שלום לכם ילדים יקרים, מה שלומכם? היום יש לנו אורחת נפלאה, אורחת חדשה שאתם לא מכירים אותה. אז תכירו, זאת צילה. שלום צילה! שלום, שלום, תודה רבה על ההזמנה. אני צילה ואני המורה לגדולי ישראל. היום אני רוצה לשתף אתכם בדמות מופלאה, שקוראים לה הרב משה צבי נריה, או בכינוי שלו 'אבי דור הכיפות הסרוגות'. האם אפשר להתחיל? בבקשה. אז ילדים בבקשה שבו בנוח, ותקשיבו למורה צילה. אז ככה, הרב משה צבי נריה נולד בפולין, ובאותו זמן בארץ ישראל שלטו הבריטים, והבריטים לא רצו שיהיו פה יהודים, אז כל פעם הם העבירו אשרות כניסה, הם הביאו אישורי כניסה רק למעט יהודים.
הם כל כך סמכו על הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב קוק, שהיה אז הרב הראשי לישראל, והם הסכימו לתת לו כל פעם עשרה אישורים כדי להיכנס לארץ ישראל. והוא היה ממש בקפידה בוחר את התלמידים בישיבות בחוץ לארץ, כדי שהתלמידים יעלו לארץ ישראל. ומשה נריה כל כך רצה, משה צבי כל כך רצה לעלות לארץ ישראל, הוא כל כך קיווה שייבחר, ובסופו של דבר הוא נבחר והגיע לארץ ישראל, ישר לישיבה של הרב קוק. ושם הוא למד ולמד ולמד תורה, ונהנה, ונהנה כל כך מדברי התורה ודברי החכמה של הרב קוק, עד שהרב קוק אמר לו 'זהו, עכשיו אתה צריך לפתוח ישיבה משלך'.
הוא הלך ופתח את ישיבת כפר הרא"ה, וכל פעם הוא התקדם עוד צעד ועוד צעד. והיום אני רוצה לספר לכם סיפור קטן קטן, אבל בעצם זה סיפור גדול של דוגמא אישית. כשנבנתה הישיבה היו רק 13 תלמידים, והייתה רק ישיבה אחת כזאת כמו של הרב משה צבי נריה. בדרך לישיבה בכפר הרא"ה היה שביל שמוביל לישיבה, ובשביל הזה היו המון המון עצי אורן, ועצי האורן היו מנשירים כל הזמן את המחטים והיו הרבה הרבה מחטים של האורן שנושרים על השביל, וכל השביל היה ממש מכוסה בהמון המון מחטי אורן.
וכל פעם שהרב משה צבי נריה היה עובר שם, הוא היה מרים מחט אחת ממחטי האורן ושם בפח, וממשיך בדרכו. פעם אחת היה מוכרח לשאול אותו הר"מ הרב יעקב פישר, הוא היה ר"מ, הוא היה רב-מחנך בישיבה, והוא שאל אותו 'הרב יסלח לי, אני לא הבנתי, אתה כל פעם מרים רק מחט אחת של האורן, וכי מה זה יעזור?' הוא אמר 'אני מאמין...' אמר הרב משה צבי נריה 'אני מאמין בהתקדמות לאט לאט, לא עושים דברים גדולים מההתחלה, כל פעם שלב אחרי שלב. ככה עם האורן, וככה בכל התקדמות בחיים.
בהתחלה אנחנו פתחנו ישיבה עם 13 תלמידים, ואחר כך ברוך ה' הישיבה גדלה לעוד ועוד ועוד תלמידים, פתחנו ישיבה בכפר הרא"ה ואחר כך פתחנו עוד ישיבה בעיר אחרת ועוד ישיבה, ולאט לאט פתחנו אולפנות... לא עשינו את זה ביום אחד, כל פעם קצת קצת. אותו דבר עם עץ האורן, אנחנו כל פעם נאסוף מחט אחת, שלב אחד, עד שבסופו של דבר כל השביל יתנקה. אנחנו עוברים שלב אחרי שלב, הדברים הגדולים באים לאט לאט, בהתקדמות. וואו צילה, איזה רעיון נפלא, פשוט לימדת אותנו משהו, רעיון מקסים, תודה רבה.
זה באמת רעיון מקסים, וכל אחד ייקח את זה לחייו הפרטיים, כל פעם הוא מתקדם במשהו אחר. אז אני מאחלת לכם המשך יום טוב, וכל פעם להציב מטרה אחת ולהתקדם . תודה רבה המורה צילה, תודה רבה ילדים, יום טוב.