🌅 מהמשמרת אל הילדה
תארו לעצמכם שוטר שעשה משמרת לילה.
אנשי כוחות הביטחון חווים אירועים קשים. לפעמים הם רואים רצח. דברים נוראים באמת.
ולמחרת בבוקר אותו אדם צריך להעיר את הילדה שלו. לקחת אותה לבית הספר.
המעברים האלה דרמטיים. מי שלימד שוטרים שנים רבות שמע מהם סיפורים רבים. לפעמים המעברים כמעט בלתי נסבלים.
אם עוברים מהסיוט הזה לחיים הרגילים בלי הכנה מתאימה, יכול להיות שמה שחווינו שם ייכנס, בצורה כזו או אחרת, אל תוך המשפחה שלנו.
וזה לא רק שוטרים. היה לי רע בעבודה, ואני מגיע הביתה. גם לזה צריך הכנה.
אנחנו צריכים בחיים "פסוקי דזמרא". לא נכנסים ישר ללב העניין.
צריך הכנה.
המעבר מאירוע קשה לחיים הרגילים דרמטי, ובלי הכנה מה שחווינו שם נכנס אל הבית.
🌱 לעכל ולהמשיך
וצריך גם לדעת לעכל.
איך עוברים דבר כזה? איך חיים עם אירועים כאלה? יש לכך מודלים שלמים, וזה דבר שצריך ללמוד.
איך נותנים לבני נוער שעברו מלחמה לחזור למסלול? בשנים האחרונות זה נקרא חוסן.
יש מורים לעתיד שיוצאים לעבוד עם נוער באזורים שהמלחמה פגעה בהם. הם עוברים השתלמות, והולכים לעזור לנערים להחלים ולצאת מטראומות.
מי שמחזיר נער למסלול, צריך קודם להבין איך הוא עצמו חוזר אליו.
איך מעכלים אירוע קשה וחיים איתו הוא דבר שצריך ללמוד, גם אצל בני נוער שעברו מלחמה.
⛷️ ביום התחרות
נסביר את זה אחרת.
יש אנשים שעוסקים בספורט תחרותי. אתה יכול להיות מצוין, נפלא. אבל אם ביום התחרות אתה לא מגיע בשיא שלך, כל מה שעשית היה במידה רבה לשווא.
יש סיפור על גולשת סקי יוצאת מן הכלל. אבל כשהייתה מגיעה לתחרות עצמה, פשוט לא הצליחה להוציא מעצמה את המקסימום.
איך מגיעים לשיא ברגע מסוים? יש על כך מקצוע שלם: פסיכולוגים של ספורט.
אצל מורה זה קצת שונה, אבל בכל זאת: איך אני מגיע בשיאי לזמנים שבהם אני המורה?
זה לא סיפור קל. זה לא יקרה מעצמו. אי אפשר לעבור מדלת לדלת ולהיות שם.
זה דורש ממני מאמץ.
זה בדיוק מה שנקרא המורה כחוקר בכיתתו.
ספורטאי מצטיין שלא מגיע לשיאו ביום התחרות, עמל כמעט לשווא, וגם מורה צריך להגיע בשיאו.
🪞 קודם כול, אני
בראש ובראשונה אני צריך להכיר את עצמי.
את עצמי מול הסביבה. את ההתנהלות שלי בזמנים שונים. את הרגישויות שלי.
זה לא פשוט כל כך. למה?
מה קורה כשהמנהל שלך צועק עליך, מעליב אותך? אלה דברים לא נחמדים, אבל הם קורים.
ואיך ממשיכים מכאן? איך נשארים באותו מוסד? איך נכנסים לכיתה רגע אחרי זה?
זה דורש אינטליגנציה רגשית. הרבה מאוד.
להיות מורה הוא תפקיד תובעני מאוד. קשה. אתם עומדים מול מורים, מול הורי התלמידים, ויש סביבכם הרבה דברים שצריך להתמודד איתם.
לכן צריך לעבוד על החוסן האישי. לפעמים זה מצליח, ולפעמים פחות.
פעם חשבו שללמוד זה כמו מחשב. היום מבינים שיש כאן עניין רגשי ועניין סביבתי, וזה נכון גם לתלמיד וגם למורה.
בראש ובראשונה מורה צריך להכיר את עצמו, את רגישויותיו ואת התנהלותו מול הסביבה.
📚 מה שאתם משדרים
ומה קורה כשיש נושא שאתה לא אוהב, ואתה צריך ללמד אותו?
זה דורש מאמצים לא רגילים. בכל עבודה יש אחריות, אבל מול ילדים זה משמעותי וחזק מאוד.
ויש עוד דבר: דברים שאתה מאמין בהם, ואין לך זמן ללמד אותם.
יש מוסד שאומר: "אני צריך שתלמד א', ב', ג'. לא מעניין אותי. יש לך שנה." ואנחנו נלחצים. רק רוצים להעביר כמה שיותר מהר. אם לא מבינים, לא נורא. דוחסים.
מנהלת ספרייה סיפרה פעם: נכנסה אליה כיתה עם מורה. הילדים נכנסים, והמורה צועקת עליהם. נותנת להם הוראות ופקודות. הם לא מבינים מה רוצים מהם.
הלו, מה הולך שם בכלל?
לפעמים מה שאתם משדרים, זה מה שאתם מקבלים בחזרה.
מורה לחוץ שדוחס חומר משדר לחץ, ולעיתים מה שמשדרים הוא מה שמקבלים בחזרה.
🚶 המורה בין הכיתות
מורה אחד מספר: בבית הספר שבו הוא מלמד אין לו כיתה מסודרת. לפעמים הוא עובר מכיתה לכיתה ומחפש איפה יוכל להיכנס.
זה שואב אנרגיה. במקום לבוא צלול וקשוב, הוא עסוק בחיפוש. וכשהוא מגיע מול התלמידים, הם מרגישים את זה.
מורה אחר סיפר על יום אחד. הייתה לו שעה פנויה בין בית הספר לתלמוד התורה. איך שיצא משיעור גיטרה, התקשרו מהחברא קדישא וביקשו שיחפור קבר. ארבעים דקות חפר.
הוא הגיע לתלמוד תורה, סיפר לתלמידים היכן היה, קישר את זה לפרשת השבוע, וזה התחבר.
המורה מגיע לכיתה עם מה שהוא עבר. אין ספק.
יש מקרים חריגים. אבל הרצוי ביותר הוא להגיע לשיעור הכי מוכן שאני מסוגל, מבחינה מנטלית. גם למערך שיעור יש קשר לכך: מי שהכין אותו מראש, מגיע מוכן יותר.
ועוד תלוי הדבר במורה עצמו, האם הוא שחוק או לא, ובמקצוע שהוא מלמד.
המורה מגיע לכיתה עם מה שעבר עליו, וגם אז הרצוי הוא להגיע מוכן ככל האפשר מבחינה מנטלית.
🪪 תעודת הזהות שלך
מה אני רוצה להעביר לתלמידים?
חשוב לכם להעביר את החומר בדיוק מדויק? או שאתם רוצים להעביר גם דברים נוספים?
ילדים מכינים לפעמים מעין תעודת זהות של עצמם. מה תעודת הזהות שלכם? איך אתם רוצים לראות את עצמכם?
זו רפלקציה.
אם אין לכם מטרה, נשארת רק המטרה הפורמלית: מה שאומרים לי אני מעביר, מכאן לכאן, משם לשם.
או שיש משהו שאתם רואים בו ערך, ואתם רוצים להעביר משהו מיוחד, למרות הקשיים?
ברור שיש קשיים. בית ספר הוא לא גן עדן. השאלה היא מה יש בך למרות זאת.
וכדאי לעצור כאן לרגע, ולשאול בכנות: זה מתכתב עם מה שאני חווה בכיתה שלי?
מורה צריך לשאול מה חשוב לו להעביר ואיך הוא רואה את עצמו, אחרת נשארת רק המטרה הפורמלית.
🧭 האני האידיאלי
יש מה שנקרא "האני האידיאלי" ו"האני הריאלי".
אני לא חי בעולם אידיאלי. אני לא באישיות האידיאלית של עצמי.
אבל אתה צריך לדעת מה האידיאל שלך. אם אין את זה, אתם בבעיה.
למה אתה בהוראה? מה המטרה?
זה בסדר גם לומר לעצמך את האמת: "אני צריך להתפרנס."
בהוראה אין פרנסה, יגיד מישהו בחיוך. מורה ותיק הודה: פעם, כשחיפש שעות הוראה, היה מסביר לכולם שיש לו בעיה לתת מעשר כספים, כי המשכורת לא מתחלקת ל-10. בשיא הרצינות, הוותק עושה את השכר, כמו ברוב המקומות.
אבל בהוראה יש שכר במישורים אחרים. אפשר להשפיע על הדורות הבאים.
אף אחד אינו חי באישיותו האידיאלית, אבל צריך לדעת מהו האידיאל שלך, גם אם אתה מלמד לפרנסתך.
🏔️ המטרה: הגנה על יישובי הצפון
מי שהיה במוצב צבאי אולי ראה דבר כזה. אתה מגיע למקום, ופתאום כתוב שם: "המטרה: הגנה על יישובי הצפון."
ואתה תוהה: איזו מין מטרה זו? ברור שזו הגנה!
אבל זה בדיוק העניין. אם אין לך מטרה מולך, אפילו כתובה, כתוב אותה. על הלוח, או על לוח ליבך.
מה המטרה שלך? מה המטרה? מה המטרה?
זו השאלה המרכזית. מה אתה רוצה?
זו השאלה שאדם צריך להגדיר לעצמו: מה המטרה שלו בכלל בחייו. אולי כמו ב"מסילת ישרים".
זו שאלה גדולה מאוד.
גם מה שברור מאליו צריך להיכתב, ולכן על האדם להגדיר לעצמו מה מטרתו בחייו.
🏫 בין פורמלי לבלתי פורמלי
בחינוך הבלתי פורמלי זה נראה פשוט. המטרה ברורה: כישורי חיים ודברים כאלה.
ובבית הספר? יש מי שאומר בצער: המטרה היא שישבו בשורות, כמו באנגליה של פעם, וישמעו מישהו מעביר עליהם חומר.
מורה אחר חולק: "ביסודי יש לי מטרות ברורות. יש כישורי חיים."
והשלישי מסביר: בפורמלי אני מגיע עם חומר מובנה, תנ"ך או מחשבת ישראל. אני מכניס קצת יידישקייט, קצת התנהגות טובה. על הרצח של קין והבל אני מדבר איתם קצת יותר. אבל אין לי יותר מדי לשחק. בפנימייה זה אחרת.
זה בסדר.
לכולם יש את העניין הפורמלי של העברת החומר. ויש את העניין הנוסף: מה המטרה שלך בכל הסיפור הזה?
היא לא חייבת להיות המטרה הפורמלית באופן בלעדי.
גם מי שמחויב לחומר מובנה יכול לשאול מהי מטרתו, כי היא לא חייבת להיות רק המטרה הפורמלית.
🧠 שכל או רגש?
בני אדם מורכבים מדברים רבים. נגע כאן בנקודה אחת: יש שכל, ויש רגש.
יש מי שמלמדים מדעים טהורים, עם הרבה מאוד שכל, ונוצר רושם שזה או שכל או רגש.
אבל כשמלמדים ילדים, כמעט בכל דבר יש ממד רגשי.
לא קל לעשות את זה בכיתה של 40 ילדים. זה מסובך מאוד. וזה גם תלוי באישיות של המורה.
ובכל זאת, גם מקצועות כמו מתמטיקה, מספרים ואלגברה יכולים לגעת בו.
אדם מורכב משכל ומרגש, וכמעט בכל דבר שמלמדים ילדים יש גם ממד רגשי, אפילו במתמטיקה.
♾️ מה זה אינסוף?
כשמלמדים חשבון עושים אחד ועוד אחד ועוד אחד. ממשיכים כך ומגיעים להרבה. מגיעים לאינסוף.
אז דברו על אינסוף!
מה זה? מה הדבר הזה שנקרא אינסוף? אולי לא בכל גיל זה מתאים בדיוק. אבל אפשר לדבר על זה עם ילדים.
ולא צריך לתת להם את ההסבר בעצמכם. אפשר לשאול. אל תהיו מרובעים.
תשאלו אותם: מה זה אחד?
אחד יכול להיות מורכב, נכון? יש לי תפוז אחד. מה זה אני? מה זה אנחנו?
פותחים קצת את הראש. וכל זה יכול לצמוח משיעור חשבון.
שיעור חשבון יכול לפתוח שאלות על אינסוף ועל אחד, ולא חייבים לתת את התשובות בעצמנו.
✨ מה זה אלוקים?
אפשר לדבר עם ילדים גם על אלוקים. מה רע בזה? זה נשמע מופרך?
לא צריך לפחד. כי אם אתם מפחדים, אתם הולכים לצמצם אותם.
אם תתחילו לדבר על הקדוש ברוך הוא שאין לו דמות הגוף, והם יגידו משהו, ואתם תגידו מיד: "לא, לא, זה לא נכון, זה ככה וככה" – זה יצמצם אותם.
תנו להם לפתוח!
ילד אחד נשאל מה זה אלוקים. התשובה שלו נשמעה מקרוב:
אלוקים, בשבילו, הוא זה שעוזר לו להירדם בלילה כשיש לו מחשבות זרות.
אין מה להוסיף על זה. לא צריך להכניס לו שום דבר.
רק לפתוח. ולהקשיב לילד שכבר פגש את בוראו, בחושך, לפני השינה.
אפשר לדבר עם ילדים על אלוקים, אבל מי שממהר לתקן אותם מצמצם אותם, ולכן צריך לתת להם לפתוח.
⚰️ קברתם את משה רבנו
כמובן, השאלה היא שזה לא יגלוש על התוכן שצריך ללמד בסוף. הכול עניין של מינון, ועם הזמן לומדים איך להשתמש בזה נכון. וזה נכון לכל דבר בחיים.
אבל תן לזה חיות! תן לזה חיות!
כל דבר שעושים, אפשר לקבור אותו.
פעם נאמר למורה לתנ"ך בבית ספר: נאמר על משה רבנו שמקום קבורתו לא נודע. אז הנה, אתם קברתם את משה רבנו!
כי אתם מלמדים אותו באופן יבש. בלי חיים.
ומה שמלמדים בלי חיים, ייראה ככה.
ויש שיאמר: יש דברים שאני צריך ללמד כמו אחד ועוד אחד. מה אתה רוצה שאגיד? אין זמן!
גם מרצים לסטטיסטיקה אומרים כך: "אין זמן."
מה זה אין זמן? זה עניין של גישה. אתה מלמד שעה וחצי? קח עשר דקות, רבע שעה. תן קצת פלפל. תן חיים לדבר הזה. אתה מלמד ביולוגיה? תשאל שאלה.
שאלה אחת טובה יכולה להחיות שעה שלמה.
כל דבר אפשר לקבור בהוראה יבשה, ולכן צריך להכניס חיות לשיעור, במינון נכון.
⏰ לעורר ילדים
אולי באמת אין זמן? יש הרבה חומר, והחיים האלה ייעשו בשיעורים אחרים, ובשיעור הזה מגיעים ממוקדים לקבל את החומר נטו?
יש כמה גישות. זו המלצה אישית, ולא רק מחשבה של אדם אחד. אנשים רבים אומרים את זה.
אבל חשבו: אתם מצליחים לעורר ילדים. עכשיו הם ערניים. עכשיו כבר נחמד יותר ללמוד.
או שאתם חייבים לכתוב את המשוואה כבר בתחילת השיעור?
לפעמים צריך לדעת גם באיזה מצב נמצא מי שמולכם.
וזה מסובך. לעמוד מול ארבעים ילדים, או שלושים, זה לא מה שהיה יכול להיות לו הייתם יכולים לעבוד עם כל אחד לבד.
ועדיין, ילד ער הוא ילד אחר.
יש כמה גישות, אבל ילדים ערניים לומדים טוב יותר, ומורה צריך לדעת באיזה מצב הכיתה שמולו.
🌾 ללמד זכות על קין
לוקחים את קין והבל. למה רצח קין את אחיו? הייתה שם קנאה.
עכשיו נשאלת השאלה, כמובן לפי הגיל ובשיקול דעת: אפשר להבין את קין?
אפשר להבין אדם שמשתדל, שנותן מבחינתו את המקסימום, ומקנא?
קרה לכם פעם לומר: "השקעתי הרבה מאוד, יותר מאחרים, ופתאום כל תשומת הלב הולכת למישהו אחר"?
התלמידים אוהבים את זה. למה? כי כולנו היינו במצבים כאלה, בצורה זו או אחרת.
אתה מלמד מקרא? הבא את הסיטואציות אל המצבים הרגשיים ששייכים אליהם.
דווקא בדמויות שאנחנו פחות אוהדים יש לנו הזדמנות. אפשר לשאול: רגע, מה קרה פה? ואנחנו מגלים שאולי אלה דברים שגם אנחנו חווים.
"זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" (בראשית ה, א).
זה ספר על בני אדם. כלומר, עלינו.
את הדמויות הקשות במקרא אפשר להביא אל הרגש של התלמידים, כי גם הם הרגישו קנאה.
🌊 קודם להציף
מורה אחד אומר: יש לי מבחן ואני חייב להספיק. אבל בתוך החומר אני מכוון לנושאים שאני אוהב. קין והבל: איך אדם לא מקנא? מישהו מצליח ממך, מה עושים כדי לא לקנא?
רגע. שים לב. אתה כבר מגיע לפתרונות.
מה זה בכלל קנאה? תן לזה מקום. תן לזה הצפה.
מוצדק או לא מוצדק, לפני שאתה שולל, תציף. ייתכן שבחינוך מסורתי ודתי נוטים לגשת ישר לפתרונות. אבל כשמציפים משהו, התלמידים מרגישים קרובים אליו.
יש מי שהיה מלמד כך: מלמד זכות על קין. לא כדי להצדיק אותו, אלא כי אנשים חווים את הדברים האלה. לפני שמגיעים לפתרונות, בואו נראה איזה מצבים יש כאן.
מה הבעיות הגדולות בספר בראשית?
שתיים, ברובן: יחסי הורים וילדים, ויחסי אחים. יש בכור ויש מי שאינו בכור. ויש מי שמקבל את הבכורה בלי להיות בכור. וזה לא רק עניין של צדק, אלא גם של מה שמרגישים.
עוד מעט בפרשת השבוע: הורה שאוהב ילד אחד יותר מילד אחר. זה חלק מהסיטואציות האנושיות. לא חייבים לשאול על ההורה. אפשר לשאול: אתם מבינים את הקושי?
וכך בדיוק מלמדים חוסן. באים לילדים שחוו טראומות, ולא אומרים להם "אסור לחוות". להפך. מקבלים את מה שהם אומרים.
לפני שקופצים לפתרון איך לא לקנא, צריך לתת לקנאה מקום ולהציף אותה, וכך התלמידים קרובים אליה.
🗣️ פלטפורמה לדבר
התלמידים אוהבים את זה. הם רוצים לדבר בעד עצמם.
ואם הם מתחמקים, זה כי אין להם פלטפורמה.
פלטפורמה היא לפעמים גם עניין של גודל. בכיתה ארוכה קשה מאוד לדבר באופן הרמוני.
אבל אפשר, אולי פעם בכמה זמן, לחשוב איך עושים את זה. במיוחד המחנכים. לעצור ולשאול: על מה בא לכם לדבר?
ילד שנתנו לו מקום לומר משהו על עצמו, מגיע למחרת לשיעור אחר.
ילדים רוצים לדבר על עצמם, ואם הם מתחמקים זה לרוב בגלל שאין להם מקום מתאים לכך.
🤝 "מה מפריע לך?"
לפעמים ילד מפריע, ולא תזהו בדיוק מה מציק לו.
אפשר לשאול. אולי אחד על אחד. צריך לדעת איך עושים את זה:
"מה מפריע לך? משהו מציק לך, אני רואה. בוא נחשוב ביחד. תספר לי."
כששואלים את השאלה הזו נוצר משהו של בן אדם מול בן אדם. ומבחינת הילד, זה וואו אחד גדול.
יש ילדים שלא זכו לדבר הזה.
הם מפריעים כי הם רוצים תשומת לב, מכל מיני סיבות.
וזה נכון גם לסטודנטים, גם לאנשים שמתלוננים. לזהות את המצב הנפשי של מי שעומד מולך, זה חשוב מאוד.
שאלה אישית כמו "מה מפריע לך?" יוצרת מפגש של אדם מול אדם, וזה עבור ילד וואו גדול.
🗝️ איפה המפתח?
יכול להיות שילד חסום בשיעור שלך.
הוא לא יכול ללמוד בשום צורה. משהו שם נעול.
נעול.
אתה שואל את עצמך: מה המפתח? ודאי שהמפתח הוא לא לכעוס עליו עוד ועוד.
המפתח הוא דווקא לבודד את העניין. המפתח תלוי באמפתיה.
אמפתיה היא דבר מרכזי. לא צדדי ולא שולי.
ולא תמיד אפשר. לפעמים אני כל כך כועס, שבא לי רק להוציא את זה על מישהו.
זה בדיוק מה שצריך ללמוד: איך לבנות את עצמנו מול הדברים האלה.
זה עסק מסובך. מי שמחפש מפתח לילד, יגלה שקודם צריך למצוא אחד לעצמו.
ילד חסום לא נפתח בכעס, המפתח תלוי באמפתיה, והיא דבר מרכזי ולא שולי.
🔎 סקרנות לא גדלה בצעקות
פעם הייתה למורה סמכות של ידע. היום הילד מחזיק בכיס גישה ליותר ידע.
אז מה נותר למורה? ההרגלים. איך ללמוד, איך לחקור, איך להיות סקרן. את הידע הספציפי אולי ישכח אחרי חודשיים או חצי שנה. דרך מחשבה תישאר.
זה נכון לגמרי. אבל יש כאן קשר הפוך.
סקרנות מגיעה ממקום רגשי: אני מתעניין בכל דבר. ואם אני נמצא במקום שיש בו כל הזמן רעשים, צעקות, איומים ועונשים – איך אהיה סקרן?
האווירה לא נותנת לי לקום, לרצות משהו, להבין משהו חדש. היא מאפשרת לי רק לרצות שהשיעור ייגמר.
חשבו מה זה: ילדים לומדים 12 שנים, ורוצים רק שהשיעורים ייגמרו.
התפקיד שלנו הוא להביא אותם למקום אחר.
הידע נגיש לכולם ולכן המורה צריך להנחיל סקרנות, והיא נולדת רק באווירה שאינה מאיימת.
☀️ גם לכם צריך להיות טוב
גם לכם צריך להיות טוב.
מי שלא טוב לו, אנחנו יודעים מה קורה. זה עניין של זמן, והדברים הלא נעימים יוצאים החוצה.
לכן צריך לעשות מאמץ שיהיה טוב, כמה שרק אפשר.
אחד המורים אמר: "אני מלמד מה שמעניין אותי." כן! למד דברים שמעניינים אותך, בדרכים שמעניינות אותך.
אם אתה מתעניין ויוצר אווירה של התלהבות, מתלהבים ממה שאתה עושה.
ואם אתה מלמד כמי שכפאו שד, כולך רק להעביר את החומר? הם רואים אותך, והם בדיוק כמוך.
אם זה מעניין אותך, הם אומרים: "וואלה, יש פה משהו משמעותי."
אתם מורים לטבע? הסתכלו על משהו ואמרו: "וואו! תראו איזה יופי. מה היית מברך על זה?"
ליהנות מהמציאות. ולהזמין ילד לברך עליה.
מורה שרע לו, הדברים הלא נעימים יוצאים החוצה, ומי שמלמד מה שמעניין אותו מדביק בהתלהבות.
🏅 הצלחה מביאה הצלחה
לא בכל שיעור אפשר ללמד משהו שמעניין את כולם. אבל מורה מספר: אחרי שיעור אחד שאני בתוכו באמת, גם השיעורים שאחריו מקבלים הקשבה והתעניינות.
ללא ספק. הצלחה מביאה הצלחה נוספת, וגם אכזבה מביאה אכזבה.
"מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה" (משנה, אבות ד, ב).
אותו דבר הצלחה.
ומה טוב בהצלחה? אם תיכשל אחר כך, יש לך בזיכרון שפעם הצלחת.
טוב להצליח. טוב לתת גם לילדים להצליח.
שיעור אחד שהמורה נמצא בתוכו משפיע על הבאים, וההצלחה נשמרת בזיכרון גם כשנכשלים.
💔 ציון 20
חשבו מה זה: ילד שלא מצליח בשום מבחן.
חשבו כמה זה נורא.
מורים אומרים: "יש מבחן, זה אובייקטיבי." והילד מקבל 20. ועוד פעם. מה יהיה ממנו, מסכן?
צריך להתפנות אליו. לדבר איתו. לדבר על ליבו.
לא תמיד זה קל, עם המון ילדים ודברים לעשות.
אבל גם אתם לא נמדדים רק באפס או במאה. אם יש לכם ציון 50, ואחר כך 60, ביניכם לבין עצמכם – אתם עולים.
וזה בדיוק מה שאפשר לומר גם לילד: השאלה היא לא אם הגעת למאה. השאלה היא אם עלית.
ילד שנכשל שוב ושוב צריך שיפנו אליו וידברו על ליבו, ומורה יכול לעלות בהדרגה גם בעצמו.
🛤️ לאן מובילים?
וכאן צריך לחזור להתחלה: מה המטרה שלכם?
באופן אישי. כאדם פרטי.
לאן אתם מובילים? לאן אתם מובילים את המשפחה? מה, יש פשוט משפחה וזהו? איזה חינוך אתם רוצים לתת לילדים שלכם?
ורצוי להיות ספציפיים יותר. "שיקימו משפחה" זו התחלה, אבל אפשר לדייק.
אלה שאלות קשות לפעמים. אבל טוב שתשאלו את עצמכם.
למה טוב? גם יעיל יותר, וגם נעים יותר.
צריך להתחיל בשאלה מה המטרה האישית שלך ולאן אתה מוביל את המשפחה, כי זה יעיל ונעים יותר.
🔭 חוקר מבפנים
יש מאמר בשם "המורה כחוקר: מקורט לוין ועד מחקר עצמי וקהילות לומדות".
הוא מתאר פיתוח של תחום שנקרא מחקר פעולה משתף, שבמרכזו שותפות בין חוקרים מבפנים לחוקרים מבחוץ. המטרה: לקדם את האינטרסים של החוקרים מבפנים.
מי הם החוקרים מבפנים? המורים עצמם.
התהליך בנוי משלבים. זיהוי בעיה: איפה הקושי? בלימוד עצמו, בקבוצה, אצלי ממש. אחר כך התערבות. איסוף נתונים על ההתערבות. ניתוח הנתונים. ורפלקציה.
רפלקציה פירושה שאני בודק כל הזמן מה נעשה, ומה יכול להיעשות טוב יותר.
תשאל את התלמיד: מה הקושי? מה מפריע לך? איך אפשר להתערב?
מחקר פעולה, מימי קורט לוין, מקדם את החוקרים מבפנים, כלומר את המורים עצמם.
❓ השאלה הראשונה
יש סדרה של שאלות מנחות שהחוקר שואל את עצמו, בדרך לבניית תיאוריה חיה.
"מה מטריד אותי?"
זו אולי השאלה המרכזית. היא שאלה קשה, והיא אמורה להזדכך במהלך כמה מחזורי מחקר.
"אילו דוגמאות אני יכול להביא למצב הקיים?"
"מה אוכל לעשות בקשר לכך?" כאן אפשר גם להסתמך על דברים של אחרים.
"כיצד אבטיח שהמסקנות שלי תהיינה הוגנות, נכונות ואמינות?"
"איך אני יכול להסביר את המעשים שלי? איך אני יכול לשנות פרקטיקה?"
בגדול: כדי לפתור בעיה צריך לדעת מהי. כדי להעמיק בה צריך דוגמאות. ואז מציעים פתרונות, ואלה חייבים להיות סבירים, אמיתיים והוגנים.
כל השאלות האלה קשורות לפעולות שלך כמורה.
סדרת השאלות של המורה החוקר נפתחת בשאלה המרכזית "מה מטריד אותי?" ומבקשת דוגמאות ופתרונות.
🖐️ תן דוגמה
למה כל כך חשובה הדוגמה?
כי "משהו מטריד אותי" זו עוד לא שאלה. כשאני עושה רפלקציה, אני שואל על אחרים, אבל קודם כול עליי, בתור מורה: איפה הקשיים שלי?
זה מטריד אותך? תן דוגמאות. איפה זה פגש אותך? באיזה מקום?
ורק אחר כך שואלים מה עושים.
וזה עוד לא נגמר. אחרי הפתרון באה השאלה הקשה מכולן: "איך אני יכול להשתנות?"
האם המורה חוקר רק את עצמו? בעיקר, אבל לא רק. הוא חוקר גם את סביבתו. אבל תמיד מתוך העיניים שלו, ויש לזה הרבה מאוד פנים.
רפלקציה נעשית על אחרים אבל קודם כול על עצמי, והיא מתחילה בדוגמה מוחשית ולא בתחושה כללית.
🤲 פתרון שאפשר לעמוד מאחוריו
כשמגיעים לפתרונות, קל להתפתות.
אפשר להציע כל דבר על הנייר. אבל פתרון של מורה חוקר לא יכול להתעלם ממי שנמצאים סביבו. הוא צריך להיות סביר. משהו אמיתי. משהו הוגן.
לכן השאלה "כיצד אבטיח שהמסקנות שלי תהיינה הוגנות, נכונות ואמינות?" אינה עניין טכני של עבודה אקדמית. היא שאלה על יושרה.
ולא חייבים להמציא הכול לבד. אפשר להסתמך על דברים של אחרים, ללמוד ממי שכבר עמד באותו מקום.
ואחר כך מגיעה הבדיקה: מה קרה בפועל? מה יכול להיעשות טוב יותר? ושוב מתחילים. מחזור אחר מחזור, והשאלה הולכת ומזדככת.
הפתרון של המורה החוקר צריך להיות סביר, אמיתי והוגן, ומותר להיעזר בדברים של אחרים.
✂️ קו המחשבה שנקטע
למשל.
אתם מדברים, וכמעט אמרתם את הדבר הכי חשוב מבחינתכם. פתאום ילד אחד התפרץ, ואיבדתם את קו המחשבה.
הנה דוגמה למה שמטריד.
היה מרצה נפלא להיסטוריה. אבל מי שהוציא אותו מקו המחשבה, הרגיז אותו, והוא גם לא היה יכול לחזור לאותו מקום.
הוא היה צריך לעשות משהו עם זה.
וכל מורה מוטרד ממשהו אחר. אחד מוטרד מכך שאינו מצליח להעביר את כל החומר. אחר בכלל לא מוטרד מהחומר, אלא מכך שאינו מצליח להעביר את המסרים שלו.
אין כאן תשובה אחת נכונה. לכל מורה השאלה שלו.
דוגמה למטריד: ילד מתפרץ ואני מאבד את קו המחשבה, ואפילו מרצה נפלא נפל בכך.
🦴 עמוד שדרה
המאמר מתאר קיום מתמיד של קונפליקט בין ערכיו של המורה לבין ההוראות של משרד החינוך, הרשויות המקומיות, ההורים או בעלי עניין אחרים. כל מורה מוטרד ממשהו שהיה רוצה לשנות.
וזה טוב.
מורה שרוצה לשנות הוא מורה טוב. יש לו עמוד שדרה. צריך לעודד את זה.
מנהל טוב היה אומר: "אני רוצה לדעת מה מטריד אותך. אני רוצה שתביא את עצמך לדבר הזה. אני רוצה שתרצה לשנות."
הקונפליקט הוא קונפליקט בריא. אם אתם מתבאסים כי המנהל חושב כך ואתם חושבים אחרת, היו מרוצים. זה אומר שאכפת לכם.
הכי קל לומר: "יאללה, נעביר את השנה, אצא לפנסיה, אצא לשנת שבתון."
אף אחד לא שופט את זה. אבל מי שיש לו חזון, צריך להיות מוטרד.
קונפליקט בין ערכי המורה למערכת הוא בריא, הוא מעיד על עמוד שדרה, ומנהל טוב ירצה לשמוע עליו.
🌍 איפה תיקון העולם שלך?
איפה תיקון העולם שלך?
זה רק משרד החינוך? רק המנהל שלך?
אם אין לך ראש כזה, שאתה הולך לתקן משהו בעולם, אתה אוטומט. אתה בדיוק כמו רובוט, או AI שעוד מעט יגיע ויכול להחליף.
אבל אם יש בך משהו אחר, אתה יכול להביא לעולם, לבית הספר או לכל מקום אחר, משהו נוסף.
למערכת, באופן עקרוני, יש נטייה לצמצם אתכם. מערכת היא מקטינה, מגבילה.
אתם צריכים להביא את עצמכם. כך נראה המורה והמחנך הראוי.
חשבו איזה מחנכים אתם הייתם רוצים. אוטומטיים? אתם רוצים חידוש. השראה.
המאמר ממשיך: דווקא ההתמודדות עם קונפליקט כזה באמצעות מחקר מאפשרת למורה לבנות תיאוריה חיה של עבודתו, שאותה יוכל להציג בפומבי, ובאמצעותה יוכלו אחרים להתייחס לעבודתו.
מורה בלי תיקון עולם משלו הוא אוטומט שאפשר להחליף, והמערכת נוטה לצמצם, ולכן צריך להביא את עצמך.
✒️ לכתוב את עצמי מחדש
המחקר הזה מייצר, בסופו של דבר, סיפור אוטוביוגרפי.
הסיפור שלי, של המורה החוקר. הוא שונה מהסיפור של המורה שיושב לידי.
וכדאי לאדם להכיר את עצמו, סוף כל סוף.
זו הרבה עבודה עצמית. צריך לבקר את עצמך, להיות קשוב לעצמך. לא רק להתעסק באיך מתנהל השיעור בפועל.
ואפשר לעשות עוד משהו: לכתוב את הסיפור.
לכתוב אותו, פירושו לכתוב את עצמי מחדש. מה אני רוצה? איך אני הולך לעשות את זה?
ואם כל המורים יהיו חוקרים, אחד יפרה את השני. המוסד כולו ילמד, גם מההצלחות וגם מהכישלונות.
המחקר מייצר סיפור אוטוביוגרפי של המורה, ואפשר גם לכתוב אותו, כלומר לכתוב את עצמי מחדש.
🏃 האומץ לטעות
מחנכים אותנו לחיות בכמה שפחות טעויות. "אם אעשה טעות, אוי ואבוי, מה יהיה?"
אבל אם לא תעשו טעויות, לא תוכלו לבנות את עצמכם.
יש משפט יפה: "בכוחה של מעידה להציל מנפילה."
למי יש את האומץ לטעות? צריך אומץ.
אילון מאסק ואחרים אומרים, וגם צ'רצ'יל אמר דברים בהקשר הזה: אנשים מצליחנים הם אנשים שנפלו הכי הרבה פעמים.
ואנחנו כבר יודעים את זה ממקור ישן בהרבה:
"כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד, טז).
זה לא משהו שצריך להתבייש בו. מוסד שכל הזמן חושב רק שאסור לטעות, הוא צריך להתבייש בעצמו.
מי שלא טועה לא יכול לבנות את עצמו, וצריך אומץ לטעות, כי שבע יפול צדיק וקם.
📜 מה היה קשה לרש"י?
השאלה הראשונה, "מה מטריד אותי?", נראית אולי שלילית.
אבל אפשר לחשוב עליה באופן חיובי.
נחמה ליבוביץ הייתה מורה למקרא. שאלה אחת זוהתה איתה יותר מכל שאלה אחרת:
"מה היה קשה לרש"י?"
כלומר, כשרש"י כותב משהו, מה, סתם בא לו לכתוב? יש לו יותר מדי דפים?
משהו מפריע לו. משהו מטריד אותו. יש לו עניין לשנות, לשפר.
וכך גם אצלנו. השאלה "מה מטריד אותי?" עולה מתוך מחשבה פרקטית-רפלקטיבית. פרקטית, כלומר מעשית. רפלקטיבית, כלומר אני מגיב למשהו, מתבונן בו.
היא חלק מתהליך שאין לו סוף.
מה שהטריד את רש"י פתח ללומדים עולם שלם. אולי גם מה שמטריד אתכם.
"מה מטריד אותי?" נשמעת שלילית, אבל היא קרובה לשאלה של נחמה ליבוביץ: "מה היה קשה לרש"י?".
🚶♂️ מחיל אל חיל
כל הזמן מתקדמים בזה. זה לא משהו שמגיעים אליו ונחים.
זה לא מורה תקוע. הוא הולך, "יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל" (תהילים פד, ח). משנה דרכים. פוגש אנשים.
וכשפוגשים אנשים, פוגשים אנשים שונים.
אחד המחנכים מספר: אשתו ניהלה שנים פאב בקיבוץ, והוא היה מגיע לשם פעם בשבוע.
אתה יושב שם. לא משתכרים. יושבים, שותים, ואחד מספר משהו. ובגילוי לב אתה פתאום פוגש משהו שלא ראית בכלל. "לא הייתי מעלה על דעתי," אתה אומר.
וזה קרה לא פעם אחת.
לא כולם מכירים את כולם בקיבוץ? לפעמים מגיעים אנשים מבחוץ, לפעמים מצטרפים אחרים. וגם מי שמכירים, משתנים. בירה אחת מרגיעה קצת, ויש הרבה פעמים גילוי לב. נעשו שם דברים חיוביים מאוד.
האיש שאתה רואה בכל מיני מקומות, אתה לא יודע עליו את הדבר הזה. אנשים משתנים בסיטואציות שונות.
זה תהליך גם עם עצמי. דרך מישהו אחר אתה רואה משהו אחר אצל עצמך.
זה קורה הרבה פעמים להורים: יש להם ילד אחד, ואז ילד אחר, הפוך ממנו. ופתאום הם מגלים דברים על עצמם.
אז לא נחשוש מזה. אי-שביעות הרצון הזו שומרת אותנו במודעות, פתוחים לדרך חדשה ולהתחלות חדשות.
המורה החוקר אינו תקוע, הוא הולך מחיל אל חיל, משנה דרכים ופוגש אנשים.
🥃 אַ ביסל בהתוועדות
בחסידות יש לדבר הזה שם: התוועדות.
בחב"ד שותים שם וודקה. למה באמת?
לשכוח מהצרות? לא.
מי שגדל בישיבות חב"ד מסביר: קודם כול, יש הגבלה על השתייה. אי אפשר לשתות כמה שרוצים.
באים לשמוע אלוקות ולנגן ניגונים מתוך שמחה. שותים אַ ביסל, כדי לשבת באמת עם חברים. יש בזה עניין: להוריד רגע את הנפש הבהמית, להוריד את היצרים, לעשות קצת משקה ולהיכנס לאווירה רוחנית יותר.
ומי ששותה יותר מדי ומשתכר – לא לזה התכנסו.
כל ההתכנסות היא להוריד את המסכים.
כי אנחנו כל הזמן רוצים להיראות חזקים. וברגע שאתה משוחרר טיפה, אתה יכול לדבר. אתה יכול לומר. ואז אתה מכיר טוב יותר את הצד השני, והרבה פעמים גם את עצמך.
אולי יש דרכים נוספות, ואולי הן מתאימות יותר. אבל זה הרעיון.
בהתוועדות חסידית שותים מעט כדי להוריד מסכים ולהיכנס לאווירה רוחנית, ולא כדי להשתכר.
🕊️ בלי מניפסט
הרעיון הוא לא להיות מקובעים. גם כלפי עצמכם.
יש אנשים שמדברים ואומרים: "אני כך וכך וכך." הם נותנים לך מניפסט על עצמם.
אבל מה זה המניפסט הזה? אתה מוגבל אליו?
לא טוב שאתה יודע בדיוק מה אתה הולך לעשות בכל דבר ודבר.
אולי תכיר בעצמך דברים נוספים שיש בך?
מי שכבר הגדיר את עצמו עד הסוף, לא נשאר לו מה לחקור. ומי שעדיין שואל, יש לו עוד הרבה מה לגלות.
זו ההזדמנות.
לא להיות מקובעים גם כלפי עצמנו: מי שמכריז בדיוק מי הוא מגביל את עצמו, ועדיף לגלות עוד.
🎓 לא רק יישום של ידע
איך עושים את כל זה בפועל?
נקודת המוצא היא שהוראה אינה מסתכמת ביישום של ידע פדגוגי. זה לא רק איזו מתמטיקה אתה מעביר.
המטרה היא לפתח אצל אנשי חינוך יכולת לבחון את עבודתם המקצועית באופן שיטתי, ביקורתי ורפלקטיבי. בעצם, לומר מה קורה באמת איתי.
זו מיומנות של פרקטיקה: לזהות שאלות העולות מן העבודה החינוכית, ולבחון אותן בתהליכי חקר שיטתי.
המורה הוא איש מקצוע שחוקר את עבודתו ומפתח אותה. איך הוא מתפתח? ברפלקציה, שחשובה כמעט בכל דבר. בתיעוד. בניסוח שאלת מחקר. באיסוף נתונים. בקריאה של ספרות מקצועית.
הוראה אינה מסתכמת ביישום ידע פדגוגי, והמורה בוחן את עבודתו באופן שיטתי, ביקורתי ורפלקטיבי.
📓 רשומה אחת בשבועיים
הכלי המרכזי הוא יומן תיעוד ורפלקציה.
מתעדים מה שקורה. לא מסובך. מה קורה? איפה? איך? מה אני מרגיש?
רשומה אחת בערך פעם בשבועיים. כל רשומה כוללת:
- תאריך ומספר סידורי
- תיאור ממוקד של אירוע או סוגיה חינוכית
- התבוננות רפלקטיבית וניתוח של האירוע
- שאלות להמשך בירור, או כיוונים אפשריים לחקר
האורך המומלץ: בין 200 ל-400 מילים. כותבים אותה בסמוך ככל האפשר לאירוע.
והעיקר: לא להסתפק בתיאור. לזהות הנחות, לבחון פרשנויות, לנסח שאלות.
החיים שלנו הם לא רק תיאור עובדתי. אנחנו מנסים להבין מה אנחנו רואים.
מתחילים מהשלב שבו כבר מתגבשת ההיכרות עם כתיבה רפלקטיבית, ובונים לאורך השנה שורה של כתריסר רשומות. והחומר? מה שקורה לכם בשטח, עם התלמידים שאתם מלמדים.
אין צורך להילחץ. זה לא אמור להיות קשה עד כדי כך שיהיה בלתי אפשרי. זה מעקב, ויש בו מקום להיות אתם.
יומן רפלקטיבי בנוי מרשומות קצרות, סמוכות לאירוע, שמנתחות אותו ולא רק מתארות אותו.
🧪 מעמוד אחד למחקר
מהתצפיות צומחת שאלה. ומהשאלה, הצעת מחקר.
זה לא הרבה. עמוד אחד, משהו כזה. מה היא כוללת?
- נושא המחקר
- ניסוח שאלת מחקר
- הסבר קצר על חשיבות המחקר
- סקירה ראשונית של ספרות רלוונטית
- תיאור מתודולוגי, כלומר של השיטה
- התייחסות ראשונית להיבטים אתיים, כלומר מוסריים
העבודה המלאה לא מתחילה רק אחרי שהכול נגמר. בונים אותה תוך כדי, שלב אחר שלב, עד שבסוף היא עומדת לפניך: שם העבודה, מה אני רוצה לחקור, ומה מצאתי.
היא כוללת תהליך חקר, ספרות מחקרית רלוונטית, מתודולוגיה מתאימה וניתוח מנומק. מה השאלה שלך? מה השיטה? דיון בממצאים לאור מה שעולה מהם. ומה המסקנות?
מסקנות הן דבר אופרטיבי: איך אפשר, בעצם, לשפר משהו?
הצעת מחקר קצרה כוללת נושא, שאלה, חשיבות, ספרות, שיטה והיבטים מוסריים, ומהם צומחת העבודה.
🎤 להציג ולקבל משוב
טוב להציג את הדברים בפני אחרים.
כל מורה חוקר מציג נושא, סוגיה חינוכית או שלב בתהליך החקר שלו. כך מתרגלים הצגה אקדמית, מקבלים משוב ומחדדים את כיוון המחקר.
ההצגה כוללת את הסוגיה והרקע לה, הסבר למה הדבר חשוב, וזיקה לספרות מקצועית.
ומהי ספרות מקצועית? כדאי שתהיה מהשנים האחרונות.
יש מי שאומרים שאין טעם לכתוב מאמרים בעברית. זה לא נכון, אם כי כתבי העת הנחשבים הם לרוב באנגלית, ושם יש מחקרים רבים בעלי דירוג אקדמי גבוה. אבל יש גם בעברית, דווקא בנושאי חינוך, ויש מכללות שממש מעודדות לכתוב מאמרים כאלה.
ומי שהאנגלית קשה לו? "האנגלית של היום כמו יוונית של פעם," נאמר בחיוך. לא נורא. תמיד אפשר להסתדר.
הצגת הסוגיה בפני אחרים מרגילה להצגה מקצועית, נותנת משוב ומחדדת את כיוון המחקר.
👥 דיאלוג של שניים
ואפשר לעשות את זה בזוגות.
זה עשוי אפילו לתרום יותר. כמו דיאלוג: האחד שואל את השני "מה מפריע לך?", והשני שואל בחזרה. עצות משני הכיוונים.
מי שעושה עם מישהו, יש לו מי שיאמר לו אם הוא בכיוון או לא בכיוון. זו רפלקציה נוספת.
אתם לומדים על עצמכם. לומדים מהסביבה ומהכיתה. לומדים זה מזה. וכשמביאים את זה לכולם, לומדים מכולם.
זה כל הרעיון.
עבודה בזוגות יוצרת דיאלוג שבו כל אחד שואל את חברו מה מפריע לו ונותן לו עצה.
🤖 ומה עם בינה מלאכותית?
אפשר להשתמש בבינה מלאכותית.
אבל צריך לומר איך משתמשים בה. וזה די קל לגלות: אפשר לבדוק מה אחוז הכתיבה העצמאית של הכותב.
העבודה לא אמורה להיות עבודה של AI, אלא שלכם. סיפור אוטוביוגרפי, בסוף, מישהו צריך לכתוב בעצמו.
ודבר חשוב: יש לשמור על פרטיותם של התלמידים. אל תזינו לבינה מלאכותית דברים שמישהו עלול לפגוש מתישהו במקום לא נחמד.
התלמידים סומכים עליכם. גם כשאתם חוקרים.
והכול מתחיל בשאלה קצרה אחת, שכל מורה יכול לשאול את עצמו כבר הערב:
מה מטריד אותי?
מותר להשתמש בבינה מלאכותית בגילוי, אבל העבודה צריכה להיות שלך, ואין להזין בה פרטי תלמידים.