הדברים האלה מתאימים לסעודת הודיה ולכל שמחה של הודיה. בתהלים אומר דוד המלך:
מדוע אומר דוד המלך "אודה" בלשון עתיד, ולא בלשון הווה? כמו שיהודי קם בבוקר ואומר "מודה אני לפניך", היה דוד המלך יכול לומר "מודה אני לה' מאוד בפי". למה דווקא "אודה"?
כדי להבין, נלמד קצת מהי הודיה, הודיה כפי שהקדוש ברוך הוא אוהב.
אומרת הגמרא במסכת ברכות:
ומקשים המפרשים: איך ייתכן שלא היה אדם שהודה לה'? האם האבות הקדושים לא הודו? ועוד, הרי מפורש במדרש שאדם הראשון אמר "מזמור שיר ליום השבת".
כך מובא באבות דרבי נתן: כיוון שבא ערב, ראה אדם הראשון את העולם מחשיך והולך. אמר: אוי לי, שבשביל שחטאתי הקדוש ברוך הוא מחשיך את העולם. ולא ידע שכך דרכו של עולם.
כיוון שעלה השחר, וראה את העולם מאיר ובא, שמח שמחה גדולה. בנה מזבח והקריב שור שקרניו קודמות לפרסותיו, שנאמר "ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס". באותה שעה ירדו שלוש כיתות של מלאכי השרת, ובידם כינורות ונבלים וכל כלי שיר, והיו אומרים שירה עמו, שנאמר: "מזמור שיר ליום השבת, טוב להדות לה'... להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות".
אם כן, ראו כמה יפה הודה אדם הראשון. ומדוע אומרת הגמרא שלא היה אדם שהודה עד שבאה לאה?
נתעמק בלשונה של לאה: "הפעם אודה את ה'". גם כאן, למה "אודה" בלשון עתיד ולא "מודה"? ויותר מזה, לכאורה יש כאן סתירה. "הפעם" משמע שעכשיו היא רוצה להודות. ו"אודה" בלשון עתיד משמע שאחר כך. אז מתי היא מודה, עכשיו או אחר כך?
נראה לבאר שההודיה של לאה הייתה דבר גדול ומיוחד מאוד. כוונתה הייתה להודות על הטובה הזאת עכשיו, ולהמשיך להודות מכאן והלאה, כל ימי חייה.
ומה נפלא לפי זה המשך הפסוק: "על כן קראה שמו יהודה". כיוון שרצתה להודות מכאן והלאה כל חייה, עשתה לעצמה זיכרון שתזכור תמיד להמשיך להודות. והזיכרון הזה היה שמו של בנה, יהודה, שם של הודיה.
זה הדבר הגדול שבהודייתה. כל כך הכירה בטובה הגדולה שעשה ה' עמה, והרגישה בחושיה שזה מחסדי ה' הגדולים שנתן לה יותר מחלקה, עד שהבינה שאין די להודות פעם אחת. צריך להמשיך להודות על כך כל ימי החיים. ואף עשתה לעצמה סימן לזכור זאת.
וזו כוונת הגמרא. מיום שנברא העולם לא היה אדם שהודה הודיה כזאת, הודיה גדולה ועצומה למשך כל החיים. וזו ההודיה הראויה באמת: שאדם מכיר ומרגיש בכל חושיו את חסדי ה' עליו, עד שהוא מרגיש צורך להודות עליהם כל ימי חייו.
לפי זה נבין נפלא את דברי דוד המלך, "אודה ה' מאד בפי". דוד המלך אמר "אודה" בלשון עתיד, כי רצה לומר: אני מקבל על עצמי הודיה כזאת, שמכאן והלאה אני מתחיל להודות, ואמשיך ואודה כל ימי חיי.
ומה פירוש "מאד"? שתהיה זו הודיה גדולה מאוד, שנמשכת זמן רב על הטובה שקיבל מה' יתברך. וכמובן, חלק מן ההודיה הוא "ובתוך רבים אהללנו", לפרסם את חסדי ה' לפני רבים, כמו בסעודת הודיה.
ונסיים בסיפור נפלא המובא בספר "עלינו לשבח".
"מה אמרת?" שאלה האחות בבית החולים, מופתעת. מעולם לא נתקלה במקרה כזה. "אמרתי שאני רוצה שלא תגזרי את הצמיד", ענה החולה, והצביע על הצמיד הלבן שהוצמד לידו בעת האשפוז, ועליו רשומים פרטיו.
"בשביל מה אתה צריך אותו?" שאלה האחות. "למזכרת", ענה. "מזכרת מבית החולים? כל החולים עושים את ההפך הגמור. ברגע שהם מקבלים את השחרור, הם לא רוצים להשאיר אצלם שום זכר למה שהיה כאן". אבל החולה התעקש, והצמיד נמסר לו.
בעל המעשה, תלמיד חכם, סיפר: לפני כמה שנים עברתי ניתוח, ובחסדי ה' הכל עבר בשלום, ויצאתי בריא ושלם. הרגשתי חובה עמוקה להודות לקדוש ברוך הוא על הניסים והחסדים שעשה עמי. אבל ידעתי שהיצר יפעיל את כל כוחו כדי לגרום לי לשכוח את רגשות ההודיה.
מה עשיתי? פשוט מאוד. ביקשתי את הצמיד, והצמדתי אותו לשקית התפילין שלי. וכך, בכל בוקר, כשאני מתכונן לתפילת שחרית, אני רואה אותו ונזכר בחסדי ה'. אני אומר לעצמי: רק לפני זמן קצר שכבת בבית החולים, ולא יכולת להתפלל כאדם רגיל בבית הכנסת. ועכשיו עשה איתך הקדוש ברוך הוא חסד, וחזרת לימי השגרה. קום, תן לו תודה!
ומעיר על כך בעל "עלינו לשבח": זה רעיון גאוני, שאין פשוט ממנו ואין יעיל ממנו לזכור את חסדי ה'. ולמה לא רואים אנשים רבים שנוהגים כך? הכל תלוי בדבר אחד: היכן מונח הראש של האדם. אם הוא מבין שצריך להודות לקדוש ברוך הוא על כל החסדים שהוא עושה עמו בכל יום ובכל שעה, ואם הוא מרגיש שהחסדים האלה באים מכוחו הגדול של בורא כל העולמות, אז מובטח לו שמוחו ימציא רעיונות מחוכמים שיעזרו לו לסלק את השכחה מליבו ולזכור להודות.
לא נשאר אלא לברך שנזכה כולנו להודיה אמיתית, שנזכור את חסדי ה' תמיד, ונודה עליהם כל ימי חיינו. "מי חכם וישמר אלה, ויתבוננו חסדי ה'". אבינו שבשמיים מרעיף עלינו חסדים בכל יום ובכל שעה, ואינו מפסיק לרגע. נאהב אותו, נזכור את טובו, ונודה לו בפינו ובתוך רבים, היום ובכל יום.