציבור על "ברכו".

ויותר טוב שהבעל יעלה לתורה ויכוון להודות בשבילה, והיא תענה. כתב ה"תורת חיים": המנהג שהבעל עולה לתורה כשהיולדת הולכת לבית הכנסת, כי היא צריכה להודות על הנס בפרסום. ולפי שאין האשה קוראת בתורה, בעלה מודה תחתיה, כי אשתו כגופו.

ההודיה השלישית: יום מ"א ופ"א

בפרשת תזריע מביאה היולדת עולה וחטאת ביום הארבעים ואחד לזכר והשמונים ואחד לנקבה, והבעל חייב בקרבנותיה. והיום, כמובא בביאור הלכה, עולה הבעל לתורה באותו יום, אומר "ברכו" ומכוון להודות, זכר לקרבן.

וראוי גם לקרוא את פרשת הקרבן, "ונשלמה פרים שפתינו". ולמה כתוב "זאת תורת היולדת" לפני קרבן העני? כי בקריאה כולנו עשירים, ועד כאן קוראים. רמז נפלא לקרוא את הפרשה.

למה עולה ולא תודה?

על החטאת אמרו חז"ל, בשם רבי שמעון בר יוחאי, שאולי נשבעה בשעת הצער שלא תלד. ועל העולה נחלקו: רבנו בחיי והרקאנטי אומרים שגם היא לכפרה, על חטא שבמחשבה. אבל האברבנאל וספר החינוך כתבו שהעולה היא קרבן הודיה על שילדה בשלום.

אם כן, למה לא קרבן תודה? ולמה כאן ההודיה חובה?

א. הרב נבנצל ב"שיחות לספר ויקרא": התודה צריכה לבוא כשהרגש עוד בוער, כמו הגומל בתוך שלושה ימים. והיולדת מחוסרת כפרה עד ארבעים או שמונים יום, ועד אז דעך הרגש.

ב. התודה באה בפרסום גדול ובלחמים רבים, ו"כל כבודה בת מלך פנימה". לכן תיקנה התורה קרבן אחר, כשהיא חוזרת לשלמותה.

ג. התודה באה על הצלה מצרה, שפעמים רבות באה מחמת חטא. והיולדת עשתה מצווה לשם שמיים, ועלולה לחשוב שאין לה על מה להודות.

ד. הלידה היא דרך העולם, ורצתה התורה לעורר את נפשה להתבונן בחסד ה', ולכן חייבה אותה.

לומר בשמחה

שלוש פעמים מודים: בלידה, ב"הטוב והמטיב" או ב"שהחיינו"; אחרי שבעה ימים, בהגומל או בעניית "ברכו"; וביום מ"א ופ"א, בעלייה לתורה זכר לקרבן.

יהי רצון שהילד יעשה הרבה נחת רוח לבורא. ואם נתחיל את חייו בהודיה, יתקיים בנו "ונרננה ונשמחה בכל ימינו". אומר המצודת דוד: מאחר שנודה, ישוב ה' להיטיב לנו, ונחזור להודות, וכן חוזר חלילה כל הימים.

📚 עוד חומרי לימוד על שמחות – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/

המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/

← לספר המלא