שלום ילדי ישראל המתוקים. אנחנו בכל שבת אומרים ''לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה''. אנחנו אומרים: "לְכָה דוֹדִי", הקדוש ברוך הוא, שהוא הדוד, בוא נצא לקראת כלה. ונחלקו המפרשים מי זאת הכלה, האם הכלה זאת עם ישראל או הכלה הזאת היא השבת? והאמת היא ששני הפירושים נכונים, גם עם ישראל יכול להיות הכלה וגם השבת. אנחנו בעצם יוצאים עם הקדוש ברוך הוא ומקבלים את פניה של הכלה. עם ישראל, שבמהלך כל השבוע עסוק בימי החול, עסוק בעבודה, עסוק בצרות של הגאולה, שעדיין לא הגענו אליה בשלמות, ועכשיו, כשאנחנו מגיעים אל הזמן של שבת, אנחנו שוכחים מהצרות, אנחנו עם העיניים שלנו מביטים קדימה אל הגאולה.
גם השבת, במהלך ששת הימים אנחנו נפרדים מהשבת, אנחנו לא לובשים בגדים חגיגיים, אין לנו תפילות מיוחדות, ועכשיו, בשבת, אנחנו מקבלים אותה, את פניה של השבת, ואנחנו אומרים לה: ''הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי'', עם ישראל, השבת, תתנערו מלהתפלש בעפר. עכשיו אנחנו הולכים לקראת יום שכולו 'שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעולָמִים', אנחנו הולכים לקראת הגאולה השלמה, לזמן שבו אנחנו נהיה ביחד עם הקדוש ברוך הוא. ואנחנו אומרים ''לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי'', תתלבשו בבגדים של חתונה, תתלבשו בבגדים של שבת, בגדים חגיגיים, כי אנחנו הולכים לקראת יום הגאולה השלם, יום שכולו שבת.
סבי, הרב מאיר יהודה גץ, מי שהיה רב הכותל, היה נוהג בכל יום שישי, בזמן קבלת שבת לצאת מהבית, לצאת מהמקום המוגן, לצאת מהמקום הבטוח, והיה יוצא לקבל את הכלה, לקבל את פני השבת, כמו אדם שיוצא לקבל רב, כמו אדם שיוצא לקבל אורחים שבאים, לא יושבים בסלון ומחכים, יוצאים אל האורחים ומקבלים את פניהם. הוא היה יוצא החוצה, ומקבל את פניה של השבת כשהוא לבוש בבגדים חגיגיים. והוא היה עושה הרבה הכנות לקראת שבת. היה עושה שניים מקרא ואחד תרגום, והיו הדסים משולשים, והיה טובל במקווה, והיה מכין שנים עשר לחמים כמו לחם הפנים, והיה מכין את הנרות, שסבתא תוכל להדליק את הנרות של שבת, וככה הוא היה מקבל את השבת. יהי רצון שגם אנחנו נקבל את השבת בקדושה! בטהרה! בשמחה! שבת שלום!