כשנולד לאדם ילד בשעה טובה ומוצלחת, בן או בת, קבעו לנו התורה וחז"ל שלוש פעמים להודות לקדוש ברוך הוא. הפעם הראשונה בשעת הלידה עצמה. השנייה בברכת הגומל של היולדת. והשלישית ביום הארבעים ואחד לזכר וביום השמונים ואחד לנקבה. נעבור עליהן אחת אחת.
אומר השולחן ערוך (סימן רכג): ילדה אשתו זכר, מברך "הטוב והמטיב". וכן היא צריכה לברך. ברגע שנולד לאדם בן, הוא יכול לברך אפילו אם עדיין לא ראה אותו. על עצם הלידה, שהייתה בצורה טובה ונפלאה, מברכים "הטוב והמטיב": הטוב לו, והמטיב לאשתו.
וכתב בספר "תשובות והנהגות": יש לתמוה מאוד שמזלזלים בברכה זו, שמפורשת בגמרא, וראוי להזהיר על כך. אמנם יש מספרי הפוסקים הספרדים שכתבו שלא נהגו העולם לברך ברכה זו, ומסתפקים בברכת "שהחיינו" שמברך אבי הבן בשעת המילה. אם כן, לספרדים שנוהגים שלא לברך יש על מה שיסמכו. ואחרי הברכה, כמובן, ראוי להוסיף את מזמור ההודיה, "מזמור לתודה".
ועד מתי אפשר לברך? כל זמן שהוא עומד בשמחתו. כתב ב"תשובות והנהגות": כל עוד שהוא מבשר לאנשים על הלידה ושמח בכך. ויש שכתבו שלושה ימים.
ומה כשנולדה בת? בשולחן ערוך לא כתוב שמברכים כלל. ולמה? כי כבר מזמן ידע שאשתו עומדת ללדת, ומה נוסף לו עכשיו? רוב בני האדם, לפחות בזמנם, חיכו בעיקר שתלד אשתו זכר. וכשהגיעה הבשורה שנולדה בת, לא שמחו כל כך. לכן לא תיקנו חז"ל ברכה.
אבל היום, בימינו, ייתכן מאוד שיש הרבה יותר סברה לברך. היום פעמים רבות אדם יודע מראש שתיוולד לו בת, וכשהיא נולדת הוא שמח מאוד שנולדה, ברוך ה', בשלום. הוא אינו עצוב כלל, כי כבר ידע. לכן היום יש סברה גדולה יותר לברך.
ובאמת המשנה ברורה כותב חידוש גדול: כשהאב רואה את הבת בפעם הראשונה, הוא יכול לברך "שהחיינו". לא גרע מרואה את חברו אחרי שלושים יום. היו שפקפקו בזה: חבר, אדם משתוקק לראותו, ונהנה בעצם הראייה. אבל בבת שנולדה, השמחה היא בלידה, ולא בראייה, שהרי עוד אינו מכיר אותה. אבל אחרי שכתב המשנה ברורה, כל מי שרוצה יכול לסמוך עליו ולברך בשעה שהוא רואה אותה.
וכך כתב גם בשו"ת "ציץ אליעזר" (חלק יג, סימן כ): נראה לי שהלכה כפסק המשנה ברורה, לברך על לידת בת "שהחיינו". ואין לומר בזה "ספק ברכות להקל", כי ברכת "שהחיינו" באה משום שמחת לבו של האדם, ויכול לברך אותה גם כשאינו חייב, אם הוא שמח. לכן מי שרוצה לנהוג כמשנה ברורה ולברך כשהוא מרגיש שמחה, רשאי לברך.
מברכים כשמשמעים את הבשורה.
הברכה: "הטוב והמטיב".
מברכים כשרואים אותה לראשונה (לפי המשנה ברורה).
הברכה: "שהחיינו".
וגם מי שאינו מברך, לא ראוי שיפסיד את ההודיה לקדוש ברוך הוא. במדרש תמורה, המובא באוצר המדרשים, כתוב: "עת ללדת" כנגד "הודו לה' כי טוב". כיוון שנולד האדם, אביו ואמו נותנים הודיה גדולה לקדוש ברוך הוא. ומומלץ מאוד לקרוא בתחילת פרשת תזריע במדרש רבה, ששם מלאים חסדי ה' שבבריאת הוולד ובלידתו. הכניסו בחסדו, בראו בחסדו, הוציאו בחסדו לעולם.
ובספר "יסוד ושורש העבודה" כתוב: כשנולד בן זכר בעירו, היה המחבר שמח שמחה גדולה, ואמר: נולד עבד לבורא יתברך שמו. כי עם קדוש הם ישראל, ורובם כשרים ועובדי ה', ובוודאי יבוא ממנו נחת רוח לבורא. וגם כשנולדה נקבה בעיר, היה ראוי לשמוח, כי גם ממנה יבוא נחת רוח ליוצרנו, כשתשבח ותודה לבורא יתברך שמו.
מסביר הרד"ק: אמר דוד, אני רואה שנחלת ה', כלומר הטוב שה' נותן לידידיו בעולם הזה, הם הבנים. והם השכר שנותן ה' לאדם בעולם הזה על מעשיו הטובים. זה הדבר הנפלא ביותר. ומכאן כמה חשוב להודות לקדוש ברוך הוא כשנולד ילד: בברכה, בהודיה, ב"מזמור לתודה", ובקריאת המדרשים שנאמרו בעניין.
ועוד יסוד גדול כותב ספר החינוך במצוות נטע רבעי, שהפירות של השנה הרביעית עולים לירושלים, "קודש הלולים לה'". משורשי המצווה: שרצה ה' שיתעורר האדם להודות לו בתחילת מבחר פירות אילנותיו, כדי שינוח עליו נועם ה' וברכתו, ויתברכו פירותיו. ומכאן: מי שרוצה שילדו יצליח, ראוי שיודה לה' מיד כשנולד הילד.
ארבעה צריכים להודות, ואחד מהם הוא חולה שנתרפא. הוא מודה לקדוש ברוך הוא ומברך "הגומל לחייבים טובות". מה הדין ביולדת?
נחלקו בזה הפוסקים. יש אומרים שגם היולדת בכלל זה, כיוון שהיא בכלל סכנה. ולכן, אחרי שבעה ימים, כשיצאה מכלל סכנה וחזרה לבריאותה, תברך הגומל.
ויש אומרים שהיולדת אינה מברכת, מכמה סיבות. ראשית, הלידה היא דבר טבעי, ואינה בכלל "חולה שנתרפא". ושנית, בנוסח הברכה אומרים "הגומל לחייבים טובות", והלידה לא באה בגלל חטא וחוב. להפך, זו זכות ומצווה. לא שייך לומר עליה "לחייבים".
ובכלל, נשים לא נהגו לברך הגומל על כל דבר שקורה להן. בלידה יש שנהגו כן לברך, כשבאים גברים לבקר. ונקרא את הסיכום בעניין, כפי שכתוב בספר "יודו לה' חסדו":
היולדת צריכה לברך ולהודות לה' שגמלה כל טוב. אבל באיזה אופן? יש בזה מנהגים שונים. יש שנוהגות לברך ברכת הגומל ממש. ורבות נהגו שלא לברך, משום צניעות וכדומה. ובמקום הגומל, הן שומעות "ברכו" ועונות עם הציבור "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", ומכוונות להודות לה' שגמלן כל טוב, כמו שכתוב "הודו לו ברכו שמו".
ואיך עושים זאת? אפשרות אחת: מביאים מניין לתפילת ערבית לבית היולדת, והיא שומעת "ברכו" ועונה. אחרי התפילה נוהגים לחלק עוגות ומשקה, וזו מעין סעודת הודיה, והיא אומרת "מזמור לתודה". אפשרות שנייה: כשהיא יוצאת מביתה, הולכת תחילה לבית הכנסת, שומעת "ברכו" ועונה עם הציבור. ואין הבדל אם זה בשחרית, בערבית או בקריאת התורה. העיקר שתענה "ברוך ה' המבורך" ותכוון להודות לה'.
ועם כל זה, אם אפשר, טוב יותר שבעלה יעלה לתורה ויאמר "ברכו", ויכוון בזה להודות לה' בשבילה, והיא תענה אחריו.
וכך כתב בספר "תורת חיים" על מסכת סנהדרין צד: מה שנוהגים, כשהיולדת עומדת מלידתה והולכת לבית הכנסת, שבעלה עולה לתורה, משום שהאשה צריכה להודות על הנס שילדה בשלום. והמנהג להודות בשעת קריאת התורה, לפרסם את הדבר. ואומר "ברכו את ה' המבורך", משום שהודאה וברכה כחדא נינהו. ויש נוהגים לומר "מזמור לתודה", שכתוב בו "הודו לו ברכו שמו". ולפי שאין האשה קוראת בתורה, בעלה מודה תחתיה. ולכן צריך הבעל לכוון כשהוא אומר "ברכו", שהוא נותן ברכה והודיה לה' בשביל אשתו. כי אשתו כגופו.
ההודיה השלישית תיקנה התורה עצמה. בתחילת פרשת תזריע כתוב שאחרי ארבעים יום לזכר ושמונים יום לנקבה, כלומר ביום הארבעים ואחד וביום השמונים ואחד, מביאה האשה קרבנות, עולה וחטאת. והבעל חייב בקרבנותיה, הוא שדואג להביאם.
וכתבו האחרונים, ומובא בביאור הלכה, שראוי לעשות היום זכר לזה: שהבעל יעלה לתורה ביום הארבעים ואחד לזכר וביום השמונים ואחד לנקבה, יאמר "ברכו את ה'", ויכוון להודות לה'. ובזה הוא עושה זכר לקרבן שהיה בזמן שבית המקדש היה קיים.
ועוד כתבו שראוי לקיים "ונשלמה פרים שפתינו", ולקרוא את פרשת הקרבן שבפרשת תזריע. ויש לזה רמז נפלא בתורה. כתוב שם: "זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה", ורק אחר כך "ואם לא תמצא ידה די שה". למה "זאת תורת היולדת" באה לפני שנגמרה הפרשה? אמרו חז"ל: כל העוסק בתורת הקרבן, כאילו הקריב אותו. וכשמקריבים בשפתיים, "ונשלמה פרים שפתינו", כולם עשירים. בקריאה כל אחד יכול להקריב פר! לכן "זאת תורת היולדת" כתוב אחרי קרבן העשיר: עד כאן מספיק לקרוא, ואין צורך בקרבן העני. רמז נפלא שראוי לקרוא את הפרשה הזאת.
מה טעם החטאת? מובא בדברי חז"ל, בשם רבי שמעון בר יוחאי, שאולי בשעת הצער נשבעה שלא תלד.
ומה טעם העולה? נחלקו בזה הראשונים. רבנו בחיי והרקאנטי אומרים שגם העולה באה לכפר, אלא שהחטאת מכפרת על חטא שבמעשה, והעולה על חטא שבמחשבה. וכך כותב גם האבן עזרא: העולה על מה שעלה במחשבתה, והחטאת על מה שיצא מפיה.
אבל יש עוד פירוש נפלא מאוד, שמופיע באברבנאל ובספר החינוך: העולה היא קרבן הודיה לה', על שילדה בשלום.
ושואלים: אם זו הודיה, שתביא קרבן תודה! ועוד, קרבן תודה הוא רשות, ומדוע כאן הוא חובה? הרב נבנצל, בספרו "שיחות לספר ויקרא", כותב שנראה לו שגם המדרש למד שזה קרבן הודיה, שהרי במדרש רבה על פרשת תזריע מלאים דברים נפלאים על ההודיה לה' על חסדיו שבלידה. ומצאנו בזה, בעזרת ה', ארבעה טעמים:
הטעם הראשון, מספרו של הרב נבנצל: קרבן תודה צריך לבוא בעוד הרגש מתלהב. כמו שרואים בברכת הגומל, שלכתחילה מברכים אותה בתוך שלושה ימים, כי לאט לאט הרגש דועך. והיולדת מחוסרת כפרה, ואסורה להיכנס למקדש ארבעים יום או שמונים. עד אז כבר דעך הרגש, ולכן קרבן תודה אינו שייך אצלה.
הטעם השני: קרבן תודה בא עם הרבה לחמים, והוא פרסום גדול לפני רבים. ו"כל כבודה בת מלך פנימה". מאותו טעם יש שפטרו את היולדת מברכת הגומל, ופטרוה מקרבן תודה. אבל האם לא תודה לה' כלל? לכן תיקנה התורה קרבן אחר, כשהיא חוזרת לבריאותה ולשלמותה, והיא מודה לה' בקרבן עולה.
הטעם השלישי: קרבן תודה בא בדרך כלל על הצלה מצרה, ואדם נכנס לצרה, פעמים רבות, מחמת חטאיו. אבל היולדת עשתה מצווה, לשם שמיים. היא עלולה לחשוב שאין לה על מה להביא תודה, שהרי לא יצאה מצרה של חטא. לכן קבעה לה התורה קרבן אחר.
הטעם הרביעי: לידה היא דרך העולם, והיולדת עלולה לחשוב שאינה צריכה להודות. רצתה התורה לעורר את נפשה להתבונן בחסד ה', ולכן חייבה אותה בקרבן עולה.
על ילד שנולד יש שלוש פעמים להודות. בשעת הלידה: על בן מברכים "הטוב והמטיב", ועל בת, לפי המשנה ברורה, "שהחיינו" כשרואים אותה. ומי שאינו מברך יאמר לפחות "מזמור לתודה". אחרי שבעה ימים, היולדת מודה: בברכת הגומל, או בעניית "ברוך ה' המבורך" על "ברכו", ועוד יותר טוב כשבעלה עולה לתורה ומכוון להודות בשבילה, כי אשתו כגופו. וביום הארבעים ואחד לזכר והשמונים ואחד לנקבה, עולים לתורה זכר לקרבן היולדת, וקוראים את פרשת תזריע. וכמו שכתב החינוך: מי שמודה לה' על ראשית פירותיו, ינוח עליו נועם ה' ויתברכו פירותיו.
יהי רצון שהילד שנולד יעשה הרבה נחת רוח לבורא, ושנזכה עוד ועוד להודות עליו. אם נתחיל את חייו בהודיה, יעזור ה' ויתקיים בנו הפסוק: "שבענו בבקר חסדך, ונרננה ונשמחה בכל ימינו". אומר המצודת דוד: מאחר שנודה לך, הרי תשוב להיטיב לנו בעבור רוב ההודיות וההלל, ונחזור להודות שוב, וכן ילך וחוזר חלילה כל הימים. ה' אוהב אותנו, ויזכנו כולנו לרנן ולשמוח כל ימינו.