📢 "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם"
מזמור ק' — "מִזְמוֹר לְתוֹדָה, הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ" — אנחנו אומרים אותו בכל יום בתפילה. המזמור נתקן למי שמביא קורבן תודה לבית המקדש לפני ה', להודות לה' על חסדיו שעשה עמו: שהציל אותו מחולי כשהיה חולה ונתרפא, או שהיה מיורדי הים, או מהולכי מדברות, או מחבושי בית האסורים — שעל כל ארבעת אלה כתוב בפרק קז: "יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם". ובשעה שהוא מקריב את קורבן התודה, עליו לומר את המזמור הזה.
על מה מיוסד המזמור? על מה שצריך לדעת: כשהקדוש ברוך הוא עושה חסד עם האדם, והאדם רוצה להודות לו, לא די שהאדם יכיר טובה ויאמר לקדוש ברוך הוא שהוא מודה לו. לבשר ודם אנחנו אומרים "אני מודה לך מאוד" — וזה המקסימום שאנחנו יכולים לעשות. אבל שלמות ההודאה לקדוש ברוך הוא היא שהאדם מפרסם את שם ה' בעולם. אתה רוצה להודות לה' בשלמות? פרסם את חסדיו לבני אדם — "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם".
לבשר ודם די לומר תודה; אבל שלמות ההודאה לקדוש ברוך הוא היא לפרסם את שמו וחסדיו בעולם.
📖 "אספרה כל נפלאותיך"
הרבה פסוקים מראים את היסוד הזה. יש פסוק שאומר: "הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ, הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו". אתה רוצה להודות לה'? איך עושים זאת? "קראו בשמו", "הודיעו בעמים עלילותיו" — מפרסמים את שם ה' בעולם.
בתהילים פרק ט פסוק ב: "אוֹדֶה ה' בְּכָל לִבִּי, אֲסַפְּרָה כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ". איך אני מודה לה' בכל ליבי? על ידי שאני מספר לאנשים את כל נפלאותיו.
גם בברכת המזון אנו אומרים: "ועל הכול ה' אלוקינו אנחנו מודים לך ומברכים אותך, יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד". ובהלל: "מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי? כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא" — אני מפרסם את שם ה' בעולם.
ולכן גם כאן: "מזמור לתודה, הריעו לה' כל הארץ". המזמור מיוסד על כך שאנו מעוררים אנשים אחרים לעבודת ה' — וזו שלמות ההודאה.
פסוקים רבים — בתהילים, בברכת המזון ובהלל — מלמדים שההודאה השלמה היא לקרוא בשם ה' ולספר את נפלאותיו.
🍞 למה תודה נאכלת רק ליום ולילה?
גם בקורבן תודה, שהתורה ציוותה בפרשת צו, קבעה התורה יסוד גדול. אף שקורבן תודה הוא בעצם קורבן שלמים, יש בו שני הבדלים מקורבן שלמים:
- שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד, ותודה נאכלת ליום ולילה.
- שלמים — קרב הקורבן לבדו; ותודה צריכה לבוא יחד עם ארבעה סוגי לחמים, עשרה מכל סוג — סך הכול ארבעים לחמים. לחם אחד מכל סוג ניתן לכהן, והבעלים נשארים עם שלושים ושישה לחמים.
ובאמת קשה מאוד לסיים כל זה ביום ולילה: בהמה שלמה — מה שקרב למזבח קרב, אבל רוב הבשר נשאר לאדם — ושלושים ושישה לחמים. אדם אינו גומר לחם אחד ביום — איך יגמור שלושים ושישה?
ובפרט אם נביא בחשבון ש"יום" פירושו מזמן ההקרבה עד השקיעה; אם הביא את קורבן התודה בצהריים — עד השקיעה כבר עבר היום. ו"לילה" פירושו עד חצות, כי המשנה בתחילת מסכת ברכות אומרת שבכל הנאכלים ליום אחד תיקנו חכמים לכתחילה לאכול עד חצות. נכון, מן התורה הנותר נוצר רק בעלות השחר, אבל איש אינו עובר על דברי חכמים, ולמעשה לא יכלו לאכול אחרי חצות. וכל מה שנשאר נעשה נותר, ואסור להשאיר בשר קודשים לנותר.
אז איך ייתכן שהתורה תקבע שבשר שלמים רגיל, שבא בלי לחם, זמנו שני ימים ולילה, ואילו קורבן תודה, שבא עם ארבעים לחמים, נאכל בזמן כה קצר? בדרך כלל יש בערך שתים עשרה שעות לאכילה; חושבים ש"יום ולילה" הם עשרים וארבע שעות, ובסך הכול אלה שתים עשרה. איך התורה דורשת דבר כזה?
השלמים נאכלים לשני ימים, והתודה — עם ארבעים לחמים — רק ליום ולילה, שהם בפועל כשתים עשרה שעות; איך התורה דורשת זאת?
🏛️ הנצי"ב: אולמות ההודאה בירושלים
מפורסמים דברי הנצי"ב בפירושו לתורה בפרשת צו: רצון התורה היה שיתפרסם הנס שעשה הקדוש ברוך הוא עם מי שמביא קורבן תודה.
לכן היו בירושלים אולמות גדולים עם שולחנות וכיסאות, שהכילו מקומות רבים. כל מי שהיה לו קורבן תודה היה בוחר לעצמו אולם, מביא אליו את הכול, ומזמין לסעודה אנשים טהורים שיכולים לאכול קודשים — דרך משל, מאה אנשים. ודאי, תודה היא קודשים, קורבן שלמים, ואף חמורה יותר משלמים; וצריך להיות טהור לקודשים.
אלה היו בדרך כלל אנשי ירושלים, שעסקו כל היום בתורה ולא הייתה להם פרנסה מסודרת. הם התפרנסו ממה שהביאו אנשים: מעשר שני שבעליו לא יכלו להישאר כל כך הרבה זמן בירושלים, ונתנו להם לאכול אותו בקדושה; וקורבנות שלמים ותודה, בעיקר תודה. כל אחד קיבל חתיכת בשר ושליש לחם, וכך הסתיים כל קורבן התודה בתוך שעה, ולא נשאר נותר.
ותוך כדי הסעודה אמרו לו האנשים שישבו שם: "שמע, בינתיים, כשאנחנו אוכלים — ספר לנו: על מה אתה מביא את קורבן התודה? על מה אתה רוצה להודות לה'?" והוא היה מספר להם את החסד שה' עשה עמו: או שהיה חולה ונתרפא; או שנסע באונייה, והייתה סערה, וה' עזר לו והגיע — והוא מספר את התחושות שהיו לו, איך התפלל לה' ואיך ה' עזר לו; או שהיה מהולכי מדברות, או מחבושי בית האסורים. וכך התפרסם שם ה' בעולם.
אילו ציווה הקדוש ברוך הוא לאכול את התודה שני ימים ולילה, היה יותר זמן ולא היה לחץ; הוא היה מזמין פחות אנשים, כי היה יכול לאכול בעצמו, והחברים שאכלו אתמול היו באים לאכול גם היום — והפרסום היה מועט. אבל כשיש לחץ של זמן, אתה חייב לקרוא הרבה אנשים כדי שלא יישאר נותר, ועל ידי כך מתפרסם שם ה' בעולם. כך מביא הנצי"ב.
והיסוד הזה של הנצי"ב מתאים למה שאמרנו: ההודאה לה' היא על ידי פרסום הנס. וזו הכוונה בפסוק "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם", הכתוב בפרק קז על ארבעת אלה שצריכים להודות: "יודו לה' חסדו" — זו ההודאה לה'; "ונפלאותיו לבני אדם" — את נפלאותיו אתה צריך לפרסם לבני אדם, וגם זה חלק מן ההודאה לה'.
לחץ הזמן חייב את בעל התודה להזמין רבים לסעודה, ושם סיפר להם את הנס — וכך התפרסם שם ה' בעולם.
🤝 "הריעו" — מלשון רֵעוּת
על היסוד הזה נתייסד המזמור הקטן שאנו אומרים בכל יום — "מזמור לתודה", המזמור שאמרו על קורבן התודה. יסודו: לפרסם את שם ה' בעולם ולעורר אנשים לעבודת ה'.
מה אמר בעל התודה? "הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ". מה פירוש "הריעו"? מלשון תרועה. וכי הכוונה שכולם יריעו בשופר לה'? זה אי אפשר. אלא צריך לדעת שלשון "תרועה" היא מן השורש של רֵעוּת — רעות והתחברות, כמו חבר, רֵעַ. למשל, בפרשת בלק כתוב: "וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ", ואומר שם רש"י שתרועה היא לשון חיבה ורעות — התחברות של אהבה.
אם כן, גם כאן הכוונה: "הריעו לה' כל הארץ" — התחברו, והיו רעים, חברים ואוהבים לה', כל הארץ. אלה המילים הראשונות שאמר האדם כשהביא קורבן תודה. הוא זירז את בני האדם ואמר להם: חפשו קשר עם הקדוש ברוך הוא, אל תהיו מנותקים; עורר בעצמך כל הזמן להיות רֵע המלך, חבר, קרוב אל המלך בהתחברות אמיתית. זו ההתעוררות הראשונה שאמר.
"הריעו לה' כל הארץ" אינו תקיעה בשופר אלא רעות: בעל התודה קרא לאנשים להיות רעים וקרובים לקדוש ברוך הוא.
🍋 התשוקה של הצדיקים
פסוק ב: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה". במה מתבטאת האחווה והרעות שלכם, עם ישראל, עם הקדוש ברוך הוא? בכך שתעבדו את ה' בשמחה — זה מראה על אהבה, על רעות. אדם שאינו מרגיש חיבור לקדוש ברוך הוא — אמנם הוא בא לבית הכנסת כי הוא חייב לבוא, ומניח תפילין כי הוא חייב להניח; אבל עושה זאת בלי חשק: "מה אני יכול לעשות, אני מוכרח". ואדם שמרגיש קשר לקדוש ברוך הוא — שמח שהוא בא לבית ה', עובד את ה' בשמחה, ומרגיש: כל כך השתוקקתי להגיע לבית ה', ועכשיו, ברוך ה', הגעתי.
מסופר על רבי לוי יצחק מברדיטשב, שבליל יום טוב ראשון של סוכות לא יכול היה לישון כל הלילה מרוב תשוקה לקחת את ארבעת המינים. כל הלילה הסתובב בסוכה בחוסר מנוחה, וחיכה לבוקר — מתי יגיע הזמן הראשון שבו יוכל ליטול את ארבעת המינים ולקיים את המצווה. וכשהגיע הבוקר מיהר לקחתם. האתרוג היה בתוך ארון זכוכית, ומרוב תשוקתו לא הבחין בזכוכית, הכניס את ידו ושבר אותה כדי לקחת את האתרוג. זה מראה שיש לאדם תשוקה וקשר כזה עם הקדוש ברוך הוא, שאת המצוות הוא מקיים בתשוקה עצומה.
ועל הצדיק הקדוש רבי מאיר אבוחצירא זכר צדיק לברכה סיפר בנו, רבי דוד מנהריה שיבדל לחיים, שהיה עד לכך בשנותיו האחרונות: כל בוקר, כבר שעתיים לפני עלות השחר, היה רבי מאיר מסתובב הלוך ושוב בחדר בחוסר מנוחה. הוא כבר רצה להתעטף בטלית ולהניח תפילין ולהתחיל להתפלל לה'; התשוקה בערה בו, והוא לא יכול היה להרגיע את עצמו, והיה אומר לעצמו: "עוד מעט, עוד מעט יגיע הזמן; חכה, התאפק — אי אפשר בלילה". וכשהגיע הרגע שבו כבר יכול היה להניח טלית ותפילין, התנפל עליהם בתשוקה עצומה, כאדם שנפשו כמעט יצאה, שאינו יכול עוד להתאפק.
אלה דרגות של צדיקים שהרגישו קרבת ה' כזו, שהבינו שדרך המצוות יזכו לעוד דבקות ועוד קרבת ה', וחיפשו איך להתקרב לה' דרכן. הסימן לאדם שיש לו רעות וקרבת ה' הוא שהוא עובד את ה' בשמחה. השמחה מראה שאינו עושה זאת משום שאין לו ברירה, אלא להפך — מתוך תשוקה פנימית: גם אם היו אומרים לו "אין שכר, אין כלום", הוא היה אומר: "אני מרגיש קרבה כזו לה', שאני משתוקק לעבוד אותו בשמחה". "עבדו את ה' בשמחה" — זה מראה על האהבה, על קרבת ה', על הרעות.
הסימן לרעות עם ה' הוא עבודה בשמחה — כמו רבי לוי יצחק ששבר את ארון הזכוכית כדי להגיע לאתרוג, ורבי מאיר אבוחצירא שהמתין בקוצר רוח לתפילין.
🪞 אבן עזרא: עובדי ה' נוטים לעצבות
והאבן עזרא מוסיף נקודה חשובה: בדרך כלל עובדי ה' עצובים, משום שאינם משיגים את כל שאיפתם. למה? ככל שאדם רחוק יותר מה', הוא מרוצה יותר מעצמו; וככל שהוא מתקרב לה', הוא רואה כמה מידותיו אינן מתוקנות, כמה עבודת ה' שלו אינה בסדר. הוא מנסה ומשתדל, יש עליות ויש ירידות ונפילות, וזה אינו מביא לו שמחה — הוא עצוב, הוא לא מצליח, הוא יודע שקשה לו.
אומר האבן עזרא: זו הכוונה "עבדו את ה' בשמחה". נכון, טוב שאינך מרוצה מעצמך ומדרגתך הרוחנית ושאתה מנסה להשיג יותר; אבל כל זה עד התפילה. כשאתה מגיע לתפילה — שים את כל החשבונות בצד, שכח הכול, ועבוד את ה' בשמחה. כך הוא כותב בקצרה: מנהג כל עובד להיותו נעצב — "על כן בשמחה". זה "עבדו את ה' בשמחה" — זו עצם התפילה.
מי שמתקרב לה' רואה את חסרונותיו ונעצב; לכן בשעת התפילה יניח את החשבונות בצד ויעבוד בשמחה.
🚶 "באו לפניו ברננה"
"בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה". אומר הפסוק: לא רק כשאתה מתפלל עבוד בשמחה, אלא גם כשאתה בא לעבוד את ה'. למשל, אתה הולך לבית הכנסת? בוא לבית הכנסת ברננה — שייראה על הפעולות החיצוניות שלך, על ההליכה, שאתה הולך ברננה, בכיף, אל בית הכנסת. מצורת הביאה של אדם לבית הכנסת רואים אם הוא הולך בחיבה או משום שאין לו ברירה. מי שבחיבה ורעות עם ה' — בא בשמחה; ומי שאינו בדרגה כזו, קשה לו לבוא, והוא בא מתוך הכרח.
נמצא שיש כאן שתי בחינות: הביאה לבית הכנסת — "באו לפניו ברננה", והתפילה — "עבדו את ה' בשמחה". הביאה ברננה ניכרת על האדם מבחוץ, מצורת הליכתו; ו"עבדו את ה' בשמחה" היא השמחה הפנימית שבאדם.
וכאן יש לשאול: לכאורה הסדר הפוך. היה צריך לכתוב קודם "באו לפניו ברננה" — באים בשמחה — ואחר כך, כשבאת לבית הכנסת, "עבדו את ה' בשמחה". ולמה כתוב "עבדו את ה' בשמחה, באו לפניו ברננה"?
אלא הוא בא לומר: גם אם אדם לא בא ברננה — קשה לו, והוא בא לבית הכנסת ולא הצליח לבוא בדרך של רננה — מכל מקום, לפחות כשמתחיל להתפלל, ישכח הכול, יתגבר ויתפלל בשמחה. ואם הוא יכול יותר — שגם בהליכה עצמה תיראה רננה. אדם היה אומר: "אם הלכתי שלא בשמחה, מה זה שווה? כבר פגמתי את העבודה". לכן אומר הפסוק: אין זה תלוי זה בזה. גם אם לא באת בשמחה לבית הכנסת — לפחות שהתפילה עצמה תהיה בשמחה; ואם אתה יכול — שתיראה השמחה עליך גם מבחוץ, בהליכה. אלו שתי בחינות, ואין אחת תלויה בחברתה.
וייתכן שהוא רומז גם לכך: לפעמים אדם אינו יכול להגיע לבית הכנסת מחמת עיכוב כלשהו, ואז הרבה פעמים הוא נשבר ואומר: "מה זה שווה שאתפלל עכשיו? לא בבית הכנסת, לא בציבור, בקושי, אין לי התעוררות..." לכן נאמר: "עבדו את ה' בשמחה" — היכן שאתה נמצא, עבוד את ה' בשמחה. ואם זכית לבוא לבית הכנסת — "באו לפניו ברננה". אילו נכתב הפוך, היה משמע שרק מי שבא ברננה יעבוד בשמחה. לכן נאמר: העיקר הוא השמחה — "עבדו את ה' בשמחה"; ומי שיכול וזוכה — גם "באו לפניו ברננה".
הרננה ניכרת מבחוץ, בדרך ההליכה לבית הכנסת, והשמחה היא פנימית בתפילה — ולכן הוקדמה השמחה: גם מי שלא בא ברננה, יתפלל לפחות בשמחה.
🏺 פרעה: "ואני עשיתני"
פסוק ג: "דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹקִים". כשאתם באים להתפלל, דעו שרק ה' הוא האלוקים, ואין שום כוח בעולם מבלעדיו; לכן התרכזו להתפלל רק אליו, בכל הכוח. וכל הדברים האלה הם דברי מביא קורבן התודה.
"הוּא עָשָׂנוּ" — אנו חייבים להתפלל אליו גם משום שהוא עשה אותנו; עצם זה שברא אותנו — אנחנו חייבים לו. "וְלֹא אֲנַחְנוּ" — והקרי בוי"ו: "וְלוֹ אֲנַחְנוּ" — מפני שעשה אותנו, אנחנו שייכים לו. יש כאן קרי וכתיב: בכתיב "ולא" באל"ף, ובקרי "ולו" בוי"ו. מה משמעות הדבר?
ביחזקאל פרק כט פסוק ג — והפסוק מובא בהפטרת פרשת וארא — כתוב שפרעה אמר: "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". מה פירוש "ואני עשיתני"? וכי טען פרעה שברא את עצמו? פרעה לא ידע שהיה פעם ילד שנולד לאישה? אומר שם רש"י: "ואני עשיתני — בגבורתי ובחכמתי גידלתי גדולתי וממשלתי". כלומר: אני עשיתי את עצמי מוצלח; כל ההישגים שהגעתי אליהם הם מכוחי ומכישרונותיי. הוא לא ייחס את הצלחתו לקדוש ברוך הוא. הוא הגיע להיות מלך מצרים, האימפריה הגדולה ביותר בכל כדור הארץ — "אני הצלחתי את עצמי". ולפי שיטתו, גורלו של כל אדם בידו, ואם אתה רואה אדם שנכשל — הוא אשם בעצמו; אילו היה זריז יותר ומתאמץ יותר, היה מגיע להישגים.
והאמת אינה כך. שלמה המלך אומר במפורש: "לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ". לפי שיטת פרעה, מה הקשר בין הלועג לרש לבין "חרף עושהו"? אל תהיה רש — לך, התאמץ, היה עשיר! אבל הקדוש ברוך הוא מוריש ומעשיר; ולכן מי שלועג לרש, כאילו גורלו של הרש בידו, "חרף עושהו" — מחרף את הקדוש ברוך הוא, שעשה אותו עני. זו הייתה שיטת פרעה.
פרעה ייחס את גדולתו לכוחו וחוכמתו; "הוא עשנו ולא אנחנו" הוא ההפך — ההצלחה היא מה', ולא בידי האדם.
⚡ "לא לחכמים לחם"
וזה היסוד האמיתי של "הוא עשנו": אין בכוח האדם להצליח, גם אם ישקיע, אם הקדוש ברוך הוא לא ייתן לו סיוע. כתוב בקהלת: "לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם". אבל הוא חכם, יש לו את כל הכישורים! זה לא קשור. וכתוב בישעיה: "וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ... וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ". נער — מה הבעיה? לך! למה אתה מתייאש? הקדוש ברוך הוא נותן לאדם את כל הכוחות; ולמרות כל כישוריו, ההצלחה אינה בידו.
על זה אנו אומרים: "הוא עשנו" — הוא גידל ורומם אותנו, הוא עשה שנצליח במה שהצלחנו בעולם. "ולא אנחנו" באל"ף — לא אנחנו הצלחנו את עצמנו; ההפך משיטת פרעה ושיטת כל הרשעים, שחושבים שגורל האדם והצלחתו תלויים בידו.
וככל שהאדם משריש בקרבו שלא הוא הצליח את עצמו, אלא הקדוש ברוך הוא הצליח אותו — כך הוא מרגיש יותר "ולו אנחנו" בוי"ו: אנחנו של הקדוש ברוך הוא. נמצא שהקרי והכתיב משלימים זה את זה. כמדומני שה"שפת אמת" אומר שזה יסוד חודש אלול: "אלול" מורכב מ"לא" — למ"ד-אל"ף — ומ"לו" — למ"ד-וי"ו. ככל שהאדם מבין שלא הוא, כך הוא מסור יותר לה'.
גם בעל כל הכישורים אינו מצליח בלי סייעתא דשמיא; וככל שאדם מבין שלא הוא הצליח את עצמו — "ולא אנחנו" — כך הוא "ולו אנחנו".
🐈 "ולא, אנחנו": הכוח לומר לא
יש עוד פירוש ל"ולא אנחנו". שימו לב שיש הפסק בטעמים בין המילה "ולא" למילה "אנחנו", כאילו נאמר: "הוא עשנו ולא — אנחנו". מה הכוונה?
כתוב: "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן". מה יתרון האדם על הבהמה? האל"ף — לומר "לא". בהמה אינה יכולה להתאפק נגד טבעה; האדם יכול לומר לעצמו "לא". נכון, אני רוצה, אבל איני עושה. למה? כי ה' ציווה "לא". לכן אני אומר: "ולא — אנחנו". מהותנו היא לומר "לא"; זה ההבדל שלנו.
נכון, "הוא עשנו" — אבל ה' עשה גם את הבהמות, והבהמות אינן יכולות לומר "לא". לך אמור לחתול, כשהוא רואה עכבר: "התגבר על מידותיך ועזוב אותו!" אין דבר כזה. לאדם יש כוח לראות מאכל ולומר: "את זה איני אוכל". אדם אומר: "אין לי חשק לעשות את הדבר, אבל אעשה אותו". הוא אומר לעצמו "לא" — לא מה שאתה רוצה תעשה; אני אשלוט ברצונותיי, ולא אעשה את מה שבא לי. זה "ולא, אנחנו".
יתרון האדם על הבהמה הוא היכולת לומר "לא" לרצונותיו — חתול אינו יכול לוותר על עכבר, ואדם יכול לוותר על מאכל.
🦁 צאן מרעיתו — ולא צאן אריות
נמשיך: "עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ". אנחנו עמו של הקדוש ברוך הוא, והוא מלך עלינו; ולא רק שאנחנו עמו — הקדוש ברוך הוא מטפל בנו כמו רועה המטפל בצאן מרעיתו, מנהל אותם ברחמים. גם זה מדברי מביא התודה, לפרסם את שם ה' בעולם.
המדרש אומר: "עמו וצאן מרעיתו" — מתי אנחנו עמו? כשאנחנו "צאן מרעיתו", שנאמר: "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי". מתי נקראים ישראל עמו של הקדוש ברוך הוא? כשהם מתנהגים כלפיו כצאן שנכנע לרועה. הכבשים והעיזים יודעים שאינם יכולים להסתדר בעולם בלי שהרועה יטפל בהם. כך ברא אותם הקדוש ברוך הוא: הם חייבים להיות תמיד תחת השגחת אדם; במקומות פתוחים לא יסתדרו — יטרפו אותם והם יאבדו. הם מבינים בשכלם שהרועה הוא שמטפל בהם, ושבלעדיו היו אובדים. כשישראל מתייחסים לעצמם כצאן מרעיתו — הם עמו.
אבל כ"צאן אריות" — הוא שונא אותנו, שנאמר: "הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר... עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ". מה זה אריה? עצמאי — שמישהו יעז לומר לו מה לעשות! הוא אינו מקבל מרות מאיש. אם ישראל מתנהגים כאריה — "היתה לי נחלתי כאריה ביער": לא רוצים שום מרות, "אנחנו מסתדרים לבד, עזוב אותנו, נפתור לעצמנו את הבעיות" — הם אינם עמו. זה מה שאומר המדרש: "עמו וצאן מרעיתו" — בתנאי שתתנהג כצאן מרעיתו, כשהוא הרועה ואתה הצאן.
לפי המדרש, ישראל הם "עמו" כשהם כצאן שנכנע לרועה; כשהם כאריה ביער, שאינו מקבל מרות — "היתה לי נחלתי כאריה ביער".
⚖️ המודה בעוונותיו
יש כאן מדרש: משל לליסטים שהיה נידון לפני הקוסטינר — השופט. כל זמן שהוא מתריס — לוקה: אם הוא מתחצף לפני הדיין, נותנים לו מכות על החוצפה, על ביזיון בית המשפט, אבל אינו נענש על עצם האשמה. הודה — נוטל פרקידא: "אתה מודה באשמה? עכשיו תקבל עונש". זה דרך העולם.
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. אדם שמכחיש ואינו מודה — נענש: "הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי". ומי שהודה — נוטל דימוס, מחילה: "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם". להפך: ברגע שאתה מודה, מוותרים לך. אמר רבי יהודה: הוא מודה על מנת שיעזוב — ירוחם; אם אדם מודה על מנת שלא ישוב לחטא, ירוחם — זו הכוונה "ומודה ועוזב". וכיוון שראה משה כן, התחיל משורר עליהם, שנאמר: "מזמור לתודה" — אשרי מי שמודה לה' על עוונותיו. זו עוד בחינה של הודאה.
אצל בשר ודם המודה נענש; אצל הקדוש ברוך הוא המכחיש נענש, והמודה ועוזב — ירוחם; ועל כך שר משה "מזמור לתודה".
😊 "עבדו בשמחה" ו"עבדו ביראה"
עוד אומרים חז"ל: כתוב אחד אומר "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה", וכתוב אחד אומר "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה". אם ביראה — למה בשמחה? ואם בשמחה — למה ביראה? אמר רבי איבו: כשתהיה עומד להתפלל, יהא לבך שמח שאתה עובד לאלוקים שאין כיוצא בו.
כלומר, ודאי שצריך לעבוד את ה' ביראה, אבל תוך כדי היראה תשלב גם שמחה. כמה מיליוני אנשים, רק במדינה הזו, אינם מתפללים בבוקר ואינם מניחים תפילין — ואתה זכית לבוא לבית ה', להניח תפילין ולהתפלל לפני ה'! התפילה היא דבר עצום ונשגב; איננו יודעים את מעלתה, אבל לעתיד לבוא נראה מה הייתה מעלת התפילה. מה שפעלו הקורבנות בתיקון כל העולמות — אנחנו מתקנים היום על ידי התפילה. לכן, אף שאתה עובד את ה' ביראה, עליך לשמוח שה' זיכה אותך לבוא לבית הכנסת ולהתפלל; יהא לבך שמח — שאתה עובד לאלוקים שאין כיוצא בו.
דבר אחר: "עבדו את ה' בשמחה" — יכול שלא ביראה? תלמוד לומר: "עבדו את ה' ביראה". יוצא, לפי המדרש, שאין כאן סתירה: היראה והשמחה אינן סותרות זו את זו. אפשר לעבוד את ה' ביראה, ותוך כדי היראה לשמוח שזכה לעבוד את ה'.
היראה והשמחה אינן סותרות: ביראה עצמה ישמח האדם שהוא עובד "לאלוקים שאין כיוצא בו".
🎵 רבנו יונה: "במקום גילה שם תהא רעדה"
רבנו יונה כותב זאת במפורש בפירושו על הרי"ף, בתחילת פרק חמישי של מסכת ברכות. המשנה אומרת: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש". שואלת הגמרא (ל ע"ב): "מנא הני מילי? אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קרא, 'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה'. מאי 'וגילו ברעדה'? אמר רב אדא בר מתנה אמר רב: במקום גילה, שם תהא רעדה".
מה הכוונה? אומר רבנו יונה: טעם הדבר — כדי שלא יימשך מתוך השמחה לתענוגי העולם וישכח את ענייני הבורא; על כן צריך לערבב זה עם זה, כדי שיהיה על הקו הממוצע.
ופשוטו של הפסוק, מסביר רבנו יונה, כך הוא: אף שאצל בשר ודם היראה והשמחה הן דבר והיפוכו — בשעה שהאדם מפחד מזולתו הוא עומד נרעד ודואג ואינו יכול לשמוח — אצל הקדוש ברוך הוא אינו כן. אדרבה, כשאדם מתבונן בגדולתו ויירא מפניו, ישמח ויגיל בעת היראה. למה? מפני שבאמצעותן הוא מתעורר לקיום המצוות, ושש ועלז בקיומן, כשהוא יודע ששכרו אתו ופעולתו לפניו. תוך כדי שהוא עובד את ה' ביראה, הוא שמח: "אשריי שזכיתי לזה והגעתי לתכלית!" ועל שמחה כזו אמר פסוק אחד "עבדו את ה' ביראה" ופסוק אחר "עבדו את ה' בשמחה" — רבנו יונה כיוון לדברי המדרש. כלומר: עבדו את ה' ביראה, ובאותה יראה שמחו וגילו. ואף ששמחה אחרת אסורה, שמחה זו מותרת ומחויבת, כעניין שנאמר: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב".
כך שמעתי גם מהרב שליט"א. יש סתירה לכאורה באופן שבו אמרו ישראל את שירת הים. פסוק אחד אומר: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה'" — פחד, יראה — "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ. אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל", ומשמע שאמרו את השירה מתוך יראה. ואילו בתפילה אנו אומרים: "משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה" — בשמחה. איך זה מסתדר? לפי רבנו יונה זה מצוין: הם אמרו את השירה מתוך יראה, ותוך כדי היראה נתמלאו שמחה עצומה על שזכו להגיע לשירה הזו. אין סתירה; היראה והשמחה בעבודת ה' משלימות זו את זו.
ועוד אומרים חז"ל במדרש: אמר רבי אחא: "עבדו את ה' ביראה" — בעולם הזה; וכשתגיעו לעתיד לבוא, "אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים" — תהיו אתם גילים ושמחים ברעדה שהבאתי על עובדי עבודה זרה. עבדו את ה' ביראה בעולם הזה, ולעתיד לבוא תהיו שמחים, כשהגויים יקבלו את עונשם ואנחנו נראה שה' עשה עמנו חסד וניצלנו. גם זה הסבר, ואינו סותר.
אצל בשר ודם פחד ושמחה הם הפכים, אבל המתבונן בגדולת ה' ויירא מפניו — ישמח ויגיל בעת היראה; ובזה מתיישבת היראה והשמחה בשירת הים.
🚪 "באו שעריו בתודה"
פסוק ד: "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה". כשאתם באים בשערי מקומות עבודת ה' — בית המקדש, בית הכנסת או בית המדרש — בואו בתודה, מתוך הודאה לה' שזיכה אתכם לבוא לכאן. כך אומר דוד המלך: "וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ". אינך עושה טובה לאיש; הקדוש ברוך הוא עשה עמך חסד שזכית להגיע לבית המדרש.
מי שרוצה מושג בזה, יצייר לעצמו: די שפעם היה חולה כמה ימים, שכב בבית ולא בא לבית המדרש, והיה צריך להתפלל בבית — איזה טעם יש לזה? לא הלך ללמוד תורה, הוא מנותק, ונשמתו זועקת שלא טוב לה. לכן אומר מביא קורבן התודה לכל אחד ואחד: "באו שעריו בתודה" — כשאתם נכנסים בשערי מקום שעובדים בו את ה', בואו מתוך הודאה: תודה לה' שזיכה אותנו להגיע למקום הזה!
"חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה" — כשתיכנסו לחצרותיו, בואו בדברי תהילה ושבח לה'. מגיעים לשער, נכנסים לחצר: אתה מודה לה', ומתחיל לשבח ולהלל אותו. ומה יקרה כשתגיע לבית הכנסת עצמו? אל תאמר: "כבר כשהגעתי לחצר באתי בתהילה, וכשנכנסתי בשער כבר אמרתי תודה" — אלא גם בבית הכנסת: "הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ", המשיכו להודות לה' ולברך את שמו. וזו התפילה, שמורכבת משבח, מהודאה, משיר ועוד.
אתה אינך עושה טובה כשאתה בא לבית המדרש — ה' עשה עמך חסד שזכית לבוא; ומי שהיה חולה כמה ימים בבית יודע זאת.
🌳 "כי טוב ה' לעולם חסדו"
פסוק ה: "כִּי טוֹב ה'". מידת הקדוש ברוך הוא היא טובה — להמשיך טובה לבריותיו. אדם שלא חטא, וראוי לטובה, ה' ימשיך לו טוב. אין זה כמו עבד שעובד את אדונו, שגם אם עבד מצוין אין האדון חייב לתת לו דבר: נפסקה ההלכה (גיטין יב ע"א) שיכול האדון לומר לעבד "עשה עמי ואיני זנך" — אחרי יום העבודה לך וחפש לעצמך עבודה ואוכל. אצל הקדוש ברוך הוא אין זה כך: די שהאדם לא חטא, וכבר הוא ראוי למידת הטוב שה' משפיע עליו. זה "כי טוב ה'".
ולכן, כשברא את האדם — אילו לא חטא, היה ראוי מיד לשפע של טובה. וזה רואים בבריאת האדם: הקדוש ברוך הוא ברא את אדם הראשון ומיד שם אותו בגן עדן — מקום העידונים, מקום של טוב — כי ברא אותו כדי להיטיב לו. ורק אחרי שחטא, גורש מגן עדן: עכשיו תתקן את עצמך.
"לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" — תמיד, לעולם, ה' נוהג בחסד, גם כשהאדם חוטא והיה ראוי להפסיק לו את הטובה. היה ראוי לומר לו: "חטאת? שלם על זה — אני מפסיק לגמרי את הטובות שלך". ובכל זאת ה' נוהג עמו בחסד וממשיך לו חסד גם כשאינו ראוי, גם כשהוא עצמו גרם להפסקת השפע.
"וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ" — מה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לאבות, להיטיב לבניהם. "אמונתו" — לשון נאמנות: הוא נאמן בדבריו. "עד דור ודור" — בכל דור שיהיה, ובכל מצב שאותו דור יהיה בו, הקדוש ברוך הוא נאמן להשפיע טובה בזכות מה שהבטיח לאבות. כך מסביר גם רש"י, ש"אמונתו" היא נאמנותו לקיים את הבטחתו; וגם ה"מצודת דוד" אומר: נאמנות הבטחתו קיימת עד כלות כל הדורות. וכל זה — דברי מביא התודה.
אדון אינו חייב לזון את עבדו, אבל לה' די שהאדם לא חטא כדי להשפיע לו טוב — ואף כשחטא, חסדו נמשך, ו"אמונתו" לאבות עומדת לכל הדורות.
♾️ "והודאה אינה בטלה"
המדרש אומר על "באו שעריו בתודה": רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם רבי מנחם דגליא: כל התפילות בטלות לעתיד לבוא, והודאה אינה בטלה.
רוב התפילות בנויות על מה שאנו מצפים: שה' יחזיר אותנו בתשובה, ירפא אותנו, יבנה את בית המקדש. לעתיד לבוא לכל אלה אין מקום — העולם כולו הגיע לשלמותו. איזו עבודה תישאר ולא תתבטל? ההודאה.
צריך לדעת שהודאה ותפילה הן שתי מערכות נפרדות, ואין אחת תלויה בחברתה. לפעמים אדם אינו יכול להתפלל — מבחינה רגשית קשה לו עכשיו להתפלל — אבל להודות לה' הוא יכול: ה' עשה עמך חסד — אמור תודה. אלו שתי עבודות נפרדות.
וכל הקורבנות בטלים: חטאת, אשם — מה יש להקריב? עולה מכפרת על הרהור הלב — והעולם הגיע לשלמותו. וקורבן תודה אינו בטל, שנאמר: "אֲשַׁלֵּם תּוֹדֹת לָךְ" — שתי תודות: כנגד התפילה וכנגד הקורבן.
תודה היא עניין שבו אדם מראה הכרת הטוב, ושאינו מושחת. בפרשת השבוע, פרשת האזינו, כתוב: "עַם נָבָל וְלֹא חָכָם". הרמב"ן אומר, וכך מוסבר גם ברש"י: מהו "נבל"? אדם כפוי טובה. שורש המילה "נבל" הוא כשורש "נבלה": לא רק שירד לדרגת בהמה — הוא ירד לדרגת בהמה מתה, נבלה. אדם שאינו מסוגל להכיר טובה למי שעשה עמו חסד — ירד לדרגת נבלה.
ולכן מוכרח שגם אחרי שהעולם יגיע לשלמותו, האדם, בתור אדם, יכיר טובה למי שעשה לו טובה. זו תודה: אני מכיר טובה, מבין ומעריך את החסד שעשו עמי.
וכן הוא אומר: "קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה... קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת" — הרי תפילת ההודאה; "מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה'" — הרי קורבן תודה. וכאן: "הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ", ואחריו "כִּי טוֹב ה' לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". כלומר, בהודאה שהאדם מודה לה' הוא גורם שימשיך לקבל את השפע. הקדוש ברוך הוא אינו סובל אדם כפוי טובה — שנותנים לו טובה, ולא רק שאינו אומר תודה, אלא עוד בועט ואינו מתייחס למי שהיטיב עמו. והאדם שמעריך ומודה לה' גורם שהקדוש ברוך הוא ירצה להמשיך עליו שפע נוסף. זה יסוד קורבן התודה, ויסוד ההודאה לה'.
לעתיד לבוא כל התפילות והקורבנות יתבטלו, חוץ מן ההודאה וקורבן התודה — כי הכרת הטוב היא יסוד האדם בתור אדם.
🍎 "בני האדם" — כפויי הטובה
נמצא שההודאה לה' היא יסוד שאינו קשור כלל לעניין התפילה. בכל פעם שאדם מרגיש שה' עשה עמו טוב בנקודה מסוימת — שיפתח פיו ויודה לה' ויאמר: "באמת, תודה רבה על זה". על כל דבר שאדם מתעורר לו — אמור תודה, אל תהיה כפוי טובה!
זה יסוד המזמור הזה, "מזמור לתודה". מזמור קצר מאוד, אבל זה יסודו: מביא קורבן התודה אומר לאנשים, תוך כדי הסעודה: "בואו, התעוררו לעבודת ה'! הכירו תודה למי שעושה לנו כל כך הרבה טובה".
יעזור לנו ה' שנזכה לאמת את העבודה הזו של ההודאה לה', ולא להיות כפויי טובה. וכך גם כלפי בני אדם: אדם עשה לך טובה — אל תהיה כפוי טובה. חז"ל אומרים: מי שכופר בטובתו של חברו, סופו להיות כפוי טובה לפני הקדוש ברוך הוא.
וחז"ל מאשימים את אדם הראשון שהיה כפוי טובה, שכפר בטובה: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל". נתתי לך אישה כדי שיהיה לך טוב; אתה שמעת בקולה, ועכשיו אתה מטיל עליי: "למה נתת לי את האישה?" כאן כפר בטובה.
ואחר כך כתוב בדור הפלגה: "וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם". שואלים חז"ל: מה פירוש "בני האדם"? אילו לא נכתב "בני האדם", הייתי חושב שבנו אותו בני חמורים וסוסים?! אלא — בני אדם הראשון, שכפר בטובה; אף הם כפרו בטובה. הקדוש ברוך הוא הציל את סבכם נח מן המבול, ואתם הולכים ומורדים בה' ואומרים "נִבְנֶה לָּנוּ עִיר"?! זה "בני האדם" — בני אדם הראשון, כפויי טובה.
לכן העניין הזה צריך עבודה מיוחדת: שהאדם לא יהיה כפוי טובה. עשו לך טובה — לכל הפחות הכר בה. מהי הכרת הטוב? לא אמרו לך שתחזיר טובה; אבל לפחות אל תתכחש לה — הכר שעשו לך טובה, הבן אותה. זה יסוד מזמור לתודה. נקווה לה' שיעזור לנו, ושנזכה באמת לעניין הזה.
אדם הראשון כפר בטובה כשאמר "האשה אשר נתת עמדי", ובני דור הפלגה, "בני האדם", כפרו כמותו — ומי שכפוי טובה לחברו, סופו כפוי טובה לה'.