📜 סיפור שעשה היסטוריה
יש סיפורים קטנים שמשנים את העולם.
זה אחד מהם.
הוא מתחיל בשתי מילים בפונדק, ממשיך בתנועת יד אחת, ונגמר באחד הסיפורים ההיסטוריים המפורסמים ביותר שיש.
אחרי שמעון הצדיק, ואחרי יוסי בן יועזר, מגיע התנא הבא בשרשרת: יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי.
הם שניים, כי הם שייכים לתקופה מיוחדת שנקראת "הזוגות". בכל דור עמדו בראש החכמים שניים. וזה הזוג השני.
אבל לפני שנכנסים לסיפור, צריך לדעת איפה אנחנו עומדים.
יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי הם הזוג השני בשרשרת הזוגות, והסיפור שלהם הוא מהמפורסמים בהיסטוריה.
🧭 ציר הדורות
בואו נצייר קו אחד ארוך, מאברהם אבינו ועד היום.
אברהם נולד. אחריו יצחק. עם ישראל יורד למצרים, יוצא ממצרים, ארבעים שנה במדבר, ונכנס לארץ ישראל.
אחרי ארבע מאות שנה נבנה בית המקדש הראשון. ארבע מאות שנה הוא עמד, ואז, לצערנו הרב, נחרב ונשרף.
עם ישראל יוצא לגלות. שבעים שנה. ואז חוזרים, ובונים את בית המקדש השני.
בימי הבית השני היו אנשי כנסת הגדולה, אחריהם שמעון הצדיק, אנטיגנוס, יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן.
ואחריהם: יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי. בימיהם היה נס חנוכה.
ומאתיים שנה אחר כך, נחרב גם הבית השני.
הנה הכול בקצרה: אברהם אבינו והאבות, יציאת מצרים, הכניסה לארץ, בית ראשון, חורבן בית ראשון, בית שני, נס חנוכה, וחורבן שני.
אז איפה נמצאים הזוגות? בתקופת בית שני.
הזוגות חיו בתקופת בית שני, ויהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי חיו בימי נס חנוכה.
🔢 1948, פעמיים
אברהם אבינו נולד בשנת 1948.
רגע. ומדינת ישראל? גם היא קמה בשנת 1948!
איך ייתכן?
התשובה: אלה שתי ספירות שונות.
אברהם נולד בשנת 1948 לבריאת העולם, מאז שה' ברא את העולם.
וה-1948 של קום המדינה הוא הספירה הנוצרית, הלועזית. ממתי הם התחילו לספור? לא מאז שהקימו מדינה משלהם. גם לא בדיוק מחורבן בית המקדש, אף שזה קרוב. הם סופרים מימיו של איש אחד, שממנו יצאה הנצרות.
כך יוצא שאותו מספר, 1948, מופיע פעמיים בהיסטוריה של עם ישראל: פעם בלידת אברהם אבינו, ופעם בקום המדינה.
ומי היה האיש הזה?
תחזיקו את השאלה. בסוף הסיפור שלנו היא תקבל תשובה, ותשובה עצובה מאוד.
אברהם נולד בשנת 1948 לבריאת העולם, והמדינה קמה ב-1948 לספירה הנוצרית; שתי ספירות שונות.
👑 מלך יהודי רשע
אחרי נס חנוכה מלכו בהתחלה החשמונאים.
אבל אחרי זמן, לצערנו הרב, קם מלך רשע. מלך יהודי, ורשע מאוד.
שמו: ינאי המלך.
ינאי רדף את חכמי ישראל. הרים את חרבו עליהם. כל החכמים ממש פחדו.
למה הוא רדף דווקא את החכמים? זה נושא מעניין בפני עצמו. אבל הפחד היה אמיתי, והסכנה הייתה אמיתית.
ומה עושה רבי יהושע בן פרחיה? אין לו ברירה.
הוא בורח.
מירושלים, דרך המדבר, עד למצרים. ובמדבר זה לא פשוט.
ותלמידו בורח איתו.
ינאי המלך רדף את החכמים, ויהושע בן פרחיה ברח עם תלמידו מירושלים למצרים.
🕊️ ה' דואג לנו בכל מקום
בדרך, באמצע הבריחה, אומר הרב לתלמיד שלו:
"אל תדאג. הקדוש ברוך הוא דואג לנו בכל מקום."
גם כשצריך לברוח מהבית. גם כשהמלך רודף. גם במדבר, וגם בארץ זרה.
בכל מקום שאנחנו נמצאים, ה' ידאג לנו.
זה רב שמלמד את תלמידו אמונה לא בבית המדרש, אלא בדרך, תוך כדי ריצה.
והתלמיד שומע. ונראה לו שהכול יהיה בסדר.
גם בבריחה אמר הרב לתלמידו: אל תדאג, הקדוש ברוך הוא דואג לנו בכל מקום.
✉️ מכתב מירושלים
יום אחד מגיעה למצרים בשורה. מכתב לרבי יהושע בן פרחיה.
והוא כתוב כמו שיר:
"מִנִּי יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ, לִיכִי אֲלֶכְסַנְדְּרִיָּה שֶׁל מִצְרַיִם: אֲחוֹתִי, בַּעְלִי שָׁרוּי בְּתוֹכֵךְ וַאֲנִי יוֹשֶׁבֶת שׁוֹמֵמָה" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מז, עמוד א).
ירושלים כותבת לאלכסנדריה. כמו אחות לאחות: הבעל שלי נמצא אצלך, ואני יושבת לבד, שוממה.
מה הוא מבין? ארץ ישראל מתגעגעת. מחכה לו. מתי כבר יהושע בן פרחיה יחזור?
למה כתבו לו בחרוזים, ולא פשוט "תחזור"? מליצה יפה. כך כתבו אז.
והרב שמח. אפשר לחזור הביתה, לארץ ישראל.
בהתחלה הכול נשמע נחמד מאוד. ומכאן זה מתחיל להסתבך.
הגיע מכתב בלשון מליצה: ירושלים שוממה בלעדיך; והרב שמח לחזור לארץ ישראל.
🏠 כמה נאה אכסניה זו
בדרך חזרה הם עוצרים בפונדק.
פונדק הוא משהו כמו בית מלון פשוט בדרך. מקום שעוברי דרך יכולים לאכול בו, ולפעמים גם לישון.
בעלת הפונדק הייתה אישה יהודייה. היא הגישה להם אוכל, ונתנה להם מקום.
כשסיים לאכול, אמר הרב משפט אחד. שימו לב אליו, הוא חשוב מאוד:
"כַּמָּה נָאָה אַכְסַנְיָא זוֹ!" (על פי מסכת סוטה, דף מז, עמוד א).
כמה יפה המקום הזה. כמה יפה האירוח.
הרב דיבר על המידות הטובות. על הכנסת האורחים.
משפט של תודה. משפט פשוט, בלי חרוזים ובלי מליצות, כמו שנהגו לדבר. רק זה.
אבל התלמיד שמע משהו אחר לגמרי.
בפונדק בדרך חזרה אמר הרב על המקום ובעליו: כמה נאה אכסניה זו.
👁️ "עיניה טרוטות"
התלמיד לא הבין שהרב מדבר על המידות של בעלת הבית.
הוא חשב שהרב מדבר על החיצוניות.
"כמה נאה"? הוא בטח מתכוון: כמה האישה יפה.
ואז אמר התלמיד לרב, איזה דבר נורא:
"רבי, היא לא כזאת יפה. עֵינֶיהָ טְרוּטוֹת" (על פי מסכת סוטה, דף מז, עמוד א).
העיניים שלה לא יפות.
הוא אמר את זה בשקט. רק לרב.
אבל הרב הזדעזע עד עמקי נשמתו.
התלמיד חשב שהרב מדבר על יופייה של האישה, וענה שעיניה אינן יפות.
⚡ בזה אתה עוסק?
למה הרב כל כך התרגז?
קודם כול, זה לשון הרע. על בעלת הבית, אישה שאירחה אותם בטוב לב.
שנית: במה אתה מתעסק? אין לך מה לעשות בחיים, רק להסתכל בעיניים של אישה, אם היא יפה או לא?
ושלישית, אולי הכואב מכול: אתה חושב שזה מה שאני אמרתי? שזה מה שאני מסתכל עליו?
התלמיד גילה מה מתרוצץ לו בלב. ועוד ייחס את זה לרבו.
הרב רצה לחנך אותו לקדושה. לתקן את הלב שלו מהשורש.
ולכן נקט בעונש החמור ביותר שיש.
הרב כעס על הלשון הרע, על כך שהתלמיד מתעסק במראה של אישה, ועל כך שחשב שגם רבו מתעסק בזה.
🚪 בוכה ליד הפתח
לא שעה. לא חמש דקות בחוץ.
הרב נידה את התלמיד. סילק אותו מבית המדרש.
בבית ספר של היום, זה כמו השעיה. העונש הכי חמור שיש.
התלמיד נבהל. אבל מה זה נבהל! הוא הבין שמה שעשה לא היה יפה.
והלך הביתה? לא.
הוא ישב ליד הפתח של בית המדרש. ובכה. ובכה. ובכה.
שוב ושוב בא לדלת של הרב, וביקש לחזור.
והרב עוד חשב שהתלמיד לא תיקן את עצמו באמת. הקשיח את ליבו, ולא פתח לו.
עד שיום אחד, משהו השתנה בלב הרב.
הרב נידה את התלמיד מבית המדרש, והתלמיד לא הלך הביתה אלא ישב ליד הפתח ובכה.
💛 הרב כבר החליט לסלוח
הרב ראה את התלמיד. כמה הוא רוצה. כמה הוא בוכה.
והחליט: די. מספיק. הגיע הזמן לסלוח. לחבק. לקרב אותו בחזרה.
באותו יום נכנס התלמיד שוב.
אבל ברגע הכי לא מתאים.
הרב היה באמצע קריאת שמע. לא באמצע שמונה עשרה, באמצע שמע ישראל.
והתלמיד נכנס, בוכה: "אני רוצה לחזור! טעיתי! אני רוצה לחזור!"
הרב כבר הסכים בליבו. אבל הוא באמצע קריאת שמע, ואי אפשר לדבר.
אז מה עושים?
הרב הושיט את היד. סימן לו ביד: חכה. רגע.
תנועה אחת קטנה.
הרב ראה כמה התלמיד רוצה לחזור, והחליט שהגיע הזמן לסלוח ולקרב.
💔 טעות טרגית
ואז קרה הדבר העצוב מכול.
התלמיד הסתכל על היד, והבין: "לך מפה. אני לא רוצה אותך יותר."
הרב התכוון: חכה רגע, אני מקבל אותך.
התלמיד שמע: אתה דחוי. לתמיד.
למה הבין כך? אולי מתוך הכאב. אחרי ימים של בכי ליד הדלת, כשהלב כבר שבור, כל תנועה נראית כמו עוד דחייה.
מתוך כאב נורא, ייאוש עמוק וכעס גדול, הוא חשב בטעות שאין לו תקנה.
הוא חשב שזהו. העסק אבוד.
ועשה אחורה פנה.
והפעם הוא לא ישב ליד הפתח. הפעם הוא הלך.
התלמיד הבין מתנועת היד שהרב דוחה אותו לגמרי, התייאש ועזב.
🏃 "חזור!"
התפילה נגמרה.
רבי יהושע יוצא החוצה. מחפש. "לאן הלכת? חזור! חזור!"
הוא רץ אחריו. קורא לו: "חזור בך!"
אבל התלמיד כבר רחוק. כבר רץ. כבר בדרך אחרת.
כבר היה מאוחר.
לצערנו הרב, התלמיד הידרדר והידרדר.
וכאן מקבלת תשובה השאלה ששאלנו בהתחלה. התלמיד הזה, לפי המסורת, הוא האיש שממנו יצאה הנצרות. מימיו נמנית הספירה הנוצרית.
את שמו לא כותבים כאן. יש שדרשו אותו בראשי תיבות: ימח שמו וזכרו. לא כפשט, אלא כדרש.
תלמיד שישב בבית המדרש של אחד מגדולי הדור. וקם ממנו מה שקם.
הרב רץ אחרי התלמיד וקרא לו לחזור, אבל כבר היה מאוחר, והתלמיד הידרדר.
🕯️ צער של כל החיים
חשוב לדעת: רבי יהושע בן פרחיה לא התכוון.
הוא היה צדיק גדול מאוד. הוא כבר סלח. היד שהושיט הייתה יד של "חכה", לא יד של "לך".
אבל זה מה שקרה.
וכל ימיו היה רבי יהושע עצוב בגלל זה.
כמה כאב יש בזה. רב שאוהב, שכבר החליט לקרב, ושתלמידו הלך ממנו בדיוק ברגע שהדלת נפתחה.
ומתוך הכאב הזה, חז"ל למדו כלל לכל הדורות.
רבי יהושע היה צדיק גדול ולא התכוון לדחות; כל ימיו היה עצוב על מה שקרה.
🤲 הכלל
כך אמרו חכמים:
"לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מז, עמוד א).
מה הפירוש?
זה לא אומר לעשות תנועה ביד שמאל, ולהיזהר שמישהו יחשוב שאתה דוחה אותו.
יד שמאל היא היד החלשה. יד ימין היא החזקה.
גם כשצריך לדחות מישהו, הדחייה צריכה להיות חלשה. כאילו ביד שמאל. לא לזרוק אותו בצורה חמורה, לא לדחות עד הסוף.
ובאותו זמן, ביד ימין, ביד החזקה, לקרב אותו.
גם כשאומרים למישהו "תלך", לא לשכוח להגיד לו גם "תחזור".
שתי ידיים. ואחת מהן תמיד פתוחה.
לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת: גם כשדוחים, הדחייה חלשה, והקירוב חזק.
🌅 מחר בבוקר
והסיפור הזה לא קרה רק פעם אחת, לפני אלפיים שנה.
הוא קורה גם אצלנו.
חבר פגע בך. אח, אחות, מישהו מהבית. ואתה מתעקש: "לא. בשום פנים ואופן. לעולם לא אמחל לך."
גם כשהוא כבר מבקש סליחה. גם כשהוא כבר מצטער.
זה בדיוק הרגע של יד שמאל ויד ימין.
מותר לכעוס. אבל לא להישאר רק עם הכעס. לא לעשות חרם על ילד, כי הוא יכול להידרדר. לא להיות עקשן ולדחות אותו עד הסוף.
אז מה ההחלטה הגדולה למחר?
מחר בבוקר, להושיט מיד יד ימין. מחילה עמוקה, באהבת ישראל.
כי אולי מישהו עומד עכשיו ליד הפתח שלך, ובוכה.
ואתה לא רוצה שהוא ילך.
גם כשכועסים ומתווכחים, וגם כשמישהו פגע, צריך ביד ימין לקרב אותו בחזרה ולסלוח.
📝 מהבריחה ועד הפונדק
עכשיו, נסו לענות לבד. התשובות מופיעות מיד אחרי כל שאלה, אבל כדאי לחשוב קודם.
שאלה ראשונה: ינאי המלך הרשע מרים את חרבו ורודף את חכמי ישראל. מה עשו רבי יהושע בן פרחיה ותלמידו, ולמה?
הם ברחו. מירושלים, דרך המדבר, עד מצרים. לא הייתה להם ברירה, המלך רדף אחריהם. ובדרך לימד הרב את תלמידו שה' דואג לנו בכל מקום.
שאלה שנייה: בדרך חזרה הם מצאו פונדק, והרב אמר: "כַּמָּה נָאָה אַכְסַנְיָא זוֹ!" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מז, עמוד א). למה התכוון הרב, ולמה התלמיד הבין אחרת?
הרב התכוון לאירוח, למידות הטובות של בעלת הבית. התלמיד חשב שהרב מדבר על המראה שלה, שהיא יפה. ולכן ענה שעיניה טרוטות.
שאלה שלישית: רבי יהושע הזדעזע עד עמקי נשמתו. למה דברי התלמיד היו חמורים כל כך בעיניו?
כי היה בהם לשון הרע על בעלת הבית. וכי התלמיד גילה שהוא מתעסק במראה של אישה. ועוד חשב שגם רבו מתעסק בזה.
לא דבר אחד. כמה דברים, זה על גבי זה.
שאלות לחזרה על חלקו הראשון של הסיפור: הבריחה, הפונדק והמשפט שהובן לא נכון.
🔁 מהעונש ועד הכלל
שאלה רביעית: כדי לחנך את התלמיד לקדושה ולתקן את ליבו, נקט הרב בעונש החמור ביותר שיש. מה היה העונש?
הוא נידה אותו וסילק אותו מבית המדרש. ובכל פעם שהתלמיד בא לדלת, הרב חשב שהוא עוד לא תיקן באמת, ולא פתח לו.
שאלה חמישית: יום אחד משהו השתנה בלב הרב. מה?
הוא ראה כמה התלמיד רוצה לחזור, והחליט שהגיע הזמן לסלוח, לחבק ולקרב.
שאלה שישית: טעות גורלית נוראה קרתה. מה הבין התלמיד מהיד המושטת?
הרב היה באמצע קריאת שמע, לא באמצע שמונה עשרה, והושיט יד כדי לומר "חכה". התלמיד הבין: "לך מפה". מתוך כאב, ייאוש וכעס, חשב שאין לו תקנה, ועזב.
שאלה שביעית: מה עשה הרב כשסיים את התפילה?
הוא יצא ורץ אחרי התלמיד, וקרא לו לחזור. אבל כבר היה מאוחר.
שאלה שמינית: הסבירו את הכלל "לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת" (שם). איך הסיפור מוכיח אותו?
שמאל היא היד החלשה, וימין החזקה. הדחייה צריכה להיות חלשה, והקירוב חזק. הסיפור מראה מה קורה כשהדחייה חזקה מדי, וגם יד מושטת כבר נראית כמו עוד דחייה.
שאלות לחזרה על חלקו השני של הסיפור: העונש, היד המושטת, הריצה אחרי התלמיד, והכלל.
🔍 שלוש טעויות נפוצות
מי שמספר את הסיפור הזה הלאה, לחבר או לילד, כדאי שיזהר בשלושה דברים. אלה טעויות שקל מאוד ליפול בהן.
הטעות הראשונה: "הרב היה באמצע שמונה עשרה."
לא. הוא היה באמצע קריאת שמע. באמצע שמע ישראל. ובגלל זה לא יכול היה לדבר, ורק הושיט את היד.
הטעות השנייה: "הרב סימן לו ביד שמאל, ולכן התלמיד חשב שהוא דוחה אותו."
זה לא כתוב בגמרא. הרב לא עשה "סימן שמאל". הכלל "שמאל דוחה וימין מקרבת" הוא משל: הדחייה צריכה להיות חלשה, כאילו ביד שמאל, ולא דחייה קיצונית. והקירוב צריך להיות חזק, כמו יד ימין.
הטעות השלישית: לכתוב את שמו של התלמיד.
את שמו לא מזכירים. לא מלמדים עליו, ולא כותבים את שמו. וגם במקום לכתוב שהוא "התקלקל" במילים קשות, אפשר לומר בעדינות: התלמיד הידרדר.
כי הסיפור הזה איננו עליו.
הוא על רב אוהב, על יד שהושטה, ועל הכלל שחז"ל למדו ממנה: תמיד להשאיר את הדלת פתוחה.
הרב היה באמצע קריאת שמע ולא שמונה עשרה, הכלל אינו עוסק בסימן ביד שמאל, ואת שם התלמיד אין מזכירים.
🌱 ההחלטה של מחר
והשאלה האחרונה, שהיא בעצם החשובה מכולן:
נניח שאנחנו מתעקשים מאוד. כועסים על חבר, או על אחד מבני הבית. ואנחנו מסרבים לסלוח לו, גם כשהוא כבר מבקש סליחה, גם כשהוא כבר מצטער.
מה ההחלטה הגדולה שלנו למחר?
התשובה היפה ביותר לשאלה הזו היא בערך כך:
בחיים, לא לעשות חרם על ילד, כי הוא יכול להידרדר. לא להיות עקשן ולדחות אותו. לא לומר "לא, בשום פנים ואופן, אני לא מסכים".
אם רואים שהוא מצטער, מחר בבוקר מושיטים מיד יד ימין. מחילה עמוקה, באהבת ישראל.
זה כל הסיפור של רבי יהושע בן פרחיה, בשורה אחת.
הוא לא התכוון לדחות. הוא כבר סלח. הוא רק לא הספיק להגיד.
אנחנו כן יכולים להספיק.
אל תחכו לסוף התפילה. תגידו "חזור" עכשיו.
השאלה האחרונה היא שאלה לחיים: לא לסרב לסלוח, ולהושיט יד ימין למי שמבקש סליחה.