לשלום זכר
מדוע אוכלים ארבס בשלום זכר
הפירוש המקובל
בליל שבת שאחרי הלידה באים לבית אבי הבן, ונוהגים האשכנזים להגיש ארבס, חומוס מבושל. הטעם המקובל: התינוק שכח את התורה שלמד במעי אמו, ובאים "לנחמו". ויש שכתבו שאוכלים דבר עגול, כמנהג אבלות.
אבל קשה: מעולם לא ראינו שהמנחמים אוכלים מאכל אבלות, רק האבל. ובשום בית אבל לא מחלקים ארבס. ובשבת הרי אין מנחמים אבלים.
ובאמת אין כאן אבלות. אנחנו מלמדים את התינוק שאין לו על מה להצטער: השכחה לטובתו, כי "אדם לעמל יולד", והעמל בתורה הוא המטרה.
למה עמדה לאה מלדת?
"ותאמר הפעם אודה את ה', על כן קראה שמו יהודה, ותעמד מלדת" (בראשית כט, לה).
הודיה פותחת שערי ברכה. אם כן, למה מיד אחרי ההודיה פסקה לאה מללדת?
אומר הטור: משום שהודתה ולא ביקשה עוד. עם ההודיה צריך גם לבקש. וכך אנו נוהגים בכל מקום: בהלל "אנא ה' הושיעה נא", במודים דרבנן "כן תחיינו ותקיימנו", אחרי מודים "שים שלום", ובברכת המזון "הוא ייטיב לנו". וכך היה מורה החוזה מלובלין.
הננו לך לעבדים
בפירוש בעלי התוספות כתוב: "הלל" ראשי תיבות "הננו לך לעבדים". הודיה אמיתית היא להרגיש שהכל מאת ה', וכל מהותנו תלויה בו.
אבל אחרי הודיה גדולה, יש סכנה: אדם מרגיש שכבר קיבל הכל, ועכשיו לא צריך. כמו מי שיוצא לגמלאות: עורכים לו מסיבה, הוא מודה לכולם, ונפרד.
מי שהתפלל שנים על ישועה, היה כל הזמן קשור לה'. כשנענה, עלול הקשר להיחלש. לכן מיד אחרי "הודו לה' כי טוב" אנו אומרים "ואמרו הושיענו אלוקי ישענו".
היסוד
הודיה בלי בקשה עלולה להיות פרידה. הודיה עם בקשה היא המשך הקשר עם בורא עולם.
הרבה ארבה
ועכשיו נבין את הארבס. אומר האדמו"ר מקלויזנבורג: "ארבס" מלשון "הרבה ארבה את זרעך" (בראשית כב, יז). ופירש רש"י: אחת לאב ואחת לבן.
בשלום זכר מודים על הבן שנולד, ומיד מבקשים: ריבונו של עולם, הרבה את זרעי, ושגם לבני תרבה זרע.
לומר בשמחה
הארבס הוא הבקשה שבתוך ההודיה. אנו מודים על הבן הזה, ומבקשים שיזכה לבנים ולבני בנים, עוסקים בתורה ובמצוות.
יהי רצון שנודה לה' תמיד בכל לבנו, ונמשיך לבקש ממנו, כדי שלעולם נישאר דבוקים בו.
📚 עוד דרשות לשמחות ועוד חומרי לימוד – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/
המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/