🎭 "משנכנס אדר מרבים בשמחה"
אנחנו מתקרבים לחודש אדר, שבו נאמר: "משנכנס אדר מרבים בשמחה". רש"י מבאר שלאו דווקא אדר — הוא הדין, ועיקרו של דבר, ניסן — שהקדוש ברוך הוא עשה לנו בהם נסים ונפלאות, הן בנס פורים והן בפסח וביציאת מצרים. אלה החודשים שאנו צריכים להיכנס אליהם מתוך שמחה.
לכן נלמד בעזרת ה' את הפרק בתהילים "מזמור לתודה", שהוא ההכנה ל"עבדו את ה' בשמחה" ול"מרבים בשמחה". נשתמש בדברים רבים מפי מורנו ורבנו הגאון הרב אביגדור מילר זכר צדיק לברכה.
"מִזְמוֹר לְתוֹדָה, הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ". מהי השירה שכל העולם צריך לשיר לקדוש ברוך הוא במזמור של תודה? לעיתים קרובות איננו מעריכים די הצורך את גדלותה וחשיבותה של ההודיה לקדוש ברוך הוא.
לקראת אדר וניסן, חודשי הנסים, נלמד את מזמור לתודה — ההכנה ל"עבדו את ה' בשמחה".
🏛️ "מן העולם ועד העולם"
רש"י במסכת ברכות (סג ע"א) מגלה לנו את יסוד החיים. אנו יודעים שהעולם הזה הוא פרוזדור לעולם הבא, ואנו נמצאים כאן רק בהכנה, כדי להגיע לתענוג הגדול בגן עדן — כפי שמבאר בעל "מסילת ישרים", שהאדם נברא רק כדי להתענג על ה', ועיקר התענוג הוא בעולם הבא. אנו כאן בפרוזדור כדי להכין את עצמנו להגיע לאור העליון בגן עדן שבעולם הבא.
רש"י שם מבאר שבבית המקדש היו חותמים כל ברכה לא כפי שאנו אומרים היום, "ברוך אתה ה' חונן הדעת", אלא "ברוך אתה ה' מן העולם ועד העולם חונן הדעת". מהו הלשון "מן העולם ועד העולם"? מבאר רש"י בשם התוספתא: "שתיקנו מן העולם ועד העולם להודיע שאין העולם הזה לפני העולם הבא כלום, אלא כפרוזדור לפני הטרקלין. כלומר, הנהיגו בברכותיו בעולם הזה כדי להיות רגילים לעולם הבא שכולו ארוך".
"מן העולם" — על ידי שאנו מודים לקדוש ברוך הוא בעולם הזה, "ועד העולם" — אנו מגיעים לשיר לקדוש ברוך הוא בעולם הבא, בעולם שכולו ארוך. אנו כאן בעולם הזה כמו במשל של מקהלה שעורכת חזרות לפני הופעה: בעולם הבא מתקיימת ההופעה, השירה האמיתית, והחזרות לקראתה נעשות בעולם הזה.
בבית המקדש חתמו "מן העולם ועד העולם" כדי ללמד שהעולם הזה הוא פרוזדור, ושבו מתרגלים לברך לקראת העולם הבא.
🎟️ השירה היא התענוג
ויש בזה עניין עמוק מאוד: ההנאה והתענוג של העולם הבא — הם השירה! יש אנשים שכאשר הם מתאספים ושרים יחד, הם מרגישים תענוג גדול. בעולם הבא השירה היא שמחה שאי אפשר לתאר. ועל ידי שאנו מודים ושרים לה' בעולם הזה, ניתנים לנו הכלים והאפשרות להגיע לשירה שבעולם הבא.
כל התענוג שלנו בעולם הבא הוא השירה, והדרך להגיע אליה היא להתלמד לשיר כאן, בעולם הזה. אם חס ושלום איננו מודים לה' בעולם הזה ואיננו מתרגלים לשיר ולהודות — אדם כזה, כשיגיע לעולם הבא, אין לו תענוג עולם הבא, כי אין לו הכלים, והוא לא התרגל למציאות הזו של שירה.
נמצא שכל העולם הבא, שהוא תכלית הבריאה, בנוי על האופן שבו אנו מודים לקדוש ברוך הוא בעולם הזה: "הנהיגו בברכותיו בעולם הזה כדי להיות רגילים לעולם הבא שכולו ארוך". עליך להרגיל את עצמך לברך, להודות ולהכיר את חסדי ה', כדי שתהיה פתוח לשיר, כמאמר הגמרא: "כל האומר שירה בעולם הזה זוכה ואומרה לעולם הבא". המלאכים שרים לקדוש ברוך הוא כל הזמן, וזו כל מציאות העולם הבא — שירה ודבקות בה'. אנו חייבים להכניס בתוכנו את העניין של "מזמור לתודה, הריעו לה' כל הארץ". זה תפקידנו.
תענוג העולם הבא הוא השירה, ומי שלא התרגל להודות ולשיר כאן — אין לו כלים ליהנות ממנה שם.
🍞 "כאן לפני ברכה, כאן לאחר ברכה"
בגמרא מובאת סתירה לכאורה. כתוב אחד אומר: "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ" — כל העולם שייך לה'. ומנגד כתוב: "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם". כיצד מתיישבים הדברים? עונה הגמרא: "כאן לפני ברכה, כאן לאחר ברכה". לפני הברכה — "לה' הארץ ומלואה"; לאחר הברכה — "והארץ נתן לבני אדם".
המשמעות היא שהזכות שלנו להשתמש בחפצים וליהנות בעולם הזה באה אך ורק על ידי שאנו מברכים את ה'. ואין הכוונה רק לאמירת המילים מן השפה ולחוץ. אדם שמברך בלי כוונה ובלי הודיה מעומק הלב על האוכל שניתן לו — אין זו ברכה שלמה; הוא כמו אדם שנכנס לחנות וקונה בכסף מזויף. עניינה של הברכה הוא הודיה. הקדוש ברוך הוא נתן לנו את המאכלים ואת כל טוב העולם הזה כדי שנברך אותו ולא נהיה כמועלים בהקדש. על ידי שאנו מברכים, אנו זוכים ברשות ליהנות מן הדברים.
הקדוש ברוך הוא נתן לנו שפע כה רב בעולם הזה, ובכך שאנו "משלמים" לו ומודים לו, אנו מכינים את עצמנו לעולם הבא. תפקידנו להתבונן בכל החסדים שהוא מעניק לנו תמיד; וכשאנו מברכים מכל הלב, קנינו את המאכל ומותר לנו ליהנות ממנו. ועיקר התכלית: על ידי ההודיה אנו רוכשים כרטיס כניסה לעולם הבא — מתרגלים להודות כאן, ונזכה לאחר מאה ועשרים שנה להודות וליהנות מזיו השכינה בתענוג הנצחי.
הרשות ליהנות מן העולם ניתנת רק על ידי ברכה מן הלב — ברכה בלי כוונה היא כקנייה בכסף מזויף.
⛲ המעיין שבלב
בכל אדם יש בתוך ליבו מעיין של שמחה, אלא שצריך לפתוח את המעיין הזה. חודש אדר מסוגל לפתוח את המעיין הפנימי של האדם, כדי שיחוש את שמחת החיים, ועל ידי כך יודה לקדוש ברוך הוא.
ב"מסילת ישרים" נתבאר שהאדם נברא להתענג, ועיקר התענוג הוא בעולם הבא. אבל כדי לזכות לכך, יש להודות לה' מתוך הנאה בעולם הזה. אדם שאינו נהנה אינו יכול לברך בכוונה, וברכתו עלולה להיות מן השפה ולחוץ.
מדוע, אם כן, רבים אינם נהנים מעולמו של הקדוש ברוך הוא? בספר "חובות הלבבות" מבאר שאחת הסיבות היא שהורגלנו בחסדים מנעורינו, ומתוך ההרגל איננו מרגישים בהנאה, וממילא איננו שמחים — שהרי מי שמח? מי שנהנה!
מי שאינו נהנה אינו יכול לברך בכוונה; ורבים אינם נהנים כי הורגלו בחסדים מנעוריהם.
💨 הראש בגיגית המים
הצעד הראשון להגיע לשמחה ולהודיה הוא להכיר בכך שאנו נהנים בכל רגע ורגע. עלינו לדעת שהאוויר הוא מתנה; אדם נושם אוויר — איזו מתנה עצומה!
הרב אביגדור מילר זצ"ל היה נוהג לתת משל: אדם שרוצה להבין את חסד האוויר יכניס את ראשו לתוך גיגית מים לחצי דקה או לדקה, עד שירגיש שאינו יכול עוד וחייב לנשום. וכשיוציא את ראשו וינשום נשימה עמוקה — יאמר בכל ליבו: "כל הנשמה תהלל י-ה", על כל נשימה ונשימה! בני אדם הולכים ברחוב ונושמים בלי משים; האם הם מעריכים את האוויר? אילו היו מוכרים אוויר בבקבוקים, כמה הון היינו משלמים עבורו! אלא שהקדוש ברוך הוא נותן אותו בשפע, ולכן אין מעריכים אותו כראוי.
הוא הדין בידיים וברגליים — אלה מתנות יקרות. האם אדם מתבונן בכך שיש לו רגליים ללכת? כשרואים אדם המרותק לכיסא גלגלים, מתחילים להבין איזו מתנה נפלאה היא היכולת ללכת. תיהנה מהרגליים, תיהנה מהידיים!
הדבר דומה לאדם שנכנס למלון ומקבל תפריט עשיר של סעודת מלכים: מנה ראשונה, מרק, מנה עיקרית ולפתן. כך בכל יום יש לנו "תפריט" מאת הקדוש ברוך הוא: מנת שינה טובה כדי לקום רענן, מאור עיניים, נשימה, הליכה, אכילה ועיכול. כל היום כולו רצוף מנות של הנאה. אם נתבונן בכך, נהיה מלאי שמחה תמיד.
הצעד הראשון לשמחה הוא להכיר שאנו נהנים בכל רגע — מן האוויר, מן הרגליים, מן הידיים; כל יום הוא תפריט של מנות הנאה.
🙄 "ברוחניות ברוך ה', בגשמיות נו נו"
מספרים על תלמיד מישיבת סלבודקה שאחרי שנים רבות פגש את המשגיח. שאל אותו המשגיח: "מה נשמע?" השיב לו: "ברוחניות — ברוך ה'; בגשמיות — נו, נו..."
כששמע זאת ראש הישיבה, אמר לתלמידים: אסביר לכם למה התכוון אותו תלמיד. כשאמר "ברוחניות ברוך ה'", התכוון לומר: "ברוך אני! אני בסדר גמור, מקיים מצוות במאה אחוז". וכשאמר "בגשמיות נו נו", רצה לומר: "הקדוש ברוך הוא לא נותן לי מספיק..."
אותו אדם אינו מבין מה הקדוש ברוך הוא מעניק לו! הוא מביט רק על מה שחסר לו, ואינו מתבונן בחסדים הרבים המקיפים אותו מכל עבר. האם אנו יכולים לשלם לה' על חסד אחד? "חובות הלבבות" כותב שכל המעשים הטובים של העולם כולו, בכל הדורות, אינם יכולים להספיק כדי לשלם לקדוש ברוך הוא על חסד אחד שהוא עושה עמנו! כמה שווה שנייה אחת של חיים? אין לה מחיר כלל.
לכן: "מזמור לתודה, הריעו לה' כל הארץ". כולנו נהנים, וכולנו חייבים להודות. כפי שאנו אומרים בשבת בתפילת "נשמת כל חי": "שכן חובת כל היצורים לפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו להודות, להלל, לשבח, לפאר... על כל דברי שירות ותשבחות". חובת כל היצורים להודות מצד השכל, ובפרט עם ישראל, שעל ידי ההודיה מובטח לנו שכר שאין לתארו בעולם הבא.
מי שמסתכל רק על החסר אינו רואה את החסדים שסביבו — וכל מעשי העולם כולו אינם מספיקים לשלם על חסד אחד.
🧱 מאה אדנים, מאה ברכות
בפרשת תרומה מסופר שבמשכן היו מאה אדנים, שהיו היסודות שעליהם הועמד המשכן. בספרי חסידות ("חידושי הרי"ם") כתוב שמאה האדנים הם כנגד מאה הברכות שאדם חייב לברך בכל יום. משה רבנו אומר לנו בתורה: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה...", ודרשו חז"ל: אל תקרי "מה" אלא "מאה" — אלו מאה ברכות שבכל יום.
מאה הברכות הן כנגד מאה הטובות וההנאות הכלליות שיש לכל אדם. היסוד להשראת השכינה במשכן הוא אותן מאה ברכות שבהן אדם מודה לה' יום יום. על ידי ההודיה על החסדים הכלליים בונה האדם בתוך ליבו משכן וממשיך את השראת השכינה בקרבו, כדברי האלשיך הקדוש על הפסוק "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" — "בתוכו" לא נאמר, אלא "בתוכם", בתוך כל אחד ואחד.
וזה שייך לחודש אדר — "משנכנס אדר מרבים בשמחה" — שכן "אדר" הוא מלשון דירה: שהאדם ייעשה דירה להשראת השכינה על ידי הודיה ושמחה.
מאה האדנים של המשכן כנגד מאה הברכות בכל יום — ובהודיה על החסדים בונה האדם משכן בליבו; ו"אדר" הוא מלשון דירה.
🧠 נסים בכל שנייה
כדי שאדם יחיה רגע אחד, נדרשים מיליוני תהליכים בגופו, הפועלים בדיוק מופלא. אם חוט דק אחד במוח ייסתם, חלילה, האדם אינו יכול לחיות. כל קווי הטלפון בארץ אינם מגיעים למורכבות של מערכת העצבים שבמוח. אדם חי בנסים ונפלאות בכל שנייה ושנייה!
ואם אדם מתבונן בזה — כל מי שדורך על כדור הארץ, אפילו תינוק שנולד לרגע אחד, נשם נשימה אחת והודה לה', כבר היה כדאי לו לבוא לעולם בשביל הזכות הזו, להודות לבוראו.
כדי שאדם יחיה רגע אחד נדרשים מיליוני תהליכים מדויקים — ואפילו תינוק שנשם נשימה אחת והודה, כדאי היה לו לבוא לעולם.
✈️ "כמה טוב לחיות!"
בפורים אנו מגיעים לשיא השמחה וההודיה על הנסים והנפלאות, והלקח לכל השנה כולה הוא השגחת ה' וחסד החיים. כשהייתה הגזירה "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים", כולם חרדו לחייהם; וכשנהפך הפור וניצלו — כמה שמחו בעצם החיים, עד שקיבלו את התורה מחדש מאהבה!
אנו מוקפים בחסדים, אלא שפעמים רבות האדם מעריך את המתנה רק כשנשקפת לה סכנה. למשל, אם יש תקלה חמורה במנוע המטוס ומודיעים על סכנת חיים, כולם נתקפים חרדה וזועקים; וכשהמנוע חוזר לפעול והסכנה חולפת, כולם נושמים לרווחה ומעריכים את החיים. אבל לאחר זמן קצר שוב שוכחים ושוקעים בהרגל.
וכך מסופר על אדם שהרופא הודיע לו בטעות שימיו ספורים מחמת מחלה סופנית. הוא מכר את נכסיו ונסע לטייל בעולם כדי למצות את החיים, ואחרי חצי שנה התברר שהייתה זו טעות גמורה. אמנם הפסיד את ממונו, אבל לפתע הבין מה ערכם של החיים, וכיצד ראוי לשמוח בהם.
הרב אביגדור מילר זצ"ל היה מרקד עם נכדיו ושר בהתלהבות: "כמה טוב לחיות!" זה הלקח של פורים — להכיר בחסד החיים כמתנה שאינה מובנת מאליה.
לקח פורים לכל השנה: החיים הם מתנה שאינה מובנת מאליה — ואין צורך לחכות לסכנה כדי להעריך אותם.
4️⃣ ארבעה יסודות לשמחה
נסכם את היסודות האלה:
- ישנם חסדים — חסד ה' מסובב אותנו כל הזמן.
- יש ליהנות מן החסדים — לא לחיות כבהמה בלי התבוננות, אלא להרגיש את ההנאה שבפשטות החיים.
- לדעת שלא מגיע לנו דבר — כל מה שהקדוש ברוך הוא נותן לנו הוא חסד חינם.
- יש נותן לחסדים — להכיר בכך שהקדוש ברוך הוא הוא הנותן.
כאשר ארבעת התנאים האלה מתקיימים, האדם מתמלא שמחה עצומה: "מזמור לתודה, הריעו לה' כל הארץ, עבדו את ה' בשמחה". בעל "חובות הלבבות" מבאר שעיקר העבודה הוא הכרת חסד ה'. להכיר בחסדים — זו עבודת ה'.
יש חסדים, צריך ליהנות מהם, לא מגיע לנו דבר, ויש נותן — כשארבעתם מתקיימים, האדם מתמלא שמחה.
🌳 אלוקינו ואלוקי אבותינו
אבל לשם כך נאמר: "דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹקִים" — לדעת שהכול מגיע ממנו. יש שתי דרכים להתחזק באמונה, כפי שרומזים בספרים על הלשון "אלוקינו ואלוקי אבותינו":
- "אלוקי אבותינו" — האמונה התמימה שירשנו מאבותינו וממעמד הר סיני. בכל יהודי נטוע מעיין פנימי של אמונה, ועליו רק לטפח אותו ולהוציאו אל הפועל.
- "אלוקינו" — האמונה הבאה מתוך התבוננות ושכל, כפי שכותבים הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, פרק ב) ו"חובות הלבבות". כאשר האדם מתבונן בבריאה, בחוכמה העצומה והאינסופית הטבועה בכל פרט, הוא מגיע לאמונה שכלית מוצקה.
כשמתחברות שתי הבחינות האלה, מגיע האדם לאמונה עמוקה ופנימית, ומקיים "דעו כי ה' הוא אלוקים" — דעת וחיבור אמיתי.
יש אמונה תמימה שירשנו מאבותינו, ויש אמונה שבאה מהתבוננות בבריאה — וכשהשתיים מתחברות, נוצרת דעת אמיתית.
💞 "על פי הדעה תהיה האהבה"
"דעו כי ה' הוא אלוקים, הוא עשנו ולא אנחנו, עמו וצאן מרעיתו". כשהאדם מכיר בגדלות הבורא, ליבו מתמלא שמחה שאין לתאר. הרמב"ם כותב שעל ידי ההתבוננות בבריאה מגיעים לאהבת ה', וכשאדם זוכה לאהבה זו ודבק בה', אין דבר שישווה לשמחתו.
בספר "חובות הלבבות" (שער הביטחון, פרק ז) כתוב שאחרי שהאדם מגיע לביטחון גמור בה', "תטרידהו שמחתו באהבתו משמחת אנשי העולם בעולם, ומשמחת אנשי העולם הבא בעולם הבא". שמחת הדבקות בה' בעולם הזה עולה על כל תענוגות תבל! וכן כתוב שם בשער הפרישות (פרק ז): "פגעו בשמחה מתמדת וששון לא ישתנה".
והרמב"ם בסוף הלכות תשובה (פרק י) כתב: "דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי... ואינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה — אם מעט מעט, ואם הרבה הרבה. לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו...".
"עבדו את ה' בשמחה... דעו כי ה' הוא אלוקים" — כמידת הדעת וההתבוננות בחסדי ה', כך תהיה השמחה בעבודתו.
ככל מידת הדעת וההתבוננות בחסדי ה' — כך האהבה, וכך השמחה בעבודתו.
🔬 חלקיק זעיר שזכה לשרת את המלך
התבוננו במשל: ניקח דבר ונחתוך אותו לחתיכות קטנות, עד לגודל של מילימטר, ואחר כך נחלק אותו למאית המילימטר, לאלפית, ולמיליארדית המילימטר — חלקיק זעיר שעין אנושית אינה יכולה לראות כלל. כלפי הקדוש ברוך הוא אנחנו קטנים לאין ערוך יותר מאותו חלקיק זעיר. והנה, יצור כה קטנטן זוכה לקבל ציווי ממלך מלכי המלכים, לשרת את הבורא ולקיים את רצונו! איזו זכות עצומה.
בירושלמי (יומא, פרק א) מסופר על יוסף בן אילם, ששימש ממלא מקום לכהן הגדול ביום הכיפורים, לאחר שנטמא הכהן הגדול. כשיצא מבית קודש הקודשים שאל את המלך: "פר ושעיר של יום הכיפורים — משלי הם קרבים, או משל כהן גדול?" ראה המלך שזחה דעתו, והשיב לו: "בן אילם, לא דייך ששימשת שעה אחת לפני מי שאמר והיה העולם?!" וידע בן אילם שהוסע מכהונה גדולה.
אנו צריכים לדעת: די לנו במה שפעם אחת בחיינו זכינו לפתוח את הפה ולומר "ברוך אתה ה'"! די לנו בכך שפעם אחת אכלנו מצה בליל הסדר לשם שמיים. ואם זכינו לשתות ארבע כוסות, לאכול מרור, לברך ברכת המזון, להתפלל בכל יום — כמה שמחה צריכה למלא אותנו!
אנחנו קטנים מחלקיק בלתי נראה כלפי הבורא — ובכל זאת זוכים לקבל ממנו ציווי; "לא דייך ששימשת שעה אחת?"
💵 תפילין שוות יותר ממיליון
האדמו"ר בעל "אמרי אמת" מגור זצ"ל אמר: לפני שאדם מניח תפילין, יחשוב — אילו בא אליו אדם והציע לו מיליון דולר כדי שלא יניח תפילין היום, האם היה מסכים? ודאי שלא! אם כן, הנחת התפילין שווה עבורך יותר ממיליון דולר! ואם כך, מדוע אין האדם רוקד משמחה בעת הנחת התפילין?!
וכך גם בכל כזית מצה, בכל כוס יין ובכל מצווה. על כך אמרה התורה בתוכחה: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל".
מי שלא היה מוותר על הנחת תפילין תמורת מיליון דולר — למה אינו רוקד משמחה כשהוא מניח אותן?
🐑 "לא אנחנו" — ו"לו אנחנו"
"הוּא עָשָׂנוּ וְלֹא אֲנַחְנוּ, עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ". לשון "עשייה" מורה על תכלית. הקדוש ברוך הוא ברא את כל העולם כולו, אבל את ישראל עשה לתכלית הבריאה — "בראשית — בשביל ישראל שנקראו ראשית".
בפסוק כתוב "ולא אנחנו" באל"ף, והקרי הוא "ולו אנחנו" בוי"ו — כלומר, אנו שייכים לו לגמרי, קרובים אליו כחפץ שאדם מניח בחיקו. "חידושי הרי"ם" מפרש ששני הפירושים אמת ותלויים זה בזה: ככל שהאדם מרגיש "לא אנחנו" — שהוא עניו ושפל ואינו מחזיק מעצמו כלום — כך הוא זוכה להיות "לו אנחנו", שייך כולו לקדוש ברוך הוא. וזה סוד חודש אלול: אל"ף-למ"ד ("לא"), וא"ו-למ"ד ("לו"). ככל שאדם מפנים את הביטול של "לא", כך הוא נעשה כלי לקבלת עול מלכות שמיים של "לו".
"עמו וצאן מרעיתו" — אנו עם ה', שהוציאנו ממצרים מבית עבדים ונתן לנו תרי"ג מצוות. ואנו כצאן ביד הרועה: הרועה יודע מה טוב לכל כבשה, מנהיג אותה אל מעיינות המים, ואם היא סוטה מן הדרך — מיישר אותה לטובתה. כך הקדוש ברוך הוא משגיח עלינו בהשגחה פרטית מדויקת, יותר מכל האומות, וכל מאורעותינו מכוונים לתכלית הטוב והתיקון.
ככל שאדם מרגיש "לא אנחנו" — עניו ובטל — כך הוא זוכה להיות "לו אנחנו", שייך כולו לה'; וזה סוד חודש אלול.
🚪 "בואו שעריו בתודה, חצרותיו בתהילה"
"בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה, חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה, הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ". הרב אביגדור מילר זצ"ל ביאר בספרו "הללי נפשי":
"בואו שעריו" — הכוונה לבוא בגוף אל מקומות הקדושה, לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ולהתקרב לה' יחד עם הציבור, ששם כולם מודים ועוסקים בתורתו. "שעריו" הם השערים החיצוניים, ולשם יש להיכנס "בתודה". מדוע באים מן הבית אל המקומות הקדושים? מתוך הודיה על כל החסדים. עצם הזכות לבוא לבית ה' מחייבת הודיה.
"חצרותיו בתהילה" — החצר פנימית יותר מן השער. לאחר שנכנסנו לשעריו בהודיה, הקדוש ברוך הוא מסייע לנו להיכנס עמוק יותר, אל החצר — להכיר את גדלותו, חוכמתו וחסדו. וכשמגיעים לחצרותיו, אין זו רק "תודה" אלא "תהילה": שירה והלל בהתלהבות וברוממות הלב, מתוך התפעלות עמוקה מרוממות הבורא.
לבוא לבית ה' בהודיה על הזכות עצמה; ומשם, אל החצר הפנימית — לתהילה, שירה בהתלהבות מתוך הכרת גדלות הבורא.
🙇 "הודו לו, ברכו שמו"
"הודו לו" — ההודיה צריכה להיות מכוונת אך ורק אליו יתברך, בלי לייחס את הטוב לרופאים, לתרופות, למעביד, להשקעות או לכוחנו ועוצם ידנו. רק הוא לבדו נותן את החיים, הפרנסה, השלום והחוכמה.
"ברכו שמו" — "ברכו" מלשון ברך והכנעה: עלינו לכרוע ולהיכנע לפניו מתוך כובד משא החסדים שהוא מרעיף עלינו בלי די. ומדוע "ברכו שמו"? מפני שאין לנו שום השגה במהותו יתברך כדי להלל ולברך אותה; כל השגתנו היא רק ב"שמו" — במה ששמענו וראינו ממעשיו: מנפלאות הבריאה, מנסי יציאת מצרים ומן ההיסטוריה של עם ישראל. לכן אנו מברכים את שמו כפי השגתנו.
להודות רק לו, לא לרופא או למעביד; ולברך — מלשון ברך והכנעה — את "שמו", כי את מהותו אין לנו השגה.
🪜 "יוצר אור" לפני "אהבת עולם"
יש להדגיש נקודה יסודית שלימד הרב מילר זצ"ל: בסדר התפילה אנו מברכים תחילה את ברכת "יוצר אור" על הבריאה הגשמית, ורק אחר כך את ברכת "אהבת עולם" על מתנת התורה. אדם אינו יכול להגיע להודיה אמיתית על עניינים רוחניים אם אינו מכיר ומודה תחילה על החסדים הגשמיים הפשוטים. מי שמתעלם מן החסד הגשמי — הודייתו על הרוחניות עלולה להיות פגומה וחיצונית.
הדבר דומה לסולם: תחילה מודים על הגשמיות — "הריעו לה' כל הארץ", ועל גבי זה עולים לעבודת ה' — "עבדו את ה' בשמחה".
אי אפשר להגיע להודיה אמיתית על הרוחניות בלי להודות קודם על החסדים הגשמיים הפשוטים.
♾️ "כי טוב ה' לעולם חסדו"
"כִּי טוֹב ה' לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ". מבאר הרב אביגדור מילר זצ"ל: הקדוש ברוך הוא הוא תמצית הטוב, הטוב המוחלט, וכל מה שהוא עושה — רק טוב הוא עושה. וכל הטוב שאנו פוגשים בעולם, מכל מקור שהוא, הכול ממנו יתברך.
"לעולם חסדו" — חסדיו הם חסדים נצחיים. כל הצרכים הגשמיים שהקדוש ברוך הוא מעניק לנו נועדו לתכלית אחת: שנזכה באמצעותם לחיי העולם הבא, שהם החסד הנצחי האמיתי. "כי טוב ה' לעולם חסדו" — זה שכר הצדיקים בגן עדן, הנהנים מזיו השכינה.
וכיצד זוכים לזה? "ועד דור ודור אמונתו". מפני שהאבות הקדושים היו נאמנים לה', שומר הקדוש ברוך הוא את בריתו ומשפיע חסדים לזרעם עד סוף כל הדורות — אפילו לדורות שאינם ראויים לכך — בזכות נאמנותם של האבות.
הקדוש ברוך הוא הוא הטוב המוחלט, וכל צרכינו הגשמיים נועדו להביא אותנו לחסד הנצחי — חיי העולם הבא.
🌗 להפוך חושך לאור
פירוש נוסף: "כי טוב ה'" — הטוב והחסד קיימים תמיד, אבל גילויים תלוי ב"ועד דור ודור אמונתו". כמידת אמונתו של האדם שהכול מאת ה' ולטובה, כך הוא זוכה לראות ולהרגיש בפועל את החסד.
בחטא עץ הדעת הכניס האדם את מושג הרע לעולם. התיקון לכך הוא שכאשר האדם נתקל במאורע שנראה כרע או כעיכוב, יתבונן ויאמין שבאמת שום רע אינו יורד מן השמיים, והכול לתועלתו ולטובתו הנצחית. כשהאדם מחזיק באמונה זו, הוא הופך את החושך לאור ומסיר את ה"נהמא דכיסופא" (לחם בושה), שהרי בעולם הזה, עולם של הסתר פנים, הוא עמל וקונה את שכר העולם הבא בזכות עמידתו בניסיונות.
הטוב קיים תמיד, אבל גילויו תלוי באמונה — מי שמאמין שאין רע יורד מן השמיים, רואה בפועל את החסד.
🔥 רבי שמעון במערה
בימי הילולת התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי נזכור את מסירות נפשו. רשב"י ישב שלוש עשרה שנה במערה, בתנאים קשים מנשוא, כשהרומאים רדפו אחריו; אבל הוא ידע שכל מאורעותיו הם לתועלתו ולטובתו, ודווקא מתוך הצרה הזו זכה להשגות עליונות ולגילוי סודות פנימיות התורה בספר הזוהר הקדוש.
בספרים מובא פירוש על הפיוט "בר יוחאי... נמשחת אשריך": רשב"י היה משוך ודבוק תמיד במידת "אשריך" — שהכול טוב לו — ובכך זכה לחסדים הגדולים ביותר, והשפיע אמונה לכל הדורות.
רשב"י ידע שכל מאורעותיו לטובתו, ודווקא מתוך שלוש עשרה שנים במערה זכה לגילוי סודות התורה — "נמשחת אשריך".
🕯️ האברכים בבונקר בגטו ורשה
מסופר שבמלחמת העולם השנייה, בגטו ורשה הבוער, הייתה קבוצה של כעשרים אברכים מחסידי גור שהסתתרו בבונקר תת-קרקעי מתחת להריסות. במשך שלוש שנים ישבו שם ועסקו בתורה במסירות נפש עילאית, כמעט בלי מזון, תחת אימת מוות מתמדת. כשהנאצים ימ"ש שרפו את הגטו והעשן חדר לבונקרים, יצאו משם וקידשו שם שמיים במותם.
אדם מן השורה עלול לחשוב שמוטב היה להם להימלט מבעוד מועד ולחיות בנחת; אבל מי יכול לתאר ולשער את מדרגתם הנשגבת בעולם העליון, של אלה שמסרו נפשם על התורה ומתו על קידוש השם?! זה "כי טוב ה' לעולם חסדו" — החסד הגדול והנצחי שייך לעולם הבא, וזוכים לו על ידי "ועד דור ודור אמונתו": על ידי אמונה ומסירות נפש בעולם הזה.
מי יכול לשער את מדרגתם של אלה שמסרו נפשם על התורה — החסד הנצחי שייך לעולם הבא, וזוכים לו באמונה ובמסירות נפש.
💧 "כמים הפנים לפנים"
היצר הרע מנסה לפתות את האדם לחשוב, חס ושלום, שה' אינו אוהב אותו כשעובר עליו קושי. והרי הכלל הוא "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים, כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם": אם נדמה לאדם שה' אינו חפץ בו, חלילה מתקררת גם אהבתו לה'. העצה כנגד זה היא להתחזק באמונה שלמה שכל הנהגת הבורא היא אך ורק חסד; ומתוך כך יאהב את ה' בכל מצב, וכמים הפנים לפנים — יזכה להרגיש את אהבת ה' ואת שפע חסדו.
"כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה" — היסוד של כל המצוות כולן הוא האמונה. ככל שהאדם מעמיק להאמין בציווי ה' שניתן לנו בסיני, הוא ממשיך על עצמו שפע רוחני וגשמי, וזוכה להרגיש "כי טוב ה'".
היצר מפתה לחשוב שה' אינו אוהב אותנו בשעת קושי; העצה — אמונה שכל הנהגתו חסד, ואז נאהב אותו ונרגיש את אהבתו.
🎶 לומר בנגינה
נסיים בהלכה המובאת בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן נא): "מזמור לתודה יש לאומרה בנגינה, שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה".
לכן ראוי לומר מזמור זה בשמחה, בנגינה ובהודיה עצומה על רוב טובו וחסדו של הקדוש ברוך הוא עמנו בכל עת ובכל שעה.
"מזמור לתודה יש לאומרה בנגינה, שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה".