❓ שאלה מורכבת, רגישה ועדינה
אני שמח לראות את כל הקהל הקדוש הזה חוזר ביחד איתנו לספסלי בית המדרש. אנחנו הולכים ברוך השם מעיר לעיר ומעיירה לעיירה, ורואים כמה אנשים משתוקקים לשמוע דבר ה' זו הלכה. אנחנו שמחים מאוד להיות בכלל מזכי הרבים, ולראות איך התורה הולכת ופורצת, ימה וקדמה צפונה ונגבה, גם תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה. ואני תמיד שמח להשתעשע ביחד איתכם בדברי תורה.
הסוגיה שנעסוק בה היום מורכבת מאוד, רגישה ועדינה מאוד, בגלל כל הכותרות שאנשים קושרים לאלה שנהרגו בידי מרצחים. מי נקרא הרוג מלכות? מי נקרא מת על קידוש השם? האם אלה שהיו במסיבה ביום שבת, רקדו מול פסל ונרצחו בדם קר בידי מחבלים ארורים — האם הם באמת נקראים הרוגי מלכות? האם חייל שנכנס לשטח האויב נקרא הרוג מלכות? מה ההגדרות בזה?
את התשובה הזאת כתבתי לרבי יוסף מזרחי מארצות הברית. הוא התקשר אליי ושאל: איך ייתכן שכל אחד שנהרג על ידי גוי אין לו דין למעלה בשמיים? האם זה באמת כך, או שיש מקום לחלק? והיום נראה שבהחלט יש מקום לחלק. לדאבון הלב לא נספיק לסיים את כל הסוגיה היום, ולכן נמשיך בה גם בשבוע הבא: היום — עיקרי השיטה ועיקרי הדברים, ובשבוע הבא — ההשערות והתוספות שלא נספיק.
תראו באורך וברוחב כמה אנשים כתבו בעניין הזה דברים שאני לא יודע אפילו איך להגיב עליהם. אחרונים רבים כותבים כאילו בלי עיון: כולם הרוגי מלכות. שאלתי גם כמה מהם — לא נעים לי אפילו להזכיר את שמם — כי אחרי שנראה את כל החילוקים, ונביא דקויות, הוכחות, ראיות ומקורות, נמצא אותם כאילו חס ושלום עמי הארץ, ולא ייתכן שטעו עד כדי כך. לכן ננסה ליישב זאת בהמשך השיעורים.
זו הסוגיה: מה מעמדו בשמיים של מי שגוי רצח אותו בעל כורחו — כמו אלה שנרצחו בשואה, או אלה שבאינקוויזיציה המיתו את עצמם (גם בזה צריך לעסוק), או במצדה, שהרגו זה את זה ולא הסכימו שהרומאים ייקחו אותם בשבי או יהרגו אותם. עוד לא סיימתי לכתוב את התשובה לרבי יוסף, ולכן עוד לא שלחתי אותה; בינתיים יש בה עשרים דפי פוליו, ואני עדיין מקצר ומפנה למקומות אחרים שכתבתי, כי אם הייתי צריך להקיף את כל הסוגיה, זה היה יוצא קונטרס או אפילו ספר קטן.
לא כל מי שנהרג בידי גוי נקרא אוטומטית הרוג מלכות — יש בזה מדרגות וחילוקים.
📚 לא פוסקים בהינף יד
דבר אחד בטוח: אל תסמכו על כל ההבטחות שמבטיחים לכם כל מיני אנשים — "כולם כך, כולם ישר בשמיים". צריך זהירות רבה, וגם לי התחדשו בעניין דברים. שואלים אותי הרבה פעמים שאלות בהלכה, למשל תכלת — לשים בציצית או לא? ובדרך כלל התשובה שלי זהה: עוד לא למדתי את הסוגיה כמו שצריך. רק אחרי שאני מתיישב בדבר, חוקר אותו, פותח ספרים ומנסה להקיף את כל המקורות — רק אז אני מחווה דעה. לא בהינף יד, לא אור ירוק או אור אדום, גז או ברקס. גם אדם שגובהו כגובה ארזים, אם לא התיישב בסוגיה בחכמה ובישוב הדעת — זה לא יעזור.
פעם נשאתי דרשה בשבועות לפני הרב יצחק יוסף, והוא סיפר שם — אני אומר זאת בשמו — כמה נזהר חכם עובדיה מלתת היתרים או איסורים ברדיו, כשהתקשרו אליו ושאלו אותו באופן אקראי. והוא סיפר שהרב עובדיה בעצמו הלך ו"שתל" את האנשים שהתקשרו, ואמר להם מה לשאול. כלומר, זה לא היה אקראי, ששואלים אותו שאלה ופתאום כל המקורות מונחים אצלו בכיס. הוא אמר לאנשים במוסיוף: אתה תשאל אותי על חמץ שעבר עליו הפסח; אתה תשאל מה דין מצה שרויה; אתה תשאל על עוגיות פפושדו. נתן להם את מספרי הטלפון, הם התקשרו, העלו אותם לשידור, והתשובות כבר היו מוכנות אצלו, כי ישב עליהן.
לכן לא כל מי שנותן לך הערות ברדיו, או אפילו כשהוא הולך איתך בדרך, אם לא התיישב בסוגיה — הדבר מסובך ומורכב. ומי לנו גדול מהחפץ חיים? שאלו אותו שאלה, והוא ענה את התשובה שנראתה לו. אמרו לו: אבל בספרך, במשנה ברורה, כתבת הפוך! אמר להם: אז תעשו מה שכתבתי במשנה ברורה. שאלו: איך ייתכן? אמר להם: כי שם זו סוגיה במקומה; שם התיישבתי וכתבתי, והייתי מרוכז יותר.
מה למדנו מכל ההקדמה הזאת? שצריך זהירות רבה, ללכת עקב בצד אגודל, לבחון את המקורות ולדקדק בהם, עד שאנחנו מוציאים דבר מתוקן מתחת לידינו. ומכאן נצא לחקירה: מי נקרא הרוג מלכות? מה זה קידוש השם? מי הוא מת על קידוש השם? מה מדרגותיו, ואילו חילוקים יש בזה?
הלכה נאמרת רק אחרי שמתיישבים בסוגיה ובודקים את כל המקורות — גם גדולי הדור נהגו כך.
🛑 ייהרג ואל יעבור: שלוש העבירות החמורות
כמו תמיד, אנחנו פותחים במקורות, והמקור שלנו הוא הלחם שעליו סועד האדם — התלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין דף עד ע"א: כל העבירות שבתורה, אם אומרים לאדם "עבור ואל תיהרג" — יעבור ואל ייהרג, חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אלה יסודות הדת, שאי אפשר לפרק אותם — שלוש העבירות החמורות ביותר שבתורה.
עבודה זרה
מי שמודה באלוהים אחרים, ואפילו מודה שה' הוא האלוהים אלא שיש עמו שיתוף, כמו הנוצרים. הם לא כופרים בכך שיש ה' בעולם, אבל הם חושבים שיש לו בן — האב, הבן ורוח הקודש. מאחר שהם מאמינים בשילוש, הם כבר נקראים כופרים, מינים, כמו שכותב רש"י במסכת ראש השנה דף יז ע"א: המינים — תלמידי ישו הנוצרי. אין שיתוף לקדוש ברוך הוא; הוא יחיד ומיוחד, "אין אלהים עמדי". זו העבירה החמורה ביותר בתורה. אפילו מי שמודה בעבודה זרה ומודה בכל התורה כולה — הרי הוא כופר, כי אחד מעיקרי האמונה הוא שה' אחד ושמו אחד, אין לו גוף, והוא אחד בייחוד שאין ייחוד כמוהו — לא כמונו, שמורכבים מכמה איברים; הוא אינו מורכב, הוא מופשט. הרמב"ם האריך בזה לפנינו, וכבר עשיתי כאן שיעור על שלושה עשר העיקרים.
גילוי עריות
חז"ל עוקרים זאת מן השורש. יצר האדם משתולל, "רע מנעריו", ואם יש דבר שאדם מתאווה לו יותר מכול — אלה העריות. כך מוכח מהגמרא בחגיגה דף יא ע"ב: גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ומתאווה להן. אפילו תתחתן עם האישה היפה ביותר בעולם, בדיוק לטעמך — כשתראה משהו אחר ברחוב, היצר משתולל. אם לא שמים לו גדרות, הוא משתולל, ולא משנה מי אשתך. כמה אנשים יש להם נשים יפות מאוד, והם הלכו וסרחו עם נשים פחותות מהן בהרבה! יש לך בבית מחלקה ראשונה — ולאן הלכת?! אלא שהיצר משתולל; אם לא תחזיק את השור בקרניו, הוא יאכל אותך.
וזה מה שאומרים חז"ל במסכת סנהדרין דף עה ע"א: היה אדם שנטה למות משום שנכנסה בלבו טינה על אישה אחת, ובאו הרופאים ואמרו שאם לא יעבור עמה את העבירה — ימות. אמרו חז"ל: ימות ולא יעבור. אמרו הרופאים: תנו לו לפחות לדבר איתה — כוס קפה, מה אכפת לכם? ימות ולא ידבר איתה! אז ידברו מאחורי פרגוד — היום היו אומרים: רק בטלפון. ימות ולא ידבר איתה מאחורי הגדר! כי יצר הרע דומה לחוט של עכביש (סוכה נב ע"א) — מתחיל בקטן והולך ומסתבך. הגדר בעריות היא מיסודות הדת שלנו, ועל כן הישמר והיזהר. מה אדם רואה, מה הוא שומע, מה הוא מדבר, מה הוא חושב ומהרהר — הכול מעלה אותו או מוריד את מדרגתו הרוחנית, ובעריות יותר מכול. דרשתי על זה הרבה בימי השובבי"ם, ולא אאריך כאן.
שפיכות דמים
חז"ל אומרים בפסחים דף כה ע"ב, וגם אצלנו בסנהדרין דף עד ע"א: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי?" — מי אמר לך שדמך אדום יותר מדם של אדם אחר? ולכן לא יעלה על הדעת שהתורה תתיר שפיכות דמים.
אלה שלוש העבירות. אם אומרים לאדם לעבור על שאר העבירות שבתורה — לחלל שבת, לאכול ביום הכיפורים, לאכול חמץ בפסח — יעבור ולא ימות. אבל אם אומרים לו: או שנהרוג אותך או שתעבור עכשיו על גילוי עריות, שפיכות דמים או עבודה זרה — ייהרג ואל יעבור.
על כל העבירות שבתורה — יעבור ואל ייהרג, חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שהם יסודות הדת.
⏳ שעת השמד
ממשיכה הגמרא: "ולא שנו אלא שלא בשעת השמד". מה היא שעת השמד? כשהגויים מבקשים רק להרוג יהודים, בלי שום סיבה. איזו שעת שמד אתם מכירים בהיסטוריה? השואה. נראה לי שהשואה הייתה שעת השמד הגדולה ביותר, כי לא חיפשו שום סיבה להרוג יהודים; היטלר חיפש גם את מי שסבתו יהודייה, והכניס אותו לתנורים. ולפני כן, בזמן אדריאנוס הרשע, הייתה גם שעת השמד: הוא אסר כל סממן יהודי — אפילו סממן לא מובהק, אפילו בעקיפין — רצח, הרג, השמיד ורמס את היהודים, העיקר שלא יישמע עוד על יהודים ויהדות.
כל מה שאמרנו, שעל שאר העבירות יעבור ואל ייהרג — זה שלא בשעת השמד. אבל בשעת השמד, אומרת הגמרא, אפילו על מצווה קלה — ייהרג ואל יעבור. בשעת השמד, כשכבר רודפים את היהודים, אם אומרים לו לחלל שבת — לא יחלל. ואם יהרגו אותו? שיהרגו, ולא יחלל, כי זו שעת השמד.
חז"ל מביאים שם שאפילו על "ערקתא דמסאנא" — אפילו לשנות את קשירת שרוכי הנעל — ייהרג ואל יעבור. בתשובה שכתבתי הבאתי שלוש דעות: יש אומרים שהדין נאמר רק על מצווה מדאורייתא, יש אומרים אפילו על מצווה מדרבנן, ויש אומרים אפילו על מנהג, כמו קשירת השרוכים. זו מחלוקת ראשונים.
מה יצא לנו עד עכשיו? ההלכה הפשוטה ביותר: הגויים מציבים ליהודי אולטימטום — או שייהרג, או שיעבור על אחת משלוש העבירות החמורות, ובשעת השמד אפילו על שאר התורה — ייהרג ואל יעבור. ואם זה היה לפני עשרה מישראל, והוא בחר למות משום שכך ציוונו ה' יתברך — וזה צריך להיות בכוונה, כי מצוות צריכות כוונה (ראש השנה דף כח ע"א, ונפסק בשולחן ערוך סימן ס סעיף ד) — כלומר שלא בא לו מתוך גאווה, "לא אשתחווה לפסל!", אלא משום שה' אסר — הרי הוא קידש שם שמיים ברבים.
בשעת השמד, כשהגויים מבקשים לעקור את היהדות — אפילו על מצווה קלה ייהרג ואל יעבור.
👑 המדרגה העליונה: מסר נפשו בפרהסיה
זו המדרגה העליונה מכל המדרגות של מי שהומתו בידי גויים. הוא קיים מצוות עשה ומצוות לא תעשה: עשה — "ונקדשתי", לא תעשה — "ולא תחללו את שם קדשי"; שתי מצוות הנדרשות מאותו פסוק.
מי מגדולי האומה שלנו עשה זאת? בפשטות — עשרת הרוגי מלכות, שמתו לפני עשרה מישראל ומתו על קידוש השם. גם אם לא היה שם עניין של גילוי עריות, שפיכות דמים או עבודה זרה — זו הייתה ודאי שעת השמד, בתקופת אדריאנוס, ולכן כולם נקראים הרוגי מלכות ומתים על קידוש השם. מי עוד? דניאל — שהיה מוכן להיזרק לגוב האריות; חנניה, מישאל ועזריה — שהיו מוכנים להיזרק לכבשן האש; שבעת בני חנה — שהיו מוכנים למות ולא להשתחוות לפסל. כולם מבחירה! ואני מדגיש: מבחירה. הם מסרו את עצמם על קידוש השם, ואין מדרגה גדולה מזו. בזוהר מקצרים בשבחם בלי סוף; אין למעלה ממעלתם בגן עדן.
על אדם כזה כותב האור החיים (ויקרא ו, ב) שאין דבר חוצץ בינו לבין הקדוש ברוך הוא. אדם כזה עולה מיד בפטירתו למ"ן לאימא עילאה — לא נעצר בספירת המלכות, אלא עולה ישר. בשפה שלכם זה נקרא גן עדן העליון; בשפת הקבלה — עולה למ"ן.
איפה יש לנו מסירות נפש בתפילה? ב"אהבת עולם" — שם צריך מסירות נפש, כי בכל מקום שיש ייחוד אבא ואימא נדרשת מסירות נפש. וכן ב"כתר" במוסף של שבת, שגם שם יש ייחוד אבא ואימא. ובקריאת שמע: "ה' אלקינו ה' אחד" — מאריכים בדל"ת, ועושים אותה כמו ז', ושם יש ייחוד אבא ואימא כדי להכניס את ו"ק דאימא בתוך זעיר אנפין, ולכן גם שם צריך מסירות נפש. מי שמכוון כך בתפילותיו — מיד בפטירתו עולה למ"ן, אבל למלכות. ואילו מי שמת בפועל, לא רק "כאילו מת" בתפילה, אלא מת באמת לפי הקריטריונים שהזכרתי — הוא עולה מיד למ"ן לאימא עילאה, ואין מעלה נשגבת מזו.
כותב רבנו האר"י: אילו היה אדם יכול לדמיין מה הוא התענוג הזה, לגרום ייחוד של אבא ואימא בפועל — לא רק בתפילה במסירות נפש, אלא באמת בפועל — לא היה יכול לשער. ולא על זה אמרו "נוח לו שלא נברא"; אולי אמרו זאת רק על מי שעושה ייחוד מ"ן במלכות, אבל מי שמצליח להגיע עד הבינה — אין מעלה נשגבת מזו. זו פסגת כל התענוגים, התחנה האחרונה; אין למעלה מזה.
מי שבחר למות על קידוש השם לפני עשרה מישראל הגיע למדרגה הגבוהה ביותר — אין דבר חוצץ בינו לבין הקדוש ברוך הוא.
🌊 בלי לעבור בנהר דינור
על מי שמת לפי הקריטריונים שהזכרתי אומר הזוהר (פקודי רנד ע"א) שהוא אינו עובר בנהר דינור.
אחרי שאדם נפטר מן העולם — בין שהיה בגיהינום ובין שזכה שלא להיות בגיהינום — בדרך לוקחים אותו לגן עדן. אף אחד לא נכנס לגן עדן מטונף מענייני העולם הזה. עדיין יש לו בראש שירים של כל מיני זמרים, עדיין נשארו בו כל מיני מלמולים של יצר הרע שנתפסו בו. מה שאפשר היה להוריד — הורידו בחיבוט הקבר; מה שלא ירד בחיבוט — צריך עוד להוריד. ואין מדובר בעבירות; אילו היו אלה עבירות, היה הולך לגיהינום. מהו אם כן דין נהר דינור? לזכך את האדם, שלא תישאר בו זיקה לעולם הזה — כל מיני תאוות בהיתר, "נבל ברשות התורה". אין כאן עבירה, אבל צריך לזכך זאת. איך ייכנס לגן עדן, שאליו נכנסים רק המזוככים? לכן צריך לעבור בנהר, לטבול בו ולצאת.
הטבילה בנהר שורפת — אש של מעלה, פי שישים מאש העולם הזה. האדם נכנס לנהר, ויש מי שטובע בו. כותב הרמ"ק: יש מי שמתעכב ושוקע מרוב התאוות — הכול בהיתר, לא דיברנו על איסורים — שוקע בנהר יום אחד, ויש יומיים ויש שלושה, עד שהנהר אוכל את העכירות שמקיפה אותו, ולאט לאט הוא צף. ואז הנהר כבר לא כואב לו, כי הוא כל כך מזוכך שהנהר כבר לא תופס בו. הייתם פעם בים המלח עם פצעים בגוף? ים המלח צורב את הפצעים ושורף מאוד — כך נהר דינור.
מי שמת על קידוש השם — אפילו היה אוכל כל יום סטייק אנטריקוט במשקל של תינוק, וזולל ושותה יין לרוב — מגיע ישר לגן עדן בלי לטבול בנהר דינור. לא שהוא עובר בנהר והנהר לא שורף אותו; הוא כלל לא עובר בו. בתרשים שעשיתי בספרי "מרכבות הגמול" תראו: נפטר — אם נפטר על קידוש השם, ישר לגן עדן! הוא לא צריך לעבור את כל המסלול של בית דין של מעלה וכל המסלולים שיש שם לטהרתו — ישר לגן עדן, אפילו בלי נהר דינור. רוב בני האדם, ואפילו צדיקים גדולים, הולכים בפטירתם לבית דין של מעלה; יצא זכאי, צדיק — עדיין אינו נכנס לגן עדן לפני טבילה. אבל מי שמת על קידוש השם — ישר לגן עדן בלי טבילה, כי המיתה המייסרת כבר לא השאירה בו שום זיק של תאווה או של העולם הזה.
הארכתי בזה מאוד בספרי "מרכבות הגמול", מרכבה י, שם דיברתי על נהר דינור, על כל הדינים שבו ועל הדרכים להינצל מהדין הזה — כדאי לקרוא שם. ומצאתי בילקוט חדש, עשרה הרוגי מלכות אות ג: "כל הצדיקים המתים צריכים להתמרק בנהר דינור, חוץ מן הנהרגים על קידוש השם, הואיל ושתו בשמחה כוס התרעלה בעולם הזה על קידוש השם".
ואני מדקדק: "הואיל ושתו בשמחה" — לא מדובר במי שנרצח בפיגוע! "הואיל ושתו בשמחה" — הוא מסר את עצמו, כמו רבי עקיבא, כמו רבי חנינא בן תרדיון, כמו רבן שמעון בן גמליאל, כמו בניה של חנה. בתיקוני הזוהר (תיקון נ, דף צ ע"א): "מאן דמסר נפשיה" — יש כאן מסירות נפש! לא מדובר במי שנהרג באופן סביל, כשמחבל התפוצץ בשוק מחנה יהודה והרג את כולם. מדובר במסירות נפש: הייתה כאן הכרה, הייתה תודעה, הייתה עבודה מצדו והסכמה מצדו למות על קידוש השם. "מאן דמסר נפשיה, גופיה וממוניה בשעת השמד ברחימו דמאריה — דא איקרי רחימא דמאריה ודאי, ובההוא עלמא לית לעילא מיניה" — אין מי שלמעלה ממנו, כך כותב הזוהר.
כל הצדיקים צריכים להיטהר בנהר דינור לפני הכניסה לגן עדן, חוץ מן הנהרגים על קידוש השם, "הואיל ושתו בשמחה כוס התרעלה".
🚪 המדרגה השנייה: קידוש השם בצנעה
זו המדרגה הראשונה, ונראה שהיום אין אותה. מדוע? כי אין שעת השמד. החמאס, החיזבאללה, הג'יהאד וכל השאר רוצים להרוג אותנו ולהשמיד אותנו — את גופנו — אבל זו אינה שעת שמד רוחנית. אף אחד היום לא יבוא ויאמר לך: "או שתשתחווה לפסל או שתמות"; זו אינה מציאות שגרתית. להגיע לדבר כזה בפועל — אולי אחד בדור, איני יודע, אבל כרגע זה לא נראה מצוי. תכף נדבר על הדברים המורכבים יותר של זמננו, אבל אני מביא בכוונה תחילה את יסודות הסוגיה, כמו תמיד.
המדרגה שמתחתיה היא אותו דבר, רק שלא ברבים. אמרו לו: או שתעבוד עבודה זרה, או גילוי עריות, או שפיכות דמים — או בשעת השמד, על כל העבירות — אבל זה לא היה בפני עשרה מישראל, אלא בחדר סגור. יש לו מעלה; הוא זוכה ועולה לכל המעלות שהזכרתי, אבל מעלתו פחותה ממי שעשה זאת ברבים וקידש שם שמיים. כי הפסוק אומר "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ולמדנו "תוך"–"תוך" בגזרה שווה, ומכאן שצריך עשרה מישראל גם במצווה הזאת כדי להגיע עד כיסא הכבוד. ועדיין יש לו מעלה עצומה, שנהרג ולא עבר.
היכן מצינו חילוק בין מקדש שם שמיים בצנעה למקדש שם שמיים ברבים? הגמרא בסוטה דף י ע"ב ודף לו ע"ב: יוסף הצדיק קידש שם שמיים בצנעה. אשת פוטיפר באה אליו; בגדים שלבשה לכבודו בבוקר לא לבשה בערב, ושלבשה בערב לא לבשה בבוקר; ניסתה להפילו, והוא לא רצה ליפול עמה. ובסוף, לפי הגרסה בעין יעקב, בא לו דמות דיוקנו של אביו ואמר לו: יוסף, יוסף, עתידים אחיך שייכתבו שמותיהם על אבני האפוד — רצונך שיימחק שמך מביניהם ותיקרא "רועה זונות", שנאמר "ורעה זונות יאבד הון"? הוא לא רצה, ונסוג לאחור.
וזה היה בחור בן שבע עשרה, לא בן תשעים שאומר לך "אני שומר את העיניים" — תודה רבה, סבא, גם אם תרצה לא תוכל לעשות דבר. אמנם היום כבר המציאו תרופות לכך, וכולם יכולים הכול, והתאוות מגיעות עד לב השמיים. מי שבא לשאול — כמובן הדבר מותר להלכה, אבל הכול צריך להיות בקדושה ובטהרה.
ואיך שיהיה: יוסף, שקידש שם שמיים בסתר, הוסיפו לו אות אחת משמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע". "ביהוסף" — נכנסה לשמו האות ה"א; הרי שמו יוסף, ומדוע "יהוסף"? על שקידש שם שמיים בסתר. אבל יהודה, שקידש שם שמיים ברבים ואמר "צדקה ממני" — אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה הודית שהדבר ממך? תיקרא כולך על שם הקדוש ברוך הוא — בשמו של יהודה יש את כל אותיות השם, ובאמצען הדל"ת. ואם תשאל: הרי נקרא כך עוד קודם לכן? על כך אומרים חז"ל בברכות דף ז ע"ב: "שמא גרים" — על שם העתיד נקרא. לא ניכנס לסוגיה הזאת. הרי לך חילוק בין מקדש שם שמיים בסתר למקדש שם שמיים ברבים.
מי שמסר נפשו שלא בפני עשרה זוכה לכל המעלות, אבל מעלתו פחותה ממי שקידש שם שמיים ברבים — כמו יוסף לעומת יהודה.
🏔️ לא כולם באותה מדרגה
מדברי רבותינו נראה — ותקשיבו טוב, כי זה חשוב מאוד — שלא משנה מה המדרגה של מי שמסר את עצמו, בין בצנעה וכל שכן ברבים, בין אדם פשוט שבפשוטים, בין גדול שבגדולים ובין רשע שברשעים: אם לבשה את אותו רשע רוח טהרה באחרית ימיו, והוא החליט למסור את נפשו ולא לעבור, משום שכך ציוונו הקדוש ברוך הוא — ייהרג ואל יעבור, בין על שלוש העבירות ובין על כל העבירות בשעת השמד — אם הסכים לתת את צווארו על קידוש שם שמיים, הבחירה הזאת העלתה אותו ברגע אחד להיות הרוג מלכות. ברגע אחד!
אבל לא ייתכן, ולא מתיישב על הלב, לומר שכולם באותה מדרגה. לזה הזדמן שלא להשתחוות לפסל, ואילו ההוא עבד כל חייו, התפלל בנץ, עשה תיקונים ותעניות — וזה אותו דבר?! איך ייתכן? אבל חז"ל, כשמנו את כל המעלות — והבאתי לכם אותן, ועוד קיצרתי — לא חילקו. אין חילוק בזה בתלמוד. אולי התלמוד אינו מדבר ברשעים שחיללו שבת ברבים, אבל בהכרח צריך לעשות מדרגות גם בהרוגי מלכות.
חכו — עוד לא דיברתי על חילונים שרקדו במסיבות בשבת, לא על חיילים שנכנסים לשטחים, ולא על אנשים שמתו בפיגועים. אנחנו הולכים עקב בצד אגודל. בינתיים אני מדבר רק על אלה שמתו משום שנצטוו למות — על שלוש העבירות החמורות, או על שאר העבירות בשעת השמד, בין ברבים ובין בצנעה. אי אפשר לומר שכולם באותה מדרגה.
רב יוסף אומר בבבא בתרא דף י ע"ב ובפסחים דף נ ע"א: "שמעתי שהרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן". משמע שהם הגיעו לקודקוד הפירמידה — אבל ביניהם יש מדרגות! לא ייתכן, זה לא מתיישב על הלב, זו לא יידישקייט, שהרשע הגמור ביותר, שבאמת הסכים למסור את נפשו, יגיע לאותה מדרגה של רבי עקיבא בן יוסף!
נשאלה כאן שאלה מן הקהל על יוסף משיטא, שהגמרא אומרת שהיה "מזומן" לחיי העולם הבא. והתשובה: נכון, אבל אינך יודע מה מדרגתו בגן עדן. ומלבד זאת, יוסף משיטא היה גלגול של צדיק גדול, יוחנן כהן גדול — ולא ניכנס עכשיו לגלגולים, כי לא נצא מזה. אני מדבר באופן כללי, כדי לדעת באמת מה קורה עם המדרגות. ולעניות דעתי פשוט כשמש בצהרי היום: מה שאמרו "אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן" — אין בריה אחרת שעומדת במחיצתן, אבל ביניהם לבין עצמם יש מדרגות: הגדול לפי גודלו, הקטן לפי קוטנו, וכל אחד מקבל חופה לפי מה שמגיע לו.
הבחירה למסור את הנפש מעלה אדם ברגע אחד להיות הרוג מלכות — אבל גם בין הרוגי מלכות יש מדרגות.
🔥 הנשרף והנהרג
סיוע לזה מצאתי במרן הבית יוסף. כולם מכירים את ספרו המפורסם "מגיד מישרים", שבו למד עם המלאך המגיד. עשיתי על כך שיעור שלם: איך אפשר להוריד מלאכים ומגידים, ואיך עושים זאת. אבל מי שאינו אדם טהור עלול להוריד מלאך שקרן, שיתעתע בו וישמיע לו קולות והחלטות שגויות, ולכן צריך להיזהר ולהיות טהור לגמרי. לא ניכנס לסוגיה.
ב"מגיד מישרים", פרשת ויקרא, כותב המלאך לרבי יוסף קארו: "דמעלת הנשרף על קדושת השם גדולה ממעלת הנהרג על קדושת השם". רגע — זה מת וזה מת, זה לא השתחווה לפסל וזה לא השתחווה לפסל; מה ההבדל? למה הנשרף עדיף? נהרג — כמו רבן שמעון בן גמליאל, שחתכו את ראשו. נשרף — כמו רבי חנינא בן תרדיון, שנשרף עם ספר התורה שלו. בהכרח: ייסורים גדולים יותר! יש מחלוקת בין רבי שמעון לחכמים מה חמורה יותר, סקילה או שריפה, אבל כולם מסכימים שהרג וחנק הן הקלות. ולכן אדם שנשרף — מדרגתו גדולה הרבה יותר.
ואם כל הרוגי מלכות באותה מדרגה, מה פירוש שהנשרפים גדולים מן הנהרגים? בהכרח לא כולם באותה מדרגה. יש בזה היררכיה, ולא רק לפי מדרגתו של כל אחד בחייו — גם המיתה משנה.
והשריפה — ה' ירחם. מה שקיבלו במכון לרפואה משפטית באבו כביר — אנשים יצאו מכליהם. מדובר באנשים שרגילים להתייחס לגופות, שלבם כבר נעשה גס — והם לא האמינו למה שקיבלו אחרי שמחת תורה האחרון. היו שם שני גושים מפוחמים, ולא ידעו אפילו מה הם, עד שרק לפי עמודי השדרה הבינו שמדובר באדם מבוגר ובילד קטן. מה עשו המחבלים? קשרו אותם בחוט תיל, שפכו בנזין והציתו, עד שנעשו עפר. יש חרון אף גדול מזה?!
אתה רואה אפוא שסוף החיים נלקח בחשבון בכפרתו של האדם; נגיע לזה, אני מקווה שהיום, ואם לא — בשבוע הבא. גם כאן: יש מי שנהרג מכדור בראש, ויש מי שנשרף, שאיבריו בותרו, ושהמחבלים הארורים התעללו בגופו בדרכים שאין לתאר — ראשים לקחו איתם לעזה! אם הייתם יודעים מה באמת התרחש שם, איש לא היה הולך לעבודה, לא אוכל ולא שותה, וכל העם היה ברחובות. רק אצלנו כולם כמו רדומים; "שמעתם שהייתה קטסטרופה". אינו דומה מראה עיניים למשמע אוזניים. אילו ראיתם מה התרחש שם — וטוב שאינכם רואים — המדינה הייתה מושבתת, כולם היו ברחובות, הולכים לדרום ולצפון לעזור לחיילים. אבל אנחנו אטומים, והרגישות הלכה לאיבוד. ועוד יבואו באומות העולם ויפגינו נגד ישראל. דעו: הלכה היא — עשו שונא ליעקב, ועוד יותר ישמעאל שונא ליעקב, עד שתשתלם זכות המילה שלהם, כמו שכותב הזוהר (וירא לב ע"א). ולא אסטה מנושא השיעור.
מה יצא מכאן? בהכרח יש היררכיה; לא כולם אותו דבר. וממה נובעת ההיררכיה בתוך המתים על קידוש השם? אחת — ממדרגתו בחייו; שתיים — ממיתתו. הראיה למיתה היא מן ה"מגיד מישרים", שכותב שמדרגת השרופים גבוהה ממדרגת הנהרגים. ולכן תבין למה אומרים בסליחות: "רחמנא, עביד למען הרוגים ושרופים על קדושת ייחוד שמך". מה פירוש "הרוגים ושרופים" — אינם אותו דבר? לא! עשה למען ההרוגים, ואם אין די במה שסבלו — למען השרופים, שמדרגתם גבוהה יותר, על ייחוד קדושת שמך. זו אינה אותה מדרגה.
"מעלת הנשרף על קדושת השם גדולה ממעלת הנהרג" — גם אופן המיתה קובע את המדרגה.
📖 השפת אמת מול רבנו האר"י
אדם שמסר את נפשו, ואפילו היה רשע כל ימיו — ברגע שנפטר מן העולם, האם תיקן את הכול? אין עונשים? אחדד את השאלה: רבי עקיבא מת על קידוש השם ועלה לגן עדן; רבי חנינא בן תרדיון מת על קידוש השם ועלה לגן עדן. ועכשיו בא מישהו כמו יוסף משיטא, וכמו רבים אחרים, שהיו רשעים ובסוף מתו על קידוש השם. הם עולים לגן עדן, ואמרנו שאינם עוברים בנהר דינור — אבל האם התחמקו מעונש?
במילים אחרות: "הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן" — האם זה לפני העונש או אחרי העונש? אפשר שאין בריה יכולה לעמוד במחיצתן אחרי שנענשו על עוונותיהם, ואז הם עולים לקודקוד הפירמידה, לגן עדן העליון; ואפשר שמיד בפטירתם הם עולים?
האדמו"ר מגור, בעל ה"שפת אמת", כותב בפרשת אמור שנת תרמ"ג: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" — מסור עצמך וקדש שמי. ובכל מקום אומרים "וחי בהם" ולא שימות; מה אם כן הוא אומר לנו כאן, מסור את עצמך וקדש שמי? "אלא משמע שבמצווה זו של מסירת נפש לקדש שמו יתברך, יכול אדם לתקן כל מה שנברא עבורו, ועל זה אמרו חז"ל יש קונה עולמו בשעה אחת". משמע מדבריו שאין דינים: אדם יכול לתקן ברגע אחד את כל מה שנברא בשבילו, ועל כך אמרו "יש קונה עולמו בשעה אחת" — ברגע אחד עולה למעלה.
אבל מרבנו האר"י לא משמע כך. משמע ממנו שגם שם למעלה הדרך אינה חלקה כל כך. נקרא בלשונו של מהרח"ו, בשער לימודי האצילות חלק ב דף ל ע"א: "דע, כשנהרג אדם מישראל חס ושלום על ידי אומות העולם, אף על פי שאינו צדיק, כיוון שקיבל על עצמו עונש כזה שנהרג בלא משפט" — בא מיד המלאך, לוקח את נשמתו וחוקק אותה בפורפירא, כלומר בחלוקו, של הקדוש ברוך הוא — "ונשמה זאת, הואיל ונזדככה להיחקק בפורפירא של הקדוש ברוך הוא, מזדככת ומתגדלת אף על פי שאין בה מעשים טובים, ולטובתה נהרגה. ואחר שנחקקה, נותנים אותה בחופה הראויה לה כפי ערכה".
מה כתוב כאן? שיש היררכיה, ולא כולם באותה מדרגה. גם בין הרוגי מלכות, כל נשמה מקבלת חופה הראויה לה כפי ערכה; לא כל החופות שוות, כי יש חופות רבות של אור למעלה.
לפי השפת אמת, במסירות נפש אדם מתקן ברגע אחד את כל מה שנברא בשבילו; מרבנו האר"י משמע שגם הרוג מלכות עלול לקבל עונש למעלה.
😳 עונש הבושה בגן עדן
ועכשיו העיקר שבדברי האר"י — תקשיבו טוב: "ולפי שאין בה מעשים, נכווית מחופה זו, מצטערת, מתביישת ממעשיה, ובזה מקבלת עונשה". מה כתוב כאן? שיש עונש!
מן הסתם אין זה העונש שדיברנו עליו ב"מרכבות הגמול". שם דיברנו על גיהינום, על כף הקלע שבה משחקים מלאכי חבלה, ועל גלגולים — בדומם, בצומח, ואולי בחי; ואם בחי, אולי בבעל חיים שאינו מדבר, ואולי בחתולה, ונקבה גרועה יותר, כי תסבול צער הריון; ואולי חתולה בלי עין, ואולי חתולה שחורה שכולם יורקים עליה. ובנוסף לכל מה שדיברנו, פתאום אתה רואה עונש חדש! ולמי מגיע העונש הזה? למי שקיבל על עצמו למות על קידוש השם. רגע — הרי הוא עולה ישר למעלה? כן, הוא עולה ישר, אבל שם יש עונש: הוא נכווה מחופתו של חברו, ובזה משלם למידת הדין את מה שלא התכפר בייסורי המיתה.
אחדד את זה, כי זה נפלא. לאדם יש חובות למידת הדין. נכמת זאת במספרים כדי שיהיה קל: יש לו מאה קילו חובות. אם נשרף על קידוש השם — נניח שהתכפרו לו תשעים קילו. אם רק נהרג — נניח שמונים. אם נהרג אחרי שרצחו את ילדיו לנגד עיניו — מתכפרים לו תשעים ותשעה. אם רצחו אותו ואחר כך את ילדיו — נניח תשעים. בקיצור: סוף ימיו מכפר, ומיתה מכפרת (סנהדרין מז ע"ב), ועוד אגיע לסוגיה הזאת. בזכות שמסר את נפשו וקיבל על עצמו למות, מיתתו מכפרת על מה שחסר לו.
אם התכפר לו מאה אחוז — הוא עולה ישר לקודקוד, ואינו נכווה מחופתו של איש. אבל מה אם התכפרו לו תשעים אחוז ונשארו עשרה אחוזים שלא התכפרו — כי המיתה לא הייתה אכזרית דיה, או שהייתה אכזרית אבל לא הספיקה, כי היה מלא עוונות? מה עושים בעשרה הקילו האלה? כותב רבנו האר"י: יש עונש חדש — נכווה מחופתו של חברו. "ולפי שאין בה מעשים, נכווית מחופה זו, מצטערת, מתביישת ממעשיה, ובזה מקבלת עונשה". זהו עונש הבושה בגן עדן. ועד מתי? עד שיתבייש די כדי לסגור את החוב. סגרת את החוב — אין עוד בושה.
ומוכח מתוספות במסכת שבת דף נ ע"ב שהבושה גדולה מן הצער; אדם מתבייש מן הבושה יותר משהוא סובל מן הכאב — כמו המעשה באותה אישה שגילתה את ראשה בשביל איסר של שמן, שסיפרתי לכם כאן מבבא קמא דף צ ע"א.
מה שלא התכפר במיתה, משלם הרוג המלכות בגן עדן בבושה — נכווה מחופתו של חברו עד שנסגר החוב.
🕊️ המדרגה השלישית: מי שקיבל עליו את הדין
אקרא שוב: "דע, כשנהרג אדם מישראל על ידי אומות העולם, אף על פי שאינו צדיק, כיוון שקיבל עליו עונש כזה...". על מי הוא מדבר? על מי ש"קיבל על עצמו" — לא על מי שמת בפיצוץ בשוק מחנה יהודה, ולא על מי שבא מחבל וירה לכל עבר. כיוון שקיבל על עצמו עונש כזה, נחקק בפורפירא של הקדוש ברוך הוא, מזדכך ומתגדל אף על פי שאין בו מעשים, ולטובתו נהרג; מקבל חופה לפי ערכו, ולפי שאין בו מעשים — נכווה, מתבייש ומקבל עונשו.
לכאורה זה סותר את דברי האדמו"ר מגור, שממנו משמע ש"יש קונה עולמו בשעה אחת". אפשר לומר ש"קונה עולמו בשעה אחת" פירושו רק להיכנס לשם, אבל שם יש גם חשבונות. אבל נראה לי ברור כשמש — וכך כתבתי — שהם מדברים בשתי מדרגות שונות. האר"י אינו מדבר על מי שמסר את עצמו על קידוש השם; הוא אינו מזכיר זאת כלל. ואיך ייתכן עונש על מצווה? האר"י מדבר על מי שקיבל על עצמו למות כשהכריחו אותו ללכת למשרפות, כמו באושוויץ, כמו בטרבלינקה, כמו בעוד מקומות רבים שבהם הכריחו יהודים למות בעל כורחם. בדרך למשרפות הוא אינו מהרהר אחר מידות השמיים, אלא מקבל עליו בהכנעה את דין שמיים — כמו שכתב רבי אלחנן וסרמן, שאמר לפני מותו שלא תהיה לאיש כאן "מחשבת פיגול": אנחנו הולכים להיטהר, הולכים לעלות על מזבח ה' — איזו מדרגה יש לנו! זה ה"קיבל על עצמו" של רבנו האר"י. הוא לא כתב "כיוון שקיבל על עצמו לא להשתחוות לעבודה זרה", ולא הזכיר את שלוש העבירות כלל. מן הדברים עצמם מוכח שהוא מדבר על מי שקיבל עליו בהכנעה את דין שמיים והולך למות — ואדם כזה נקרא הרוג מלכות.
כל אלה בשואה שקיבלו עליהם את דין שמיים באהבה ובהכנעה, כמו רבי אלחנן וסרמן ואחרים, נקראים הרוגי מלכות, אבל כשהם עולים למעלה יש להם דינים קטנים וקלים — נכווים ומתביישים. ואילו מי שבאמת מסר את נפשו ולא השתחווה לפסל — עליו מדבר האדמו"ר מגור, שהוא עולה ישר למעלה ואין לו שום דינים.
אם כן יש לנו עד עכשיו שלוש מדרגות:
- מדרגה ראשונה: מי שמוסר את עצמו ברבים.
- מדרגה שנייה: מי שמוסר את עצמו בצנעה.
- מדרגה שלישית: מי שלא ניתנה לו בחירה, ומקבל באהבה, פושט את צווארו, יודע שה' אמת ושאין ברירה, ונכנע.
השלישי נקרא הרוג מלכות, אבל אין זה נקרא שנתקדש שם שמיים על ידו. שם שמיים מתקדש רק על ידי מי שמקדש אותו: הראשון קידש שם שמיים ברבים, "ונקדשתי בתוך בני ישראל"; השני קידש שם שמיים בצנעה, כי לא היו שם בני ישראל; והשלישי — איזה קידוש השם היה כאן? הוא לא בחר בדבר; הובילו אותו כצאן לטבח. לכן הוא נקרא הרוג מלכות, כך עולה מדברי רבנו האר"י, אבל האר"י לא כתב שהוא מקדש שם שמיים, כי לא נתקדש שם שמיים על ידו.
האר"י מדבר על מי שהוכרח למות וקיבל עליו את הדין באהבה — הוא הרוג מלכות, אך לא נתקדש שם שמיים על ידו.
🤲 מי שאינו מרגיש כאב
החילוקים האלה ברורים אצלי כשמש בצהריים. ונראה לי שכך יש להבין גם את מה שכתב המהר"ם מרוטנבורג (חלק ד, סימן תקע"ז), ודיברנו על זה כאן בשיעורים על עשרת הרוגי מלכות: כיוון שאדם קיבל על עצמו, הוא אינו מרגיש שום כאב. כך כותבים המהר"ם מרוטנבורג וגם התשב"ץ בשו"ת (סימן תט"ו) — שני הגדולים האלה — שברגע שאדם מקבל על עצמו למות על קידוש השם, הוא אינו מרגיש כאב; שורפים אותו, הורגים אותו, ואין לו כאב.
והראיה: איך ייתכן שהתנהל דו-שיח בין הקלצטונירי, התליין, לבין רבי חנינא בן תרדיון? לא ייתכן שאדם ששורפים אותו, והאש כבר מלחכת את בשרו, ינהל דו-שיח! אדם כזה אמור להיות מבועת, בפאניקה, משתולל מכאב. ופתאום הוא מדבר עמו: "אתה מביא אותי לחיי העולם הבא?" — "כן" — "השבע לי", והוא נשבע לו. מה קורה כאן? אדם נשרף!
הייתי רוצה לראות אתכם מוציאים משהו מהתנור, ובלי כוונה נוגעים ביד בגוף החימום האדום... אם אינכם קופצים עד השמיים! איזה תנור זה, מי המציא אותו? ואיזה כאבים — אתה נושף על היד בלי הפסקה, כי זה בוער; תשים משחת שיניים — גרוע יותר, תשים אלוורה — גרוע יותר. ואילו כאן אדם נשרף כולו, ומנהל דו-שיח עם התליין?! אלא בהכרח: כיוון שקיבל על עצמו למות על קידוש השם, אינו מרגיש שום צער. כך הם כותבים.
אמנם יש הבדל — דיברתי על כך בשיעור ההוא — שהפחד לפני הדין הוא חלק מן הדין, וגם אדם אינו סומך על עצמו שזה מה שיקרה לו. אבל מה שמעניין הוא שבהכרח כל מה שכתבו, שאדם אינו מרגיש, נאמר רק על שתי המדרגות הראשונות, ולא על השלישית! השתיים הראשונות — מת על קידוש השם; השלישית — הרוג מלכות. זה לא אותו דבר. מת על קידוש השם — נתקדש השם על ידו, ואלה המדרגות הנעלות ביותר. הרוג מלכות — לא נתקדש השם על ידו: לקחו אותו למשרפות, לצעדות מוות ביערות גרמניה. הוא כן ירגיש. מה שכתבו נאמר רק על שתי המדרגות הראשונות, לא על השלישית, וכל שכן לא על המדרגות שנדבר עליהן בהמשך.
ראיתי בספר "אוצר הידיעות" (חלק א, עמוד תי"א) שהביא עדויות רבות מתקופת האינקוויזיציה, מאנשים נאמנים שהעידו שהנהרג אינו מרגיש דבר. ותקופת האינקוויזיציה — האם היא שייכת למדרגות הראשונות או לשלישית? זה היה מוסד חקירות מטעם הכנסייה הקתולית, מן המאה השלוש עשרה, שמטרתו להיאבק בכל הכתות שלא הלכו בדרך הכנסייה. היו להם מרתפי עינויים: קשרו את ידי האדם ואת רגליו ומשכו עד שנקרע, ועוד שיטות נוראות, בסגנון דאעש וחמאס. והברירה הייתה: או שיעבוד עבודה זרה ויודה בכנסייה ובפסל, או שירד למרתפי העינויים. יודעי דבר העידו, והוא מביא שם את העדויות, שאנשים קיבלו על עצמם למות על קידוש השם ולא צעקו, לא צרחו ולא אמרו "כואב לי" — שום דבר. הרי זו ראיה שמה שכתבו המהר"ם מרוטנבורג והתשב"ץ, שאינו מרגיש דבר, נאמר דווקא באופן של קידוש השם. אבל סתם הרוג מלכות, שהכריחו אותו ללכת ולא נתקדש שם שמיים על ידו — לא בטוח שהוא באמת אינו מרגיש דבר.
מי שמקבל על עצמו למות על קידוש השם אינו מרגיש כאב — אבל זה נאמר רק על שתי המדרגות הראשונות.
⚔️ פפוס ולוליאנוס בלוד
היו לנו עד עכשיו שלוש מדרגות. המדרגה הרביעית מחברת את שלושתן יחד: גם מקדש שם שמיים, וגם נהרג בעל כורחו. שימו לב, כי מכאן אני יוצא ללמוד על חיילים.
במסכת תענית דף יח ע"ב מביאה הגמרא סיפור: כשביקש טוריינוס להרוג את לוליאנוס ואת פפוס אחיו בלודקיא. טוריינוס היה קיסר רומא, והוא רצה להרוג את פפוס ולוליאנוס. רש"י כותב שהם היו שני אחים צדיקים גמורים. ואיך נקראו בשמות כאלה? כבר דיברנו על הסוגיה הזאת; עשיתי שיעור במוסיוף על שמות של נוכרים שמוצאים הרבה בש"ס — אונקלוס, אבדימוס, פפוס, לוליאנוס, רב פפא — שאינם שמות עבריים אלא ארמיים ודומיהם. תשמעו את השיעור ההוא.
"בלודקיא" — היינו לוד. רש"י כותב: "היינו דאמרינן בכל דוכתא הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן. ויש אומרים שנהרגו על בתו של המלך שנמצאה הרוגה, ואמרו היהודים הרגוה, וגזרו גזרה על שונאיהם של ישראל, ועמדו שני האחים האלה ואמרו אנחנו הרגנוה, והרג המלך את שניהם ולא הרג את כל ישראל".
אני מעולם לא הבנתי, וכבר העליתי זאת כאן: למה היו צריכים שניהם לבוא ולומר "רצחנו אותה"? די שאחד יאמר "אני רצחתי אותה". ומה תירצתי? שבזירת הפשע היו בהכרח עקבות של שני אנשים, שני רוצחים, ולא הייתה ברירה. או שהיא הייתה כבדה מאוד, ומצאו אותה בנהר, ולא ייתכן שאדם אחד היה מרים אותה, ולכן בהכרח היו כאן שניים.
ומי הרג אותם? טוריינוס. מה היה הרקע? כבר אמרתי לכם שעם ישראל סבל מן הרומאים יותר מבכל גלות אחרת. גלות רומא — גלות אדום — הייתה הקשה מכולן, וזה תמיד בא בזוגות: פרס ומדי; והזוג של רומא הוא ישמעאל. אנחנו סובלים עד היום מגלות אדום ומגלות ישמעאל, ולקראת הסוף — כבר ישמעאל.
בגלות אדום מרדו היהודים ברומא שלוש פעמים, כי לא יכלו לסבול אותה. המרד הראשון נקרא "המרד הגדול", בזמן הקיסר אספסיאנוס ובנו טיטוס. כישלונו הביא לחורבן בית המקדש; רבבות מצאו את מותם במיתות טרגיות, וחלקם הוגלו למשחקי הגלדיאטורים ברומא, ודיברנו על זה. המרד השני היה כמה שנים אחר כך, בימי הקיסר טוריינוס — זה שאנחנו מדברים עליו עכשיו. הוא השמיד קהילות יהודיות שלמות, כמו הקהילה באלכסנדריה, שלא נשאר ממנה זכר; כל הממון הוחרם, והשנאה האנטישמית שלו בלטה יותר מאצל כל הקיסרים שקדמו לו. אביו היה סנאטור שהכריז להחריב את בית המקדש; הוא היה כאן בזמן המקדש והכיר את היהודים, והחדיר בבנו מינקותו כמה היהודים רעים, ולכן שנא את היהודים יותר מכל הקיסרים שלפניו. טוריינוס הזה היה מנוול גדול.
אבל לא יותר מבנו המאומץ, שבא ממשפחה איטלקית שגרה בספרד, ושמו אדריאנוס. אחרי מות טוריינוס עלה אדריאנוס, ואז פרץ המרד השלישי — מרד בר כוכבא. בסופו נחרבה ביתר, ובזמן הזה היו עשרת הרוגי מלכות; רבבות מצאו את מותם במיתות משונות, עד שהרמב"ם כותב בהלכות תעניות פרק ה הלכה ג: "וגדלה הצרה ההיא כמו חורבן בית המקדש". שלוש פעמים מרדה יהודה ברומא, ובשלושתן הפסידה; המונים קיפחו את חייהם, והחיים נעשו איומים ונוראים. רומא שגשגה ופרחה, ישבה ואין מחריד, ועם ישראל הלך ושקע, עד שהקדוש ברוך הוא שינה מעט את המציאות. לא ארחיב בזה; עוד מעט ייצא בעזרת ה' ספרי על כלי המקדש, ושם סיכמתי זאת בלשון ציורית, עם תמונות, ותוכלו לראות שם.
שני אחים צדיקים לקחו על עצמם עלילת רצח כדי להציל את כל ישראל — בחירה וכפייה יחד.
🗣️ הדו-שיח עם טוריינוס
הגמרא מביאה את הדו-שיח שהתנהל בין טוריינוס הרשע לשני האחים, רגע לפני שהוצאו להורג. אמר להם: "אם מעמו של חנניה, מישאל ועזריה אתם — יבוא אלהיכם ויציל אתכם מידי, כמו שהציל אותם מיד נבוכדנצר". אמרו לו: "חנניה, מישאל ועזריה צדיקים גמורים היו". רגע — הרי רש"י כתב שגם שני האחים האלה היו צדיקים גמורים? אלא שהם לא החזיקו את עצמם לצדיקים גמורים. "וראויים היו שייעשה להם נס".
חז"ל אומרים בפסחים דף נג ע"ב: "אלמלי נגדוה לחנניה, מישאל ועזריה — פלחו לצלמא". אילו היו מכים את חנניה, מישאל ועזריה במקלות ובשוטים, היו משתחווים לצלם! איך ייתכן? הרי אמרנו שעל עבודה זרה ייהרג ואל יעבור — שיכו אותם, שיהרגו אותם, ולא ישתחוו! אלא כותבים התוספות בעבודה זרה דף ג ע"א שצלמו של נבוכדנצר לא היה עבודה זרה, אלא אנדרטה לכבוד המלך. אילו היה עבודה זרה, גם אם היו מכים אותם לא היו משתחווים לו.
ממשיכים האחים: "ונבוכדנצר מלך הגון היה, ואתה אינך הגון". נבוכדנצר — הגון?! הרי הוא היה מנוול; הגמרא בסוף מסכת שבת (קמט ע"ב) מספרת עליו דברי נאצה, ש"במלכים יתקלס" — שהתעלל במלכים בכל מיני ביזיונות, עד שביקש לעשות כן גם לצדקיהו המלך. דיברנו על כך בשיעור על הגלגולים. אז מלך הגון היה? פתחתי היום את המהרש"א כשהכנתי את השיעור, ואמרתי לעצמי: מה אענה? הרי הוא לא היה הגון! מה שלא צריך לשאול — שואלים, ומה שצריך לשאול — לא שואלים. ומה באמת התשובה? כותב המהרש"א בחידושי אגדות: "הגון" — שלא חיפש עלילות ברשע כדי להרוג אותם. הם לא השתחוו, והוא רצה להרוג אותם, אבל לא המציא דבר: לא השתחוויתם — תלכו למות. הוא היה הגון, כי גם כששפט, שפט ביושר. אבל אתה, טוריינוס, מעליל עלינו עלילות ברשע ומחפש עלינו כל מיני עלילות — אינך הגון.
"ואותו רשע אינו ראוי לעשות על ידו נס, ואנו נתחייבנו כליה למקום. ואם אין אתה הורגנו — הרבה הורגים יש לו למקום, הרבה דובים, הרבה אריות יש לו למקום בעולמו שפוגעים בנו והורגים אותנו. אלא לא מסרנו הקדוש ברוך הוא בידך אלא שעתיד ליפרע דמנו מידך". שמע זאת, כעס עליהם, עמד והרג אותם. אמרו: לא זזו משם עד שבאו שליחים מרומא ופצעו את מוחו של אותו קיסר.
מה קורה כאן? קיסר בעת העתיקה לא היה כמו היום; הוא לא עצם עין, כי כל הזמן רצו לרצוח אותו — הוא היה על הכוונת, ותמיד היו מועמדים אחרים שרצו להיות קיסרים. ואכן שונאיו הרגו אותו אחרי שהרג את שני האחים.
ומה בא הדו-שיח הזה ללמד? טוריינוס הסיק שאם אלוהיהם אינו מציל אותם, סימן שאינו יכול להציל — והרי זה חילול השם! הם ענו לו: הגעת למסקנה מעוותת, כי אינך יודע לקרוא את המפה כמו שצריך; אנחנו נתחייבנו כליה למקום, ולכן מסר אותנו בידיך. בטענות האלה הסירו את חילול השם והביאו קידוש השם. אם כן, האם המיתה כאן הייתה מיתה של קידוש השם, או שסתם הרג אותם? היה כאן קידוש השם! והם גם מתו מבחירה, כי לא היו חייבים לבוא, להתנדב ולומר "אנחנו הרגנו את בת הקיסר". יש כאן שילוב של המדרגות שהזכרנו: מצד אחד — בחירה, כמו קידוש השם של "תשתחווה או לא"; ומצד שני — הם הוכרחו למות כצאן לטבח, כי לא הייתה להם ברירה: הם רצו להציל את עם ישראל — או הם, או כולם. הרי לך מדרגה נוספת.
"נתחייבנו כליה למקום" — תשובתם של פפוס ולוליאנוס הפכה את חילול השם לקידוש השם.
🎖️ חיילי זמננו והכאב
ומכאן, רבותיי, לחיילי זמננו, המוסרים את נפשם בחירוף נפש ונכנסים לעזה או ללבנון. ראוי להעריך אותם, ראוי להתפלל עליהם, וראוי לבקש בעבורם כל טוב שבעולם. מעניין אם אחרי המלחמה הזאת ישתנו החוקים במדינה, וכל חייל קרבי יקבל באמת מענק לקניית בית, או דיור, או כל מיני הטבות כאלה — או שעולם כמנהגו נוהג: אלה שבאליטה ימשיכו לחגוג, ורק ישלחו את החיילים. זה כואב את הלב!
חיילים צעירים, בני עשרים, עשרים ושתיים. הייתי בתל אביב, נשאתי דרשה ביום ראשון, ובא אליי אב שבנו נהרג בעזה, בן עשרים ושתיים. מה אני אמור לומר לאדם כזה? אתה יודע איזה כאב לב זה? גידלת ילד; הוא עוד לא הספיק לפתוח את עיניו; רק השתחרר מהלימודים ומהבגרויות, הלך לצבא, תכנן את חייו לפי כישוריו — ובסוף מצא את מותו בצבא. וכמה כאלה יש? למעלה משלוש מאות חיילים נהרגו רק מאז שמחת תורה. אתה קולט את המספרים? שלוש מאות חיילים! ומה הם מספרים? אלה בני אדם, נשמות, נפשות — שלוש מאות משפחות, שלוש מאות זוגות הורים שכולים. אתה יודע איזה צער זה? ואתה חושב שהם יחיו מעכשיו כרגיל? נכון שנגזר על המת שיישכח מן הלב אחרי שנים עשר חודש, אבל אני מכיר אנשים שמאז שנפטר ילדם, המשפחה לעולם לא חזרה להיות מה שהייתה. אתה יודע מה זה להיכנס לחדר שלו ולהריח את הכרית שלו? אתה יודע איך האב הזה אוכל את עצמו: הייתי צריך לומר לו כך, לא כך, למה הלך, למה אמרתי... מה עושים עם זה?!
ואני מכיר אם שבנה היחיד ביקש להתגייס לקרבי. כבן יחיד היה צריך את חתימת הוריו; ההורים חתמו — והוא נהרג. אתה יודע איזו טרגדיה זו? היא עד היום נותנת הרצאות להורים שכולים: "לכם עוד נשארו ילדים אחרים; לי זה היה ילד יחיד, והלך". כמה כואב הלב על יפי תואר ויפי מראה כאלה שהלכו. ומה תעשה?
ועכשיו השאלה: מה מדרגתם בעולם האמת? מצד אחד אני נאמן לאמת; מצד שני אני מלא אמפתיה וחמלה על ההרוגים ועל המשפחות. לכן צריך קודם כול לדעת תורת אמת. מגיע להם — לא רק לאלה שנפלו, אלא גם לאלה שחיים — כל טוב, ושהאויבים ימותו וייפלו תחתם, אמן. אבל אני שואל על אלה שבאמת נהרגו: האם הם נקראים הרוגים על קידוש השם? האם הם נקראים הרוגי מלכות, או לא?
את החיילים המוסרים נפשם ראוי להעריך ולהתפלל עליהם; השאלה היא מה מדרגתם בעולם האמת.
🔍 שני חילוקים
פפוס ולוליאנוס הסכימו להכניס את עצמם כדי להציל את עם ישראל — וגם החיילים עושים זאת. אבל איני יודע אם בצבא יש לך בכלל בחירה אם להיכנס או לא. רק אם אתה בן יחיד יש לך בחירה אם לשרת ביחידה קרבית. אם אינך בן יחיד, לא שואלים אותך; מציבים אותך איפה שצריכים אותך. ואם יש לך פרופיל קרבי, לא תשב בניירת — תלך לקב"ן, תבכה, תנסה להוציא פטורים, וזה לא ילך.
לכן לא ברור לי. אצל פפוס ולוליאנוס, שהם ודאי הרוגי מלכות — רש"י כתב זאת — הם באו מיוזמתם והכניסו את עצמם כדי להציל את כל ישראל. חייל רגיל, שלא נכנס מיוזמתו אלא נדחף לקרב בעל כורחו — אולי אי אפשר ללמוד מפפוס ולוליאנוס. זה חילוק אחד.
וחילוק שני, שבוער בי יותר: רש"י כותב על פפוס ולוליאנוס "צדיקים גמורים היו". ואולי רק מי שיש בו הקריטריונים האלה — שבא מיוזמתו, ושהוא צדיק גמור — עליו נאמר שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו, כמו שרש"י מביא את הגמרא בבבא בתרא דף י ע"ב. מי שאינו עומד בקריטריונים האלה — עדיין צריך לחזר אחר מקורות מה מצבו ומעמדו בעולם האמת. צריך עיון.
פפוס ולוליאנוס נכנסו מיוזמתם והיו צדיקים גמורים; חייל שנשלח בעל כורחו ואינו צדיק — אולי אי אפשר ללמוד ממנם.
🪖 הרוג מלכות או הרוג מלחמה?
ואני שואל: מה דינו של חייל חילוני? לא שומר שבת, לא שומר תורה ומצוות. איני מדבר על "תינוק שנשבה" — גם זו שאלה בפני עצמה. אני מדבר על חייל שמתנהג כגוי: אינו מאמין שיש ה', אינו מאמין במציאות הבורא, מין, אפיקורוס — ומת בצבא בעזה. מה מצבו בעולם האמת? הוא הרוג מלכות? על שני האחים נאמר שהיו צדיקים גמורים, אבל כאן מדובר בסתם חייל שנהרג, ולא נתקדש שם שמיים במיתתו — לא במעשה, כמו מי שלא השתחווה לצלם, ולא באמירה, כמו שני האחים שקידשו שם שמיים בדבריהם. מאין נבוא לקרוא לו הרוג מלכות?
אולי בפירוש המילולי הוא הרוג מלכות. יש פירוש מילולי ויש פירוש תלמודי. הפירוש התלמודי — שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו. הפירוש המילולי — שהמלכות הרשעה הרגה אותו: חמאס הרג אותו, חיזבאללה הרג אותו. במובן זה הוא הרוג מלכות, אבל לא הרוג מלכות שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו. אני שואל אתכם: מין, או סתם חייל שגידלו וחינכו אותו כך, שאינו מאמין בבורא, ולשיטתו אין עולם הבא חלילה ואין כלום — איך תאמר שהוא נמצא במקום שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו, כשהוא כופר בעולם הבא? הבאתי לכם את רבנו האר"י, שאפילו מי שקיבל על עצמו למות — מענישים אותו. ומי שאינו מאמין, ואינו יודע אפילו שצריך לקבל על עצמו, אתה תכריח אותו להיות בעולם הבא במקום שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו, כשהוא כופר בעולם הבא?!
אתם מבינים את הדילמות? ופלא מה שמצאתי אצל רבי שמעון אגסי, ב"בני אהרן" על שער הגלגולים (הקדמה כו, אות ל): הוא כתב שכל היהודים שמתו במלחמה אינם נקראים הרוגי מלכות אלא "הרוגי מלחמה", ומעלתם למטה ממעלת הרוגי מלכות. איך שתקרא לו — הרוג מלחמה, או כפי שתיארתי: הרוג מלכות בפירוש המילולי ולא בפירוש התלמודי — כך או כך, ודאי יש לו מדרגה מסוימת: הוא מת על עם ישראל, אפילו בעל כורחו. אתה יכול לקחת זאת ממנו? הוא לא מת בתאונה, ולא בקטטה בבר — הוא נהרג משום שהכריחו אותו והכניסו אותו למלחמה.
בהכרח, חילוני שמת במלחמה, שהכניסו אותו בעל כורחו, ולא האמין בעולם הבא ולא בכלום — ודאי שה' ייתן לו שכר על כך, ושכרו לא יקופח, וודאי מגיעה לו כפרה כלשהי על ידי המיתה המשונה הזאת. אבל הרוג מלכות, שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו? אתה תכפה עליו להיות בגן עדן כשכל ימיו כפר בגן עדן? האם זה הגיוני? הראשונים דנו במקרים הקלאסיים — "השתחווה או תמות". כאן אנחנו נכנסים לשאלות שהראשונים לא דנו בהן, וכל שכן הגמרא וחז"ל. ומה מכריע? הלב מכריע. אדם חילוני שהיה מין ואפיקורוס, ששנא את הדת, חילל שבת ואכל ביום הכיפורים, ומת בצבא — נקרא הרוג מלכות שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו? לא נראה. הרב שמעון אגסי, שהיה חברותא של הבן איש חי, כותב: זה אינו נקרא הרוג מלכות, אלא הרוג מלחמה. ומה יהיה לו? תהיה לו מדרגה כפי שה' חושב שמגיע לו, ושכרו לא יקופח על שדמו נשפך בשביל עם ישראל — אבל הרוג מלכות הוא אינו.
חייל שאינו מאמין ולא נלחם לשם שמיים — "הרוג מלחמה": השם לא יקפח שכרו, אבל אין לו מעלת הרוגי מלכות.
🔄 קושיית אחאב ותשובה לפני הקרב
ואם תתעקשו שכל מי שנהרג במלחמה נקרא הרוג מלכות, אשאל אתכם: אחאב מלך ישראל מת במלחמה בידי הגויים, כמתואר בספר מלכים א פרק כב. והמשנה בסנהדרין (פרק י משנה ב) אומרת: אחאב אין לו חלק לעולם הבא! איך ייתכן? הרי מת במלחמה, ומי הרג אותו — גויים! אם כל מי שמת במלחמה בידי גוי נקרא הרוג מלכות, אחאב היה צריך להיות בן עולם הבא.
אולי אפשר לומר שאחאב היה רשע גדול, מחטיא הרבים: חילל את השם, רדף את נביאי האמת, עשה יד אחת עם אשתו איזבל, נתן מינויים ותפקידים לנביאי הבעל, והטעה את העם כולו אחר עבודה זרה. ומחטיא הרבים — אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ולכן לא עשה תשובה לפני מותו. אבל אילו עשה אחאב תשובה לפני מותו — היה נכלל בהרוגי מלכות, כי עשה תשובה. כך אפשר להעמיד את הדבר.
אם כן, סתם יהודי, חייל חילוני שיש בידו עבירות, כשהוא מוסר את נפשו במלחמה עם הגויים כדי להציל את עם ישראל, או כדי לקדש שם שמיים — ותגידו לי: מה שאירע בשמחת תורה, היה זה חילול השם או קידוש השם? חילול השם! "למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם"; משה רבנו עצמו אומר: "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג אתם בהרים ולכלתם מעל פני האדמה". אין חילול השם גדול ממה שהיה: שם שמיים מתחלל — איפה האלוהים שלהם, למה לא שמר עליהם?
ולכן, חייל שלפני שנכנס לעזה אומר: "אני יוצא למלחמה בשביל שם ה', ואני עושה תשובה" — אפילו היה חילוני, אוכל חזיר, מחלל שבת, אוכל חמץ בפסח ואוכל ביום הכיפורים — אם עשה תשובה לפני הכניסה לעזה, ואפילו רגע לפני מותו, ויצא למלחמה לכבוד שם ה' — הרי הוא הרוג מלכות. פשוט שהוא הרוג מלכות! ואם לא עשה זאת — הוא הרוג מלחמה, ואין לו את כל המעלות העצומות שהזכרתי. סתם חילוני יקבל את שכרו בעולם הבא לפי מה שהקדוש ברוך הוא חושב, אבל הוא לא קידש שם שמיים. מי שיוצא למלחמה לכבוד שם שמיים ומת — מת לכבוד שם שמיים, וקידש שם שמיים במיתתו. אבל מי שמת סתם משום שהמדינה דחפה אותו לתוך עזה — לא קידש שם שמיים. מה הוא? הרוג מלחמה. ומה מעלתו? כפי שה' יחליט לתת לו, אבל אין לו את כל המעלות של הקדושים הטהורים שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם.
אחאב מת במלחמה בידי גויים ואין לו חלק לעולם הבא — אבל חייל שעושה תשובה ויוצא לכבוד השם, הוא הרוג מלכות.
📜 נוסח "לשם ייחוד" לחייל היוצא לקרב
לעניות דעתי ברור כשמש בצהריים: חייל שיוצא לקרב ומפחד על חייו — ואין אף אחד שנכנס לשם כאילו נכנס לקניון; כולם מפחדים ורועדים — אם הוא רוצה להשיג מעלה בפטירתו, וכל שכן אחרי פטירתו, שיאמר נוסח "לשם ייחוד".
בנוסח הזה הוא מתוודה, ובו הוא מגלה את דעתו שהוא יוצא לשם שמיים, כדי שמיתתו, אם תבוא חלילה, תהיה מיתה על קידוש השם. ומאחר שרבים לא יידעו לנסח זאת, חיברתי אתמול את הנוסח, והוא כבר הופץ בכל הרשתות. נקרא יחד את הנוסח, ותבינו איך אדם קונה ברגע אחד את עולמו. אם החייל יקרא זאת ויתכוון למה שהוא קורא — לא בשפתיים בלבד, אלא בכוונה אמיתית — הוא נקרא הרוג מלכות שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו, וזוכה ועולה לכל המעלות העצומות שפתחתי בהן את השיעור. ועל זה אמרו: "יש קונה עולמו בשעה אחת" — כי הוא יוצא למלחמה לכבוד ה', כי עשה תשובה לפני היציאה לקרב, וכי הוא מאמין שהכול לכבוד הבורא ברוך הוא.
לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו... הריני מקבל עליי מצוות עשה של תשובה, "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו", וכתיב: "והתודו את חטאתם אשר עשו". חטאתי, עוויתי, פשעתי. הריני מקבל עליי לא לשוב עוד למעשיי הרעים ולמפעליי המקולקלים, ולהתחזק בעבודת ה'.
והריני מוכן ומזומן לצאת לקרב להילחם באויבי ישראל בכל לבי, נפשי וכוחי שנתן לי ה' יתברך.
והריני נשען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, שהוא יעזרני על דבר כבוד שמו וישמרני מכל דבר רע. ועל ייחוד שמו הגדול אני עושה מלחמה, לקדש את שמו בעולם ולהגן על עמו ישראל מפני שונאיו ומבקשי רעתו.
והריני מגלה דעתי שאיני מפחד מן האויב, וכל האויבים כאין וכאפס לעומתו יתברך, שנאמר: "כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו". והריני מקיים בזה מצוות עשה: "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם". והריני סומך בכל לב על ה' יתברך שהוא איש מלחמה, ואני רק מקיים את ההשתדלות שנצטוויתי עליה, ככתוב: "כי ה' אלקיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם".
והריני מקבל על עצמי בלי נדר לנדב פרוטה לצדקה, וכתיב: "וצדקה תציל ממות". ויהי נועם...
כמה הערות על הנוסח. "בכל לבי, נפשי וכוחי שנתן לי ה'" — לא הכוח שלי; לא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", לא הנשק שלי, לא הטנק ולא הרמטכ"ל. ה' נתן לי את הכוח — כדי שלא ייכנס בלב שמץ של גאווה. "נשען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה" — זו לשון הרמב"ם, ולקחתי אותה ממנו. במילים "על ייחוד שמו הגדול אני עושה מלחמה לקדש את שמו בעולם" — כאן הכנסת את עצמך: אם חלילה מת, מת על קידוש השם. "ולהגן על עמו ישראל" — כדי שתהיה לך זכות הרבים, ששמרת על כולם. "איני מפחד מן האויב" — כי הפחד הוא לאו מן התורה. "כי ה' אלקיכם ההלך עמכם להלחם לכם" — מי נלחם איתכם? הוא נלחם! הצדקה — זו כבר תוספת שלי.
והכנסתי לתוך ה"לשם ייחוד" גם הבטחה גדולה. הבטיח הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ז הלכה טו — הקשיבו, רבותיי, אני קורא את הרמב"ם: כל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד — מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא. רמב"ם!
אם חייל עושה זאת, קורא את הנוסח ומת — הוא הרוג מלכות שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו. אין לו חיבוט הקבר, אין לו דינים, אין לו שום צער; הוא עולה ישר לגן עדן העליון, ואפילו אינו צריך את צער החופה והבושה שכתב רבנו האר"י. ראיתי בזה צורך השעה, ולכן כתבתי את ה"לשם ייחוד" הזה, וברוך ה' הוא מופץ. כדאי להפיץ אותו לכל החיילים, שכולם יקראו אותו לפני שהם יוצאים לקרב — לך תדע.
חייל שאומר בכוונה את נוסח ה"לשם ייחוד" — מקבל עליו תשובה ויוצא להילחם לקדש את השם — אם נפל, הוא הרוג מלכות.
🪜 חמש המדרגות
היום למדנו חמש מדרגות:
- מדרגה ראשונה: מוסר את עצמו על קידוש השם ברבים. זו המדרגה הגבוהה ביותר.
- מדרגה שנייה: מוסר את עצמו על קידוש השם בצנעה. ועל שתיהן אמרו דברים עצומים ונוראים, נשגבים וטהורים.
- מדרגה שלישית: נכפה עליו למות בידי גוי, כמו הקדושים בשואה, והוא קיבל עליו והצדיק עליו את הדין. הוא עולה למעלה, מקבל עונש על ידי החופה, נקרא הרוג מלכות, ואחר כך אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו.
- מדרגה רביעית: חייל שנכנס למלחמה ונלחם בכל לבו, כוונתו לקדש את שם ה', ועשה תשובה ווידוי לפני צאתו למלחמה. אם נפל בקרב — הוא הרוג מלכות, וזוכה לכל ההבטחות, בעולם הזה ובעולם הבא, לו ולזרעו. והכי טוב שיקבל זאת בפיו, ולכן תיקנתי את ה"לשם ייחוד".
- מדרגה חמישית: חייל חילוני, שאינו שומר תורה ומצוות, שכפו עליו להיכנס לעזה למלחמה, ולא עשה תשובה לפני צאתו לקרב, ולא נלחם לכבוד ה' יתברך אלא רק משום שהצבא הכריח אותו.
על המדרגה החמישית: מיתתו כפרתו, אין בזה ספק, והוא נכלל ב"עבדיך וחסידיך" שבגמרא בסנהדרין דף מז ע"א. גם אם היה מחלל שבת ברבים — שעל אלה אין מתאבלים, כמו שעשיתי לכם על כך שיעור — עליו כן מתאבלים, אומרים עליו קדיש ועושים לו השכבה, והוא נעשה ככל כשר שבישראל. אבל הוא אינו נקרא הרוג מלכות. הוא נקרא הרוג מלחמה, או הרוג מלכות בפירוש המילולי, אבל לא בפירוש התלמודי העמוק. הנפקא מינה: הוא אינו בכלל אלה שאינם סובלים חיבוט הקבר, אינו בכלל אלה שמגיעים לגן עדן העליון, ואינו בכלל אלה שעולים למ"ן לאימא עילאה; לא עליו אמרו שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו. אבל ה' לא יקפח את שכרו — סוף סוף מת בשביל עם ישראל, ויקבל משהו. מה בדיוק — איני יודע; הוא יודע.
ממי שמסר נפשו ברבים ועד חייל שנכפה עליו הקרב ולא עשה תשובה — חמש מדרגות, שלכל אחת דין ומעלה משלה.
⏭️ השאלה שנותרה לשבוע הבא
נשאר לנו לברר מדרגה נוספת: מה דינו של מי שנהרג בידי גוי פתע פתאום — כמו אלה שהיו במסיבה, ופתאום באו וריססו אותם בכדורים, נפלו ומתו? האם היה בזה קידוש השם? ודאי שלא. האם קיבלו עליהם את המיתה? ודאי שלא. אפשר שאדם, לפני שהוא מת, קיבל עליו את המיתה ואמר: "ריבונו של עולם, אני מצדיק עליי את דין שמיים" — אם אמר דבר כזה, הרי קיבל עליו את המיתה. אבל אם לא אמר — אנחנו בקושיה.
ויתרה מזו: מה הדין אם מת לא בשעת עשיית מצווה אלא בשעת עשיית עבירה? אלה עוד חילוקים. יש אדם שבטבח בהר נוף — אתם זוכרים — עמד בתפילת העמידה עם התפילין שלו, ונרצח: נרצח בשעת מצווה. ויש מי שנרצח בשעה שחילל את השבת ורקד מול פסל. השניים באותה מדרגה?!
ושוב: אנחנו זהירים, כי אנחנו רוצים מאוד לדון את כולם לכף זכות, וחלילה חלילה איננו מותחים ביקורת על אף אחד. אבל את אמיתה של תורה אנחנו מנסים להבין, וודאי יש מקום לחלק — איך מת, ובמה מת. בכל הסוגיה הזאת, שהיא סבוכה הרבה יותר, נעסוק בעזרת ה' בשבוע הבא.
והקדוש ברוך הוא ישמור את כל עמו ישראל, יראו עינינו וישמח לבנו בעגלא ובזמן קריב, ונאמר אמן.
מה דינו של מי שנרצח פתאום, בלי קידוש השם ובלי שקיבל עליו את הדין — ומה ההבדל בין מי שנרצח בשעת מצווה לבין מי שנרצח בשעת עבירה?