שלום ילדים חמודים. אני רוצה לשתף אתכם במשהו שקרה לי לפני הרבה שנים, ואני זוכר אותו עד היום: תפילת שחרית אחרי תיקון ליל שבועות. אני גר אז בחברון, כל הלילה לומד תורה, ולאחר מכן עולה לקריית ארבע. השעה לפני תפילת 'ותיקין', מאוד מאוד מאוד עייף, ואני הולך ביחד עם חבר, ואנחנו שואלים אחד את השני: יש לנו עכשו תפילה ארוכה, גם קריאת מגילת רות. איך עכשיו נתפלל? כל הלילה למדנו, אנחנו היינו מאוד מאוד מאוד עייפים, עלייה קשה מחברון לקריית ארבע, ואיך נצליח להתפלל כמו שצריך?
אמרתי לחבר שאני חושש שאני לא אצליח כל כך להתרכז בתפילה. אותו חבר אמר לי משהו שאני זוכר אותו עד היום, ועד היום הוא עוזר לי להתכוון מתי שקשה לי. אני אשמח לשתף אותו. אמר לי אותו חבר: "דווקא תפילה שאחרי ליל שבועות, דווקא תפילה אחרי לילה לבן, שהיינו ערים כל הלילה, זו התפילה הכי טובה שיש לי כל השנה" אמרתי לו: "מה, אבל אתה לא עייף?" "דווקא כשאני עייף, דווקא כשקשה לי, אני שם לעצמי בראש, אני מזכיר לעצמי נקודה מאוד מאוד חשובה.
אני יודע שעכשיו זה הכול או כלום, דווקא כשקשה לי ואני יודע שאני חייב לאסוף את עצמי, ואם אני לא אשתדל ממש, זה לא ילך, זה דווקא מה שמחזק אותי". מאז ועד היום, כל פעם שקשה לי, אני לא נכנס ככה לתפילה, אני רגע עוצר, ואומר לעצמי: "ברגעים האלה זה הכול או כלום" וזה מה שעוזר לי עד היום. כשקשה, להיזכר: אם אני אתאמץ - אני אצליח. כל טוב חברים, בהצלחה לכולם.