🫘 מדוע אוכלים ארבס בשלום זכר

לא סימן של אבלות אלא של הודיה ובקשה: למה עמדה לאה מלדת, למה אחרי כל הודיה באה בקשה, ומה פירוש "הרבה ארבה את זרעך"
מאת: הרב יהודה טאוב

📑 תוכן העניינים

החומוס של ליל שבת

כשנולד ילד, נוהגים לבוא בליל שבת לבית אבי הבן ולומר "מזל טוב". וכבר שנים רבות נהגו האשכנזים להגיש שם מאכל מיוחד: ארבס, חומוס מבושל, שנקרא כך ביידיש. מדוע אוכלים דווקא ארבס? נראה שהדבר קשור קשר עמוק להודיה לה'.

הפירוש המקובל

הטעם המקובל לשלום זכר מובא בדרישה: התינוק שכח את התורה שלמד במעי אמו עם המלאך, והוא כביכול אבל על כך, ולכן באים לנחמו. ויש ספרים שכתבו שלפי זה אוכלים ארבס כמנהג אבלות. האבלים אוכלים דבר עגול, כמו ביצים ועדשים, משום שהאבלות היא גלגל החוזר בעולם.

אבל על הפירוש הזה קשה כמה קושיות:

קושיה ראשונה: מעולם לא ראינו שהמנחמים אוכלים ביצים. האבל אוכל, לא המנחמים. וכאן לא התינוק אוכל, אלא דווקא הבאים לנחם.

קושיה שנייה: בכל בית אבל שבאים לנחם, לא ראינו מעולם שמחלקים ארבס. למה דווקא כאן?

קושיה שלישית: הרי אין מנחמים אבלים בשבת. ואיך אפשר לומר שבאים בליל שבת לנחם את התינוק?

ודאי שהכוונה איננה שאנחנו משתתפים בצערו כמו בצער של אבל. להפך, אנחנו מלמדים אותו שאין לו על מה להצטער. השכחה היא לטובתו, כי "אדם לעמל יולד". ועל הפסוק "אם בחוקותי תלכו" אמרו חז"ל: שתהיו עמלים בתורה. העמל והיגיעה הם המטרה. אם כן, אנחנו לא אבלים ולא עצובים. אנחנו אומרים לו שצריך לשמוח, ולא קרה שום דבר רע. ומכאן שאין טעם לאכול מאכל של אבלות.

למה עמדה לאה מלדת?

כדי לבאר טעם אחר, נקדים קושיה עצומה שהקשו מפרשים רבים. לאה אמנו קראה לבנה יהודה על שם ההודיה:

ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה', על כן קראה שמו יהודה, ותעמד מלדת בראשית כט, לה

ועל שם זה נקראים אנחנו "יהודים" עד היום, כי זו כל מהותנו: להודות. וידוע שכאשר אדם מודה לקדוש ברוך הוא, נפתחים שערי ברכה ושערי השפעה. לכן תיקנו חז"ל לומר פסוקי דזמרה, להודות ולהלל לפני התפילה, כי זה הפתח לשערי הברכה.

ואם כן, הקושיה זועקת: למה כתוב מיד אחרי ההודיה "ותעמד מלדת"? מיד אחרי שהודתה, פסקה מללדת. אצל אף אחת מן האמהות לא כתוב משפט כזה. אדרבה, אם אדם מודה נפתחים שערי ברכה. מדוע כאן, אחרי ההודיה, נסגרו כביכול שערי שמים?

עם ההודיה צריך לבקש

על קושיה זו אומר הטור בפירושו על התורה יסוד עצום: משום שלאה, אחרי שהודתה, לא ביקשה עוד, לכן עמדה מלדת. יש כלל: יחד עם ההודיה צריך לבקש עוד.

כל מי ששומע זאת עומד ומשתומם. הודיה ובקשה לא נראות כמו דברים שהולכים יחד. אדם כל כולו רוצה להודות, ואומרים לו: גם תבקש! אבל כך אנחנו רואים שנוהגים הלכה למעשה, בכל מקום:

ונראה שאם לא מבקשים מיד, הדבר עלול לסגור את שערי הרחמים. וכך היה מורה החוזה מלובלין: מיד כשאדם מודה, שיבקש גם כן.

"הננו לך לעבדים"

אבל צריך להבין את טעמו של דבר. בספרים יש לכך כמה טעמים, ונביא אחד מהם. בפירוש בעלי התוספות על התורה כתוב ש"הלל" ראשי תיבות: הננו לך לעבדים.

מה ביאור הדברים? הודיה אמיתית, מכל הלב, היא כאשר האדם חי בכל לבו שכל מהותו וכל מה שיש לו מגיע מאת ה'. הוא מרגיש שאין לו כלום משלו, הכל מושפע מאת הבורא. "הננו לך לעבדים": כל מהותו תלויה בבורא עולם.

והנה, אחרי שאדם מודה מכל לבו על כל הטוב שקיבל, הדבר עלול דווקא לגרום לנתק עצום מבורא עולם. כי אם הוא מרגיש שכבר קיבל את הכל, כביכול עכשיו הוא כבר לא צריך.

🎉 מסיבת הפרידה

אדם שעבד עשרות שנים במפעל, ועכשיו הוא יוצא לגמלאות. עורכים לו מסיבה, והוא מודה למנהלים ולחברים על כל מה שנתנו לו במשך השנים. אבל המסיבה הזאת היא מסיבת פרידה. הוא מודה להם, ויותר לא צריך אותם.

כך עלול לקרות גם עם בורא עולם. אדם יכול לעשות סעודת הודיה, להודות לקדוש ברוך הוא, ולהיפרד. כל התלות בבורא עולם, כל הרגשת הקשר, עלולה להתנתק. "הננו לך לעבדים" נעלם. לכן מלמדת אותנו התורה: כשאתה מודה, תמשיך מיד אחר כך לבקש. אם לא תבקש, כביכול סגרת את הקשר שלך עם בורא עולם. אין לך עוד צורך בו, אין לך תלות בו.

כל אחד יכול להרגיש זאת. אדם חיכה זמן רב לישועה, נניח לילד. שנים של תפילות, נסע לכותל, לקבר רחל, והתפלל כל הזמן. כל הזמן הוא הרגיש כמה הוא תלוי ברחמי שמים. ברוך ה', הוא נענה. ועכשיו יכולה לבוא נחיתה עצומה: די, כבר קיבלתי. כל הקשר היה החיסרון, ועכשיו כשאין חיסרון, אין קשר.

לכן מלמדים אותנו: יחד עם ההודיה, תבקש עוד. אל תרגיש שעכשיו אתה לא צריך. וכך אנו אומרים בכל בוקר: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", ומיד אחר כך: "ואמרו הושיענו אלוקי ישענו".

הודיה בלי בקשה עלולה להיות פרידה. הודיה עם בקשה היא המשך הקשר: אני מודה לך על העבר, ואני ממשיך להיות תלוי בך ודבוק בך.

"הרבה ארבה את זרעך"

ועכשיו נבין יפה מאוד מדוע אוכלים ארבס בשלום זכר. אדם מודה לקדוש ברוך הוא: נולד לו ילד, והוא שמח וטוב לב. אבל מיד אחר כך, מה עליו לעשות? לבקש. ולכן הוא אוכל ארבס.

מה פירוש "ארבס"? אומר האדמו"ר מקלויזנבורג בספרו: מלשון "הרבה ארבה את זרעך". כך הבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו אחרי העקדה:

כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים בראשית כב, יז

האדם מודה על העבר, ומבקש על העתיד: ריבונו של עולם, "ארבה", הרבה את זרעי. ומה פירוש הכפל "הרבה ארבה"? אומר רש"י: אחת לאב ואחת לבן. אני מבקש שתרבה את זרעי, ואני מבקש שגם לבן שלי תרבה זרע, שיזכה לבנים ולבני בנים.

זה מה שאוכלים בשלום זכר: אדם מודה לקדוש ברוך הוא על הילד שנולד לו, ובאותה שעה הוא גם מבקש. הארבס הוא הבקשה שבתוך ההודיה.

לומר בשמחה

כשקראה לאה לבנה יהודה ואמרה "הפעם אודה את ה'", כתוב מיד "ותעמד מלדת". ומבאר הטור: משום שהודתה ולא ביקשה עוד. כי עם ההודיה צריך גם לבקש, כדי שלא ינותק הקשר עם בורא עולם.

לכן בשלום זכר, כשאנו מודים על הילד שנולד, אנחנו אוכלים ארבס, מלשון "הרבה ארבה את זרעך": אחת לאב ואחת לבן. אנו מודים על הבן הזה, ומבקשים שירבה ה' את זרעו של אביו, ושגם הבן יזכה לבנים ולבני בנים, עוסקים בתורה ובמצוות.

הקדוש ברוך הוא רוצה שנודה לו, אבל עוד יותר הוא רוצה שנישאר קרובים אליו. יהי רצון שנזכה תמיד לעשות שלום זכר בשמחה עצומה, להודות לקדוש ברוך הוא בכל לבנו על מה שנתן לנו, ולבקש עוד, כדי שלעולם לא נפריד את הקשר והדבקות בו. "עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך, ואל תטשנו ה' אלוקינו לנצח".

📚 מקורות ומראי מקומות

  1. הדרישה: טעם השלום זכר, שהתינוק שכח את תורתו ובאים לנחמו.
  2. איוב ה, ז: "אדם לעמל יולד"; רש"י ויקרא כו, ג: "שתהיו עמלים בתורה".
  3. בראשית כט, לה: "הפעם אודה את ה'... ותעמד מלדת".
  4. פירוש הטור על התורה: לאה עמדה מלדת משום שהודתה ולא ביקשה עוד.
  5. הלל: "אנא ה' הושיעה נא"; מודים דרבנן: "כן תחיינו ותקיימנו"; "שים שלום" אחרי מודים; "הוא ייטיב לנו" בברכת המזון.
  6. החוזה מלובלין: לבקש מיד אחרי ההודיה.
  7. פירוש בעלי התוספות על התורה: "הלל" ראשי תיבות "הננו לך לעבדים".
  8. דברי הימים א טז, לד-לה: "הודו לה' כי טוב... ואמרו הושיענו אלוקי ישענו".
  9. האדמו"ר מקלויזנבורג: "ארבס" מלשון "הרבה ארבה".
  10. בראשית כב, יז ורש"י שם: "הרבה ארבה – אחת לאב ואחת לבן".
  11. תפילת "נשמת כל חי": "עד הנה עזרונו רחמיך".
▲
סיכום השיעור: מדוע אוכלים ארבס בשלום זכר