שלום ילדים יקרים, שלום לכולם. היום אני אספר לכם על תפילה מיוחדת של חייל, ועם שאלה בסוף. את הסיפור הזה שמענו לפני הרבה זמן, כאשר נסענו מבית הספר בקריית שמונה לערב התעוררות ברבי יהודה בר עילאי לפני תקופת החגים, לפני תשרי, נסענו וב'רבי יהודה בר עילאי' סיפר לנו את הסיפור הרב שמואל אליהו, ה' ישמרהו ויחיהו. הרב שמואל אליהו הוא הרב של העיר צפת, סיפר לנו את הסיפור הבא: היה חייל באיזה קיבוץ בצפון. חייל שלא גדל בקיבוץ דתי, הוא לא ידע מה זה תפילה, הוא לא ידע מה זה תפילין, הוא לא ידע מה זה ציצית, הוא לא ידע כל מיני דברים כאלה, ורק כשהוא הגיע לצבא, הוא ראה חיילים דתיים מחזיקים סידורים, שמים על עצמם רצועות כאלה שחורות, על היד ועל הראש, הוא לא ידע שזה תפילין, וטליתות, והוא ראה אותם מתפללים והוא לא ידע מה זה.
הוא שאל אותם, אז הם אמרו לו: "מה, אתה לא יודע? מתפללים לאבא שבשמיים, לקדוש ברוך הוא, שרואה אותנו ואנחנו לא רואים אותו, אבל הוא שומע את כל התפילות שלנו, והוא אוהב שאנחנו מתפללים והוא שומע כל תפילה, והרבה פעמים הוא נותן לנו גם מה שאנחנו מבקשים." טוב, זה מה שהוא שמע והוא לא כל-כך ידע מה זה ומה זה אומר, אבל טוב, הוא שמע. ויום אחד הוא קיבל שחרור מהצבא ליום שלם, 24 שעות, לסוע עד לבית שלו בקיבוץ בצפון ולחזור. אבל הבעיה הייתה שהבסיס שהוא יצא ממנו, המחנה הצבאי היה רחוק מאוד מאוד מהצפון, זה היה בדרום.
ובאותם הימים עוד היה מותר לחיילים לנסוע בטרמפים, אז הוא לקח את התיק שלו ויצא בטרמפים, אתם יודעים מה זה טרמפים, שעומדים ככה עם היד ומחכים שמישהו יעשה לי טובה ויקח אותי. טוב, הוא התקדם כמה שעות, עוד טרמפ ועוד טרמפ ועוד קטע בנסיעה וב12 בלילה הוא הגיע רק עד תל אביב. זה קצת יותר מחצי דרך, אבל עדיין היה לו עוד מרחק גדול להגיע לצפון, לקיבוץ שלו. והוא עומד ומחכה וכל המכוניות עוברות ככה במהירות. 20 דקות הוא חיכה ואז הוא חשב לעצמו: "אולי בכלל כבר לא כדאי לי להמשיך הביתה כי עד שאני אגיע, מי יקח אותי עד הקיבוץ, אף אחד.
אולי אני אתקדם עד חדרה, אולי עד נתניה, ואני אצטרך להמשיך עוד טרמפ ועוד טרמפ, ועד שאני אגיע הביתה בטח יהיה כל-כך מאוחר, אני לא אספיק בכלל לראות את ההורים שלי, ואני לא אספיק לנוח בכלל, ואני כבר אצטרך לחזור לבסיס ואולי כדאי, יותר טוב שאני בכלל אעבור את הכביש בזהירות לצד השני ואני אחזור לבסיס, לפחות אני אנוח קצת." הוא חושב, ולפני שהוא עובר לצד השני, פתאום הוא נזכר בחיילים הדתיים שאמרו שה' שומע תפילה. אז הוא אמר לעצמו: "אולי אני אנסה להתפלל.
אין לי מה להפסיד, מה יכול להיות?". אז הוא הרים את הידיים ואמר.. אני לא יודע מה הוא אמר אבל נגיד, משהו כמו - "אבא שבשמיים, בבקשה ממך תעזור לי להגיע הביתה". ואיך שהוא הוריד את היד ככה, והיה צורה כאילו שהוא עוצר טרמפ, פתאום עצרה לידו מכונית והחייל היה ממש ממש מופתע, הוא לא האמין, כבר יותר מעשרים דקות אני מחכה פה ואף אחד לא עוצר, ורק עשיתי ככה, התפללתי. הוא ניגש למכונית, התכופף לחלון ושאל את הנהג לאן הוא נוסע. אתם יודעים מה הוא אמר לו?
בדיוק הוא אמר לו את השם של הקיבוץ שהוא היה צריך. אז בכלל הוא היה מופתע. וואי, איך אומרים? אם הוא היה דתי הוא היה אומר: "וואי, זה בטח אליהו הנביא". הוא היה ממש מופתע, הוא לא האמין. אבל זה מה שהיה. אז הוא נכנס למכונית והנהג לקח אותו ממש עד לקיבוץ שהוא היה צריך. כן, מסתבר שהנהג היה צריך להגיע לאחותו שגרה בקיבוץ. אבל איך זה יצא בדיוק שהוא התפלל, בדיוק בזמן שהוא התפלל, פתאום הגיע הנהג הזה ולקח אותו? זה ממש הטריד את מחשבתו.
כל היום וכל הלילה וכל השבוע אחר כך הוא המשיך לחשוב על הסיפור הזה ועוד הרבה זמן אחר כך הוא חשב, ולאט לאט, תנחשו מה? אחרי הרבה זמן והרבה מחשבות, הוא התחיל לאט לאט להתקרב לתפילה, לבית הכנסת, לחיילים הדתיים ולתורה ולאמונה ואחרי הרבה זמן הוא גם חזר בתשובה. אבל כאן לא נגמר הסיפור. הסיפור ממשיך אחרי שהוא גר בצפת, והיו לו ילדים, וכולם שומרים תורה ומצוות, ועם כיפה וציציות והולכים לבית הכנסת ולבתי ספר דתיים, ואז הוא בא לרב שמואל אליהו ושאל אותו ואמר לו: "כבוד הרב, אני לא מבין - אז, כשהייתי חייל חילוני ולא עשיתי שום מצוות, רק התפללתי פעם אחת וישר ה' נתן לי את מה שביקשתי.
ואיך זה שעכשיו אני כל-כך הרבה מתפלל ועושה כל-כך הרבה מצוות, ואני לא מרגיש שה' עושה ונותן לי את מה שאני מבקש, איך זה יכול להיות?" זאת הייתה השאלה של האיש שחזר בתשובה, שהוא פעם היה חייל. ואת השאלה הזאת שאל אותנו הרב שמואל אליהו, והוא לא ענה תשובה, הוא אמר: "יש לי הרבה תשובות, מה אתם אומרים? תחשבו על זה." אז אני גם לא אגיד לכם, תחשבו על זה, יש הרבה תשובות, מה אתם אומרים? להתראות.