שלום עליכם ילדים יקרים. אתם יודעים, אני רוצה לדבר על שני הסימנים שבהגדה: "וּרְחַץ", "כַּרְפַּס". בליל הסדר, אחרי שאמא עמלה על הסעודה המפוארת של ליל סדר, הילדים כולם כולם כולם מחכים. אנחנו אומרים: רגע אחד, בבקשה לחכות עם מצוות "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ", מחכים עם המגיד, מחכים עם הסעודה, בשר ודגים וכל מטעמים, מחכים עם הכול ויש לנו משהו מיוחד לעשות - "וּרְחַץ": אנחנו הולכים לנטלה, אל המים, ונוטלים את הידיים שלנו ללא ברכה. לאחר מכן אנחנו לוקחים כַּרְפַּס, גבעול של סלרי, טובלים אותו במשקה עם מלח, מברכים בורא פרי האדמה ואוכלים.
איזה דבר מדהים זה! ישבו רבותינו זיכרונם לברכה וחשבו, איך אנחנו נגרום לילדים לשאול שאלות? בוא נעשה כל מיני דברים משונים בליל הסדר, הילדים ישאלו שאלה, ואחרי שישאלו שאלה, אנחנו נענה להם כמה יסודות חשובים מאוד באמונה היהודית, במסורת של עם ישראל. אז מה חז"ל רוצים ללמד אותנו? הכרפס, הוא נקרא עכשיו "דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה", כי אנחנו טבלנו אותו בתוך משקה, ובעבר, בזמן שבית המקדש היה קיים, וכל כך הקפדנו על דיני טומאה וטהרה, היינו חייבים לפני שאנחנו אוכלים "דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה", ליטול את הידיים שלנו ולטהר ולקדש אותן כמו שאנחנו נוטלים לפני לחם.
היום, יש אולי כאלה שנוהגים את הדבר הזה, אבל זה לא דבר שכולם נוהגים אותו: ליטול ידיים לפני "דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה". כשלוקחים, לדוגמא, תפוח ושוטפים אותו, או כל דבר שבאים ואוכלים ביחד עם משקאות. אבל בפסח אנחנו מדמים את אותם רגעים מתוקים שהיינו בקודש בבית המקדש, והיינו מטהרים את הידיים שלנו והיינו דואגים כל כך לטומאה וטהרה, כדי שנוכל להיכנס לבית המקדש, כדי שנוכל לאכול דבר של קודש, אז בפסח, שזה הלילה הכי קדוש בשנה, אנחנו נוטלים ידיים אפילו לפני דבר שטיבולו במשקה.
אבל עדיין, גם אם רוצים לבטא את הרעיון המיוחד הזה של קרבה לקודש, למה עם עלים של סלרי? אפשר להכין איזה דבר מיוחד כזה, לטבול אותו ולמה במים עם מלח? תביא איזה משהו, איזה תיבול מיוחד. פה יש יסוד מאוד חשוב שחז"ל רצו ללמד אותנו: זה היה האוכל של אבותינו במצרים. אם היה יהודי שהיה מוצא עלה של סלרי ירוק לאכול, הוא היה רץ לטבול את זה במים עם מלח והיה אוכל את זה. אני אגיד לכם את האמת, ילדים, סבתא שלי זיכרונה לברכה, סבתא פריבה, סיפרה לנו שכאשר היו מצליחים למצוא בשואה, היא היתה ניצולת שואה מאושוויץ, כשהייתה מוצאת קליפות של תפוח אדמה והייתה אוכלת אותם, הייתה מחלקת לה אותן והייתה אוכלת לאט לאט.
זה היה בשבילה מעדן מלכים ברעב של אושוויץ. ב"ה אנחנו לא מכירים את זה. לא מכירים את זה, אבל זוכרים. את ליל הסדר אנחנו לא מתחילים ממעדני המלכים שיש לנו היום, שזכינו לדור של שפע וברכה לחיות בעם ישראל, אלא אנחנו מתחילים מה"מעדן" של אבותינו שעברו את הגלות, בשביל שאנחנו נהיה פה. ואנחנו אומרים להם: "תודה רבה! אתם הייתם גיבורים ואת הלילה הקדוש ביותר אנחנו מתחילים מהכרפס שלכם", הכרפס. להתראות ילדים מתוקים!