← לספר המלא

לזכור
להודות
דבר תורה
לסעודת הודיה
מאת
הרב יהודה טאוב
הגופן בחוברת זו: Frank Ruhl Libre

לסעודת הודיה

לזכור להודות

"אודה" – בלשון עתיד

"אודה ה' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו" (תהלים קט, ל).

מדוע אומר דוד המלך "אודה" בלשון עתיד? כמו שיהודי קם בבוקר ואומר "מודה אני לפניך", היה יכול לומר "מודה אני לה'". כדי להבין, נלמד מהי הודיה כפי שהקדוש ברוך הוא אוהב.

"לא היה אדם שהודה"

"מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר: הפעם אודה את ה'" (ברכות ז ע"ב).

ומקשים: האם האבות לא הודו? והרי באבות דרבי נתן מובא שכשראה אדם הראשון את העולם מחשיך, אמר: אוי לי, בשביל שחטאתי העולם מחשיך. וכשראה את השחר עולה, שמח שמחה גדולה, בנה מזבח והקריב שור, וירדו מלאכי השרת בכינורות ובנבלים ואמרו עמו "מזמור שיר ליום השבת, טוב להדות לה'".

כמה יפה הודה אדם הראשון! ומדוע אמרה הגמרא שלא היה אדם שהודה עד לאה?

"הפעם" ו"אודה"

גם לאה אמרה "אודה" בלשון עתיד. ויותר מזה, יש כאן סתירה: "הפעם" משמע עכשיו, ו"אודה" משמע אחר כך. מתי היא מודה?

אלא ההודיה של לאה הייתה מיוחדת מאוד. כוונתה הייתה להודות עכשיו, ולהמשיך להודות מכאן והלאה, כל ימי חייה.

הודיה לכל החיים

"הפעם" – מעכשיו אני מתחילה להודות. "אודה" – ואמשיך להודות עוד ועוד, כל חיי.

ולכן "על כן קראה שמו יהודה". כדי שתזכור תמיד להמשיך להודות, עשתה לעצמה זיכרון: את שם בנה. כל כך הרגישה את חסדי ה' עליה, עד שהבינה שאין די בפעם אחת.

וזו כוונת הגמרא: לא היה אדם שהודה הודיה כזאת, למשך כל החיים. וזו ההודיה הראויה באמת.

"אודה ה' מאד"

וכך דוד המלך: "אודה" – אני מקבל על עצמי הודיה שמתחילה עכשיו ונמשכת כל ימי חיי. "מאד" – הודיה גדולה, שנמשכת זמן רב. "ובתוך רבים אהללנו" – לפרסם את חסדי ה' לפני רבים, כמו בסעודת הודיה.

הצמיד מבית החולים

בספר "עלינו לשבח" מסופר על תלמיד חכם שעבר ניתוח, ובחסדי ה' יצא בריא ושלם. כשבאה האחות לגזור את הצמיד הלבן מידו, ביקש: "אל תגזרי אותו, אני רוצה אותו למזכרת". האחות התפלאה: כל החולים רוצים לשכוח את בית החולים מהר ככל האפשר!

אמר אותו תלמיד חכם: הרגשתי חובה עמוקה להודות לה', אבל ידעתי שהיצר ינסה להשכיח ממני את ההודיה. לכן הצמדתי את הצמיד לשקית התפילין. בכל בוקר, לפני שחרית, אני רואה אותו ואומר לעצמי: רק לפני זמן קצר שכבת בבית החולים ולא יכולת להתפלל בבית הכנסת. ועכשיו עשה איתך ה' חסד. קום, תן לו תודה!

ומעיר בעל "עלינו לשבח": זה רעיון גאוני ופשוט. ולמה לא רבים נוהגים כך? הכל תלוי היכן מונח הראש של האדם. אם הוא מבין שצריך להודות על החסדים שבכל יום ובכל שעה, מוחו ימציא דרכים מחוכמות לזכור להודות.

עיקר הדבר

סעודת הודיה היא לא סוף ההודיה, אלא ההתחלה שלה: "הפעם אודה", מעכשיו ולכל החיים.

יהי רצון שנזכה להודיה אמיתית, שנזכור את חסדי ה' תמיד. אבינו שבשמיים מרעיף עלינו חסדים בכל יום ובכל שעה. נאהב אותו, נזכור את טובו, ונודה לו בפינו ובתוך רבים, היום ובכל יום.

📚 עוד דרשות לשמחות וחומרי לימוד – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/

המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/

← לספר המלא