שלום ילדים וילדות. היום נדבר על אחד האנשים הגדולים, הצדיקים והחשובים שחיו איתנו עד לא מזמן - הרב אליהו בקשי דורון זכר צדיק לברכה, שהלך מעימנו בעקבות נגיף הקורונה. הרב אליהו נולד לפני כשמונים שנה בירושלים, בעיר העתיקה. הוא גדל, למד תורה בלי הפסק, בהתמדה עצומה. הוא הפך להיות רב העיר בת-ים, העיר חיפה, ולבסוף הרב של כל ארץ ישראל כולה. הוא חיבר ספרים רבים, למד תורה, היה ספון בחדרו וביחד עם זאת דאג לכל אחד ואחד מעם ישראל, בלי קשר לאיך הוא נראה, מהי דעתו...
הוא דאג לנזקקים, אירח אצלו אנשים שלא היה להם איפה לאכול, דאג להשיא וללוות זוגות שלא הייתה להם אפשרות להתחתן, הוא ליווה אותם. הוא הקשיב לכל אחד ואחד, ובזמן שהוא היה ברבנות הראשית הוא דאג להשכין שלום, לדאוג שיהיו מינויים של רבנים בכל מיני מקומות, גם של ציונים, גם של חרדים, שתהיה אחדות בעם. הוא ראה את כולם, הוא ראה את הלב פנימה. אחד הדברים המיוחדים ברב בקשי דורון הייתה התפילה שלו. אנשים מספרים שתפילה של הרב בקשי דורון הייתה כמו תפילה של יום הכיפורים.
כל יום הוא היה מתפלל כאילו זו תפילת נעילה. הוא היה מתפלל ומעיניו היו זולגות דמעות. הוא היה קשור לקב''ה, דבוק אליו בעבותות של אהבה. הוא היה הולך בכל יום שישי לעבר הכותל המערבי כדי להתפלל על צרכיהם של עם ישראל. גם בתקופה שהוא כבר הזדקן, וההליכה הייתה קשה עליו, ותלמידים באו ואמרו לו: אולי תוותר, אולי לא... והוא היה אומר: לא, אני חייב ללכת ולהתפלל על עם ישראל. הוא היה קם לותיקין, כתוב ''יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ מבקשי נפשך'' - מי שרוצה את הקשר איתך, מי שרוצה את קירבתך, הוא מגיע איך שזורחת השמש, הוא כבר מחכה לדבר איתך.
כזה היה הרב אליהו בקשי דורון זצ''ל - הוא חיכה לבוקר כדי להתפלל ולדבר עם הקב''ה. אנחנו נזכרים בדמות המיוחדת הזאת. אפשר לקחת ממנה את הדביקות בתפילה, את האהבה לכל יהודי באשר הוא, את הענווה - הוא לא תפס מעצמו בכלל. פעם אחת ראו אותו הולך ברגל בדרך ללוויה ואמרו לו: בוא, ניקח אותך באופן מיוחד. היה יום חם, היה קשה והוא היה מבוגר. והוא אמר: לא, כולם הולכים, גם אני יכול ללכת. אז הדמות המיוחדת הזאת תלווה אותנו, ותלמד אותנו מה זאת ענווה, מה זאת אהבת ישראל, מה זאת אהבת תורה... שנזכה ללכת בדרכיו, לגדול ולצמוח. שיהיה יום טוב ומבורך!