שלום לכם. מרגישים טוב? רציתי לשאול אתכם האם חשבתם פעם על הרצון? האם לרצון שלנו, אם אני מאוד מאוד מאוד רוצה משהו, האם יש לדבר הזה כוח? אני רוצה לספר לכם משל, משל על הדבר הזה. שמעתי אותו לפני הרבה מאוד שנים מהרב שמחה הכהן קוק זכר צדיק לברכה שבא לבקר אותנו ביישוב נצרים, הוא היה רבה של רחובות. והוא בא לחזק אותנו, ובאחת השיחות הוא אמר לנו משל. משל על אדם שעובר ליד חדר בביתו, ושומע שם רעשים וציוצים. הוא מציץ פנימה והוא רואה ציפור, ציפור נקלעה לחדר והיא עפה סחור סחור ולא מוצאת את עצמה שם.
כשהציפור התעייפה והתיישבה על השולחן לנוח קצת, הבחין האיש שהציפור היא יפה, נחמדה, בוודאי הנכדים שלו ישמחו לגדל אותה בכלוב ולטפל בה. אבל כשהוא ניגש אליה, היא מיד התעופפה. אמר: 'טוב, אסגור את הדלת, אלך לעיסוקיי ואשוב מאוחר יותר, כשתהיה יותר עייפה, ואז אוכל לתפוס אותה'. הלך, וכעבור זמן חזר, פתח את הדלת והוא ראה את הציפור עפה במהירות אדירה, טסה, אל תוך החלון, אל תוך השמשה השקופה של החלון, מתנגשת בו ובום! - נופלת למטה. מתאוששת אחרי שנייה או שתיים ושוב פעם תופסת תנופה, עפה במהירות גדולה מאוד, מתנגשת בזכוכית ונופלת למטה.
היא לא מבינה (לעורך: לחתוך פה את הקטע שמתבלבל) שלמרות שהיא רואה את השמיים והכל שקוף, יש מחסום ויש זכוכית שחוסמת אותה. והיא לא מבינה למה כל פעם שהיא מנסה לעוף היא מתנגשת בה ונופלת, מה מפיל אותה? אבל היא לא מתייאשת והיא שוב פעם עפה ועפה. אחרי כמה פעמים ריחם האיש על הציפור ואמר: 'מסכנה שכזאת, כל כך רוצה לעוף כבר, רוצה לצאת לחופשי... הנכדים שלי יסתדרו גם בלעדיה.' ניגש, פתח את החלון והמתין. בפעם הבאה שהציפור עפה ולקחה תנופה ויצאה החוצה, איזה פלא!
היא מוצאת את עצמה בחוץ, עושה סיבוב או שניים באוויר לאות שמחה, ועפה ומתרחקת. וחושב האיש לעצמו: 'איזו טיפשונת, טיפשונת הציפור הזאת. היא חושבת שמרוב שהיא דפקה חזק על החלון אז בסוף החלון נשבר והיא הצליחה לצאת. לא מבינה שאם היא היתה ממשיכה ככה שבוע, שבועיים, חודש... היתה יכולה לדפוק את הראש בחלון עוד אלף פעם, אלפי פעמים, ושום דבר לא היה עוזר, הוא לא היה נפתח. היא לא מבינה את זה.' אבל במחשבה שנייה אמר האיש לעצמו: 'בעצם היא צודקת, הציפור, היא צודקת!
אם היא לא היתה מראה לי עד כמה היא רוצה לצאת לחופשי, עד כמה היא נחושה לצאת החוצה, אז לא הייתי פותח לה את החלון, לא הייתי משחרר אותה, אז בעצם הרצון שלה הפעיל אותי לעשות את מה שצריך כדי לשחרר אותה.' סיים הרב קוק ואמר: 'כל זה משל, הנמשל הוא התפילות שלנו, התפילות שלנו. והעוצמה של הרצון שאנחנו מתפללים איתו, מבקשים על קיבוץ גלויות, על רפואת החולים, על בניין בית המקדש, על בניין ירושלים... על כל הדברים הטובים שאנחנו כל כך כמהים ומתגעגעים אליהם ובאמת רוצים אותם.
בסוף הרצון הזה לא הולך לאיבוד! הקדוש ברוך הוא רוצה שנרצה, רוצה שנרצה את הדברים האלה, וכשהוא רואה שאנחנו כל כך רוצים - תפילתנו מתקבלת, בעזרת ה'. אז תזכרו את זה פעם הבאה שמתפללים, לשים לב למילים ולחשוב כמה אנחנו רוצים את מה שהשפתיים שלנו אומרות. להתראות.